פני יצחק חלק ב לח

ראשית הג"ש העיד בגודלו רו"מ כת"ר נר"ו שבזמן הרבנים הגאונים ב"ד הגדול שבירוש' ת"ו ה"ה הר"הג קדו"ש יעקב ישראל ז"ל והר"הג מ"מ הגאון המפורסם ראש"ל כמההר"א אשכנזי ז"ל ורו"מ כת"ר שיחל"א בא מעשה לפניהם. כזאת וכזאת ושלחו מתם לאי רודיס יע"א והעתיקו להם תשו' הרב חיי"א ז"ל כי אינו בנמצא ס' אחי וראש במח"ק ירוש' ת"ו ובהגיעו ליד"הק עיינו כו היטב ונ"ון בד"ק וחלקו עליו והכריעו למעשה דלא כוותיה דהרב חיי"א ז"ל וא"כ לפי"ז לית דחש לס' הרב חיי"א ז"ל אתד"ק וכל לגבי דידי אנא דאמרי דשני הגאונים הנ"ל ז"ל ורו"מ כת"ר שיחל"א דרב גובריהו ורב חילייהו לאורייתא אפי' לאפוקי ממונא מיד המוחזק הפך ס' רבי חיי"א ז"ל כי המה בחכמתם הרמה דנו להכריע והכריעו להלכה דלא כהרב חיי"א ז"ל אשר לא כן אנן יד עניי אין בידנו להכריע ולאפוקי ממונא הפך הקי"ל וכבר עלתה הסכמת רבני הא"ח ז"ל בכללי הקי"ל דהמוחזק מצ"ל קי"ל גם נגד הכרעת הא"ח ז"ל כיון דגם כלל זה מידי פלוגתא לא נפיק כידוע וא"כ הגם דהגאונים הנ"ל ז"ל הכריעו עו דלא כהרב חיי"א ז"ל' מ"מ אכתי המוחזק מצ"ל כהרב חיי"א ז"ל וקי"ל במ"ר דגם נגד הכרעת הא"ח ז"ל מצ"ל קי"ל וברור. ולקמן בתשובתי ע"ד הרבנים טובים ה"ב הנ"ל יצ"ו אכתוב עוד בזה ומשם באר"ה עוד כתב כת"ר י"צו וז"ל וכשאני לעצמי אחר ראותי וכו' אמינא דבנד"ז גם הרב חיי"א ז"ל יודה וכו' עד ודון מינה לנ"ד דטענינן ללוקח וכו' עכ"ל הטהור בפרט זה וכנז"ל והנה טרם כל אבא להשיב עמ"ש כפ"ר בתוד"ק הנז' לחלק מנ"ד לנדון הרב חיי"א. ז"ל דהתם פרע ד' חלקים מהקרן משא"כ בנ"ד דלא הגיעו אפי' לשלש וכו' ככתוב בדב"ק לזאת אשיב לדבר הזה יסלח אדוני דבפי' דב"ק וטעמו ונימוקו דהרב חיי"א ז"ל ליכא לפלוגי בין רב למעט כלל דזיל בתר דע"י אותו פרעון. נתבטל המכר לגמרי בקנין כסף אפי' כל. דהוא וכן באו דבריו ז"ל מבוארים להדיא הכי שכ"כ הוא עצמו בתוד"ק פעמים שלש שבדל"ד ע"א כ"כ וז"ל דכיון דכל קניינו אינו אלא בכסף אפי' במקצת קנה וכו' עכ"ל וכ"כ עוד בתר הכי וז"ל ולפי"ז במה שנתן לו שמעון מקצת הדמים ובפרט שנתן לו. קרוב לרובם וכו' עכ"ל וכ"כ עוד שם ע"ב וז"ל וממוצא דבר מוכרחים אנו לומר דמעיק' כשהחזיר הלוה מקצת המעות ובפרט בנ"ד דהחזיר רובם וכו' עכ"ל יע"ש הרי להדיא דלא אכפת ליה להרב חיי"א ז"ל אם הפרעון היה מקצת או רוב דכולהו חד דינא וחד טעמא אית להו ושוו בשיעוריהו וס"ל למר דהמכר מתבטל בקנין כסף כל דהוא אלא שבנדונו מעשה שהיה כך היה ואתי בפרט ובמכ"ש ובמובן וזה ברור בדבריו ז"ל וכמ"שיר הרואה אתאן לעיקר חילגקו דמני"ר יצ"ו מדקי"ל טענינן ליורש וכו' ואני אומר לישרי לן מר בהאי חילוקא דבנ"ד לא מצינן לטעון ליורש הכי כלל מכמה טעמי תריצי חדא דהכא בנ"ד המוריש ליגרש זה אינו אלא לוקח שני שהוא קנה השטר מן המלוה לוקח א' ופרעון מקצת הדמים שפרע הלוה היה ליה המלוה הא' וא"כ מנ"ל למוריש לידע אם הלוקח הא' אמ"ל למוכר קנה לך וכו' כדי לטעון מן היורש דידיה וכי תימא כיון שהוא המוריש שלו א"כ לוקח אנן טענינן ליה האי טענתא הא ודאי ליתא דאינו נקרא לוקח אלא לוקח הקרקע שקנהו קנין גמור בדרך שהקרקע נקנה בו לא לוקח השטר בכתו"מ או באודיתא שזה אינו בכלל טענינן ללוקח וז"פ וברור וכי תימא דטענינן ללוקח ראשון שכן אמ"ל למוכר בשעת פרעון מקצת הדמים קנה לך וכו' הא נמי ליתא דהרי הלוקח הא' הוא לפניו חי וקיים והוא מודה באמת וצדק שלא אמ"ל כלום בשעת הפרעון הנז' ושפיר יש לנו להאמינו בזה כיון דכבר קבל מעותיו ונסתלקה הנאתו ועוד שהשכל מחייב ומסייע ליה שלהד"מ ביניהם בעת הפרעון הנז' כלל כיון דדין זה דחדית לן הרב חיי"א ז"ל לאסור איסר משום רבית הוא דבר חדש. אשר לא שיערוהו ראשו' ואח' הקודמים לו ז"ל כלל ותורתו דידיה היא ומקום הניחו לו לחדש דבר מעתה להאי דינא א"כ מסתמא ודאי דלא אמ"ל הלוקח למוכר ולא כלום וז"פ וברור וליכא למימר בכה"ג דנ"ד טעמא דלא שביק היתרא וכו' דומיא דשביעית דאייתי ראיה מינה מני"ר יצ"ו דשאני התם דאיסור שביעית. ידוע וברור לכל משא"כ. הכא דכ"ע לא הוו ידעי לה להאי חידושא דדינא אפי' רשומים שבדור דאית בכה"ג אפי' ספק איסור רבית עד כאן שנראה בעליל ס' הבהיר אחי וראש ונודע דלדידיה איכא בכה"ג אסור רבית וא"כ בודאי הגמור. שלא אמר הלוקח למוכר בשעת פרעון מקצת מעותיו קנה לך וכו' וכמדובר וכה"ג יצא לחלק הרב ש"ך ז"ל ביו"ד סי' קס"ט סק"פ ממ"ש מור"ם ז"ל שם דהמלוה בשטר נשבע ונוטל דלא דמי למ"ש מרן ז"ל בסי' קס"ב ס"ה דישבע הלוה וכו' דהחי' מבואר בתשו' הרא"ש ז"ל גופיה דהכא ליכא למימר דלא שביק היתרא וכו' דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים וכו' משא"כ התם איכא בודאי איסור וכו' יע"ש והבי"ד הבא"הט ז"ל בס"י קס"ב וקס"ט יע"ש ומכ"ש. בנ"ד די"ל דלא סליק אדעתיה דינא חדתא דנא דהרב חיי"א ז"ל וכמדובר וברור ועוד דלא נעלם מעיני דמני"ר יצ"ו דלרוב ככל הפוס' ז"ל לא טענינן ליורש אלא דוקא כדי לאוקומי ממונא בידיה דלא מפקי' מניה ברם לא טענינן ליה כדי לאפוקי ממונא מזולתו לדידיה וכמו שבא הדבר מבואר הכי להדיא בס' שכ' הפוס' קמאי ובתראי ז"ל ועד אחרן ליעיין מר בתשו' הרב ידי דוד קראסו ז"ל בסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשו' מופת דורנו הר"הג ראש"ל ח"ד בדר"א ז"ל בנדיב לב ח"ב ח"מ ס"י כ"ו שהאריכו בזה כיד ה' הטובה עליהם וזו הלכה העלו דלא טענינן להו אלא כדי שלא להוציא מידם ולא להוציא מאחרים להם יעש"ב ודון מנייהו ואוקי באתרין דלא טענינן ליורש הכי בנ"ד כיון שע"י טענה זאת אנו באים לחייב הלוה לפרוע לו קרנא ופירי בשלימות ונכ"ה ל"א ינכ"ה מחובו כלום וכה"ג לא טענינן ליה ולא כלום וכמבואר בדבריהם ז"ל וברור ועוד דכיון דלא נהגו מעולם שום אדם המלוה לחבירו בשטר מכר ושכי' ונהיגי נמי לפרוע הלוה למלוה שלו קמא קמא וכותב ומעלה פרעונם ע"ג השטר