פני יצחק חלק ב לט

לא נהגו כלל לומר המלוה ללוה בשעת פרעון קמא קמא קנה לך וכו' כלל משום דלא הוה שמיע להו עדין דאיכא איסור בדבר אם יטול ממנו שכ"י משם ואילך אם לא יאמר לו קנה לך וכו' עד דאתא הרב חיי"א ז"ל וחדית לן מדעתיה ומסברא דנפשיה האי חידושא דדינא וכ"ע לא הוה ידעי לה להאי מילתא כלל במש"ל וע"ח וכ"ע נמי יעידן יגידון דהכי הוא באמ"וץ א"כ איפא הו"ל האי טענתא מילתא דלא שכיחא כלל וטענת שקר הויא והלכה רווחת דלא טענינן ליתמי טענתא דשקרא ובמלתא דלא שכיחא וכדסתם לן הבי מרן ז"ל בשה"ט ח"מ ס"ד דקי"ל כדעתו כסתם כידוע ועיין בכנה"ג ז"ל שם שהאריך בזה ואנו אין לנו אלא דעת מרן ז"ל דפסק בסתם דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש בטענת נאנסו וכדומה והאי טענתא דנד"ן אין לנו מילתא דל"ש גדולה מזאת ובודאי דלא טענינן לה ליתמי אפי' ליתו"ק כלל וכמדובר והדברים ברורים ולא מיבעיא דאנן לא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא וכנז"ל אלא אפ"י אם טען האפו"ט דידהו מילתא דלא שכיח דאנן לא צייתינן ליה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשות ס"י ה' דאם טען האפו"ט מילתא דל"ש ונראה לב"ד דשקר הוא טוען כדי להעמיד ממון היורשים בחזקתם מצוה על ב"ד לדון עפ"י אומדנא להוציא מן היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו וכו' עכ"ל וכ"כ מהרימ"ט ז"ל בח"א ס"י קי"ב בתוד"ק וז"ל ועדין אין הח"י מיושר וברור מה בין האפוט לדיין דאי מילתא דשכיחא היא גם הדיין יטעון כן ואם דלא שכיחא גם האפו"ט לא יטעון כן וכו' אלא נ"ל שדעת הרא"ש ז"ל דמילתא כהאי דל"ש טפי אין לו לדיין לטעון אם לא שיטעון כך האפו"ט דאז מהני להו ליתמי משום. דהאפו"ט קים ליה במילי דאבוהון דיתמי ואם לא היה נ"ל שקרובים דבריו להיות כן לא היה טוען כן בעדם דאיהו ידע יתמי דאכלי וכו' וכ"ש שלא יהיה האפו"ט חוטא ולא לו הילכך אע"ג דאנן דלא קים לן במילתייהו לא טענינן דבר שאינו יודע כ"כ אפו"ט מיהא דידע מצי טעין ובלבד שנאמר לו שיהא זהיר שלא יטעון דבר שנ"ל שאינו כן וכו' עכ"ל יעש"ב ובתש"ו מהרימ"ט ז"ל גופיה בח"ב ס"י קכ"ד וז"ל ויש לתמוה מאחר שלא הותר לדיין לטעון מילתא דל"ש כולי האי אע"ג דלא מוכח כ"כ שהוא שקר מי התיר לאפו"ט לטעון וכי מפני שהוא אפו"ט יאבד מעותיו וכו' ואפו"ט נמי לא אמרן אלא שמינהו אבי יתומים ואינו מוכח שהוא שקר דהוא ידע במילי דאבוהון וי"ל שהדבר אפ"ל אמת אבל אם הוא מכיר שאין הדברים אמת אסור לטעון וכו' עכ"ל יעש"ב הרי לפנינו. דאפ"י מילתא דלא שכיחא כולי האי ע"ג דל"מ כ"כ שהוא שקר אסור לדיין לטעון כן בעבור היתומים כ"ש הך טענתא דנ"ד דהיא מוכחא טובא שהיא שקר ול"ש כלל והפך סוגיין דעלמא ופוק חזי מאי עמא דבר וכמש"ל ודאי דלא טענינן להו הכי כלל וברור ועיין עוד להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט ס"י ל' דקי"ד ע"ד שכתב דאפ"י למ"ד דטענינן ליתמי נאנסו ומילתא דל"ש מ"מ כ"ע מודו דלא טענינן להו. שהיא רחוקה מן הדעת יעש"ב וכבר מילתא אמורה דטענה זאת דבנ"ד שכתב כת"ר יצ"ו הנ"ל היא רחוקה מאד מן הדעת ואנ"ס דלא אמר הכי וכ"ע לא ידעי לה להאי דינא דהרב חיי"א ז"ל וכמש"ל ופשוט. ותו דגם בנדון הרב חיי"א ז"ל אמאי לא טענינן ללוקח שהוא המלוה בשטר מכר ושכ"י דבעת פרעון רוב מעותיו אמר לו למוכר קנה לך וכו' אלא ודאי דס"ל להרב חיי"א ז"ל דכל מילתא דל"ש לא טענינן ללוקח כלל וה"ה ליתמי נמי. לא טענינן להו וכמדובר וליכא למימר דהתם מיירי דהלוקח מודה דקבלם בסתם ולא אמ"ל כלום. ומעשה שהיה כך היה דזה ודאי דוחק עצום לאוקומי נ"ד בהכי ועכצ"ל דהרב ז"ל דיבר בהווה ובמנהג העולם דמקבלין דין מן דין בסתמא ולא אמרי זל"ז ולא מידי והוא פשוט ותו דהמעיין היטב בדברי הרב חיי"א ז"ל בעיניו יראה ובלבבו יבין דכוונתו ז"ל במה שקבל המלוה מקצת או רוב. מעותיו בסתם ולא אתני מלוה בהדי לוה שהוא יאכל כל פירות המשכונא רק קבלם בסתם ומבוארים ד"ק הכי להדיא בדל"ד ע"ד יעש"ב אלא דבסוד"ק בדל"ד ע"ג נרגש הוא ז"ל ע"ד עצמו וכתב דאין לצדד ולומר כדי למצא היתר בנ"ד מדינא דמרן ז"ל דבס"י קס"ו ס"ר דאם אמ"ל קנה לך וכו' וע"ז דחה הרב ז"ל דל"ד כלל לדהתם מתרי טעמי ואחרון עיקר דהתם מוכר לו בלתי ערמה וליתיה בחזרה ומשו"ה הותר לו ללוקח לאכול הפירות משא"כ בנ"ד דבקושי התירו וכו' עכ"ל יע"ש מוכח להדיא דס"ל להרב ז"ל דהאי דינא דמרן ז"ל לא שייך בנ"ד כלל וכמבואר וה"ה והוא ה"ט בנ"ד ואין הפרש מנ"ד לנדון הרב ז"ל אפי' כמלא נימא כלל ולא מפקינן ממונא מיד הלוה המוחזק עפ"י הטענה הלזו שכתב כת"ר יצ"ו וככל האמור ומדובר תו חזיתיה למני"ר יצ"ו דאייתי בידיה מ"ש מור"ם ז"ל בס"י קס"ט סס"ד ומשכ"ת הש"ך ז"ל וכתב ע' מור"ם ז"ל שדבריו אין להם שחר וכו' כנז"ל ואנכי לא ידעתי איך מלאו לבו לכתוב על הגאון רמ"א ז"ל כזאת ולא עוד לא דהבין כת"ר יצ"ו דמור"ם ז"ל פליג ע"ד מרן ז"ל וכמ"ש כת"ר יצ"ו ועין רואה להרב באר הגולה בס"י קע"ז על מ"ש מרן ז"ל גופיה שם בסי"א יצא לחלק יפה יפה ממ"ש מרן ז"ל בס"י קס"ט למ"ש בס"י קע"ז ובהכי לא פליג מור"ם ז"ל בסס"ז קס"ט הנ"ז ע"ד מרן ז"ל שבס"י הנ"ז כלל וכמשי"ר המעיין ותמהני טובא עליה דמני"ר יצ"ו דמאחר שכבר ציין למ"ש מרן ז"ל בס"י קע"ז איך לא שלטו עיני קדשו ב"ד הרב באר הגולה הנ"ז הוא פלא ומ"ש כת"ר יצ"ו בסוד"ק הנז"ל וז"ל ובפרט דאיכא נאמנות בשטר וקבלת ס' הפוסק וכו' עכ"ל לא ידענא תנא אהיכא קאי דאי קאי על. נ"ד הרי בשטר המכר דנ"ד ליכא לא נאמנות ולא קבלת ס' הפוסק כלל זולתי דבשטר השכירות נהגינן לכתוב נאמנות בסוף שטר השכ"י והוא על פרעון השכ"י דוקא כידוע ואין זה ענין למאי דמסקינן ביה כלל וכמובן: כתב עוד כת"ר יצ"ו וז"ל ועוד זאת דשניא נ"ד מנדון הרב חיי"א ז"ל דהתם הלוה היה חייב פירות וכו' וכו' עד שנגלה ס' אחי וראש וכו' עכ"ל כנז"ל ואני תמיה אם יצאו דברים אלו מפ"ק מני"ר