פני יצחק חלק ב ז

כך מעשה התנאי הנ"ז עצמו מועיל בעת שותפותם. הב' וכי היכי דאם התנו כזאת בשעת שותפותם הראשונה היה מועיל לסלק האיסור לגמרי ולהתיר לישראל לחלוק שוב עם שותפו הנכרי בכל הריוח בשוה ה"ה והוא הטעם דמהני נמי האי תנאה גופיה כשיבטל השות' הראשונה לגמרי ביטול גמור כדינו ויחזור וישתתף עמו שנית ובה שעתא יתנה הישראל עם שותפו הנכרי התנאי הנז' עצמו להועיל לו לסלק. מעליו האיסור לגמרי וגם להיותו מותר גמור לחלוק עם שותפו הנכרי כל הריוח בשוה ותיקון ואופן זה הנה הוא נלמד יפה יפה ממ"ש התוס' ז"ל גבי שדה ותנור ומרחץ וריחיים המשותפים בהם ישראל ונכרי יחד דצריך להתנות כן בשעת שותפותם בהם התנאי הנז' שיאמר הישראל לנכרי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול בעדו יום חול ואם לא התנו כן בשעת שותפותם לא מהני להתנות כן אחר שכבר נשתתפו בסתם ואסור לישראל ליהנות משכר שבת העולה מהם ועכ"ז כתבו התוס' ז"ל והביא דבריהם מרן ב"י סי' רמ"ה דאי מבטל הישראל אותה שותפות שיש לו עם הנכרי בהם ויחזור להשתתף עמו בהם מחדש ובשעת שיתופם שנית יתנה עמו התנאי הנז'. עצמו מהני ליה בתר הכי האי תנאה כדי שיוכל ליהנות משכרם גם במה שעושים בשבת ולחלוק עם שותפו הנכרי הריוח בשוה דחשבינן לאותה שותפות הראשונה אשר היתה בסתם כאלו לא היתה מעולם ומדבריהם ז"ל יליף מרן ז"ל בב"י שם דה"ה והוא הטעם להיכא דהוו שותפין ישראל ונכרי בחנות בסחורה בסתם דמצו לבטל השות' ההיא ולחזור להשתתף יחד ואזי יתנה הישראל עם הנכרי התנאי הנז' עצמו דשרי יע"ש ומנייהו ילפינן נמי שפיר דה"ה. והוא הטעם להיכא דהוו שותפין ישראל ונכרי יחד בבהמות והיתה שותפותם בסתם בלתי תנאי הנז' כלל דשפיר יכול הישראל לבטל אותה שות' ויחזור להשתתף עם הנכרי יחד בהם ובעת השות' הב' יתנה עם הנכרי התנאי הנז' דאתה טול חלקך בשבת ואני ביום חול בעדו דבהכי שרי ליה ליהנות משכר שבת ולחלוק עם שותפו הנכרי כל הריוח בשוה וכדין שותפים בשדה ומרחץ וכו' הנז"ל ממש דמאי שנא הא מהא. וליכא שום סברא לפלוגי ביניהו בין ה הנושאים להחמיר בזה ולהקל בזה דכולהו שוו בשיעורייהו אינהו ואביזרייהו תורה אחת ומשפט אחד להם ממש וכמובן: הנה נא ערכנו. משפט ששה אופנים של התר בשותפות ישראל ונכרי ביחד בבהמות כדי שיוכל. הישראלי ליהנות משכר שבת ג"כ והם מדברי גדולי הפוס' ז"ל וככל האמור ומדובר. אכן צריכים אנו לעמוד על דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו על כל אשר יאמר כי הוא זה כידוע וחובה עלינו לברר וללבן דעתו דעת עליון אי ס"ל להלכה בכל הששה אופנים. של ההתר הנז"ל ואי עביד איניש חד מהני אופנים הנ"ז סגי או דילמא רב תנא הוא ופליג על חד או תרי מהני אופנים הנז"ל הנה כי כן חל עלי חובת ביאור דעתו הרמה. ואומר דהנה כל הארבעה אופנים של ההתר הניתנים למעלה מדברי שבולי הלקט והריצב"א ומהר"י בי רב ז"ל והריב"ש ז"ל אחד הרואה למרן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח ס"י רמ"ו ס"ה שפסק התר התנאי בשעת השיתוף דהוא האופן הראשון הנז"ל וגם אם לא התנו בתחילה פסק לתרי אופני ההתר דהריצב"א ז"ל שהם אופן הב' ואופן הג' הנ"ל ועוד פסק לאופן ההתר שכתב אותו מרן ז"ל בב"י מדעת עצמו ומשם רבו מהריב"ר ז"ל שהוא הוא האופן הרביעי. הנז"ל והילך לשון מרן ז"ל בש"ע הנז' וז"ל אם ישראל ונכרי שותפים בבהמה מותר לעשות בה הנכרי מלאכה בשבת ע"י שיתנה עם הנכרי בתחילה כשקנו אותה שיטול הגוי בשבת וישראל ביום חול ואם לא התנה בתחילה אסור אעפ"י שהתנו אח"ך וגם ילוה אותם לנכרי וכו' ויש מתירים וכו' ויש מתירים ע"י שיזהיר הישראל את הגוי וכו' עכ"ל. הרי לפנינו דמרן ז"ל בב"י ובש"ע פסק להלכה התר הארבעה אופנים הראשונים המ"ל ותו לא מידי ואלו אופן החמישי הנ"ל שהוא ההתר דהריב"ש ז"ל שאפי' לא התנו בתחילה כלל עכ"ז שרי ליה לישראל השותף עם הנכרי בבהמות ליטול משכר שבת ג"כ בהבלעה כנז"ל לא העלהו מרן ז"ל בשה"ט כלל ולכאורה נראה דמדהשמיטו מרן בש"ע ש"מ דלא שמיע ליה. כלומר לא ס"ל כהריב"ש ז"ל בהתר הנז' ולזה. השמיטו בש"ע. ועם דחזינן בספרן ש"ץ הפוס' ז"ל ובעלי הכללים ז"ל דפליגי רבנן בהאי כללא בדעת מרן ז"ל דאית דסברי דכל שמרן ז"ל השמיט בש"ע איזה דין וסברא שהביאה בב"י משם הפוס' ז"ל ש"מ דהדר ביה מרן ז"ל. בש"ע ולא ס"ל כוותיה ואית דסברי דכמה דינים מוסכמים שמביאם בב"י ול' העל' להלכה בש"ע ולא גמרינן מדהשמיטם בש"ע ש"מ. דלא ס"ל כותיה וכמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע דשם הביא מחלוקת הפוס' ז"ל בזה יע"ש וכ"ב הרב ויוסף אברהם ז"ל בס"י כ"ו וגם אנא עניא הארכתי בעניותי בזה בסה"ק פני יצחק ח"א סי' כ"ב יעש"ב וא"ך נמצא דגם דין זה דהריב"ש ז"ל דעסקינן ביה שהביאו מרן ז"ל בב"י בסתם ולא פסקו בש"ע לכאורה נראה דבמחלוקת הוא שנוי בין הפוס' ז"ל הנז"ל אי דעת מרן ז"ל בש"ע כהריב"ש ז"ל בהא או לא. ברם לענד"ן פשוט דבהאי דינא דהריב"ש ז"ל שהתיר לישראל השותף עם הנכרי בבהמות ליטול שכר שבת בהבלעה כ"ע מודו דגם מרן ז"ל יסבו"ר ול"ו ידע כהריב"ש ז"ל בין בב"י בין בש"ע ודאי דס"ל כהריב"ש מדחזינן למרן ז"ל בב"י סי' רמ"ה הנז' שהביא דברי הריב"ש ז"ל הנז' באחרונה ולא הגיה עליו כלום ש"מ דאודויי מודה ליה וס"ל כוותיה בטעמו ובדינו דאל"כ לא הוה שתיק מרן ז"ל מלחלוק עליו ומדסתם בב"י דברי הריב"ש ז"ל ולא השיגו כלל וגם הביאו באחרונה מוכח להדיא דס"ל למרן ז"ל בב"י כוותיה וכטעמיה דהריב"ש ז"ל וכמדובר וגם בש"ע כד דייקינן שפיר בלשון הטהור של מרן ז"ל מצינן למימר שפיר דגם מרן ז"ל בש"ע סבר לה מר כהריב"ש ז"ל בהתר שלו הנ"ז כוותיה וכטעמיה. ואולי מרן ז"ל בש"ע רצה להורות לנו אופני ההתר להאיש ישראלי המשותף בבהמה עם הנכרי שיוכל הנכרי לעשות בה מלאכה בשבת וליטול הישראלי ריוח גם ממה שהוא עושה מלאכה בשבת ולית ביה שום איסור דנוטל שכר שבת שהוא מדרבנן הגם דליכא ביה איסור תורה משום