פני יצחק חלק ב לו

בהלוואה אביה ואם אין אתה מוציא הפירות שאכל אית בזה איסור רבית ובמ"ש רהז"ה ז"ל בדין משכנתא בנכייתא וכו' שכ' וז"ל ואי ק"ל הא ק"ל דמחילה בטעות הויא מחי' בזביני וכו' שאני הכא כיון דהדרא ארעא למארה והדרי זוזי למארייהו הו"ל כהלוואה ואסירא עכ"ל נמצא דכיון שמתבטל המכר. והדרי זוזי הוי רבית הפירות שאכל וכ"ן מד' הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ו מה' מל"ול א"א גבי המוכר באסמכתא. וכו' וה"ה לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחי' שהוא מחזיר את הפירות מפני שאם אכל את הפירות ה"ז. רבית של תורה יע"ש וכיוצא לנ"ד כתב מרן ז"ל בש"הט ח"מ סי' רל"ב סט"ו שאם קנה קרקע ולאח"ז נראה בו מום אם רוצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ודין זה פסקו הרמב"ם בפ"ו מה"מ וכתב ה"המ ז"ל שם שזה נלמד מהא דאמרי' באז"ן. שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי. מיהו בהא אי"ל דל"ד לנ"ד דהתם שאני כיון שהלוקח בא לחזור בו ואמ"ל המוכר אלו הייתי יודע שסופך לחזור בך לא הייתי מניחך לאכול הפירות אשל"כ בנ"ד דאין הלוקח בא לחזור וכ"כ המחנ"א ז"ל בהז"ומ סי' ל"ו יעש"ב אך מצינו דומה לנ"ד ממ"ש בסי' רל"א סיו"ד גבי פחות מבן עשרים שמכר קרקע מנכסי אביו דחוזר ומוציאה מהלקוחות ומוציא ממנו הפירות שאכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"מ יע"ש ודון מינה לנ"ד הפירות שאכל הוו רבית איברא דמור"ם ז"ל שם שכתב דכ"ז שחפץ הקטן במה שעשה וכו' והלוקח אכל פירות הקרקע א"צ לשלם מה שאכל והם תשו' הרמב"י ז"ל ולכאו' הוא סותר לפסק הרמב"ם ומרן ז"ל הנז' ועיין להרב ב"ח שהק' כן והצ"ע והסמ"ע תי' דאינהו מיירי שלא אכל בפני הקטן יע"ש מוכח שאם אכל בפני הק' גם הרמב"ם ומרן ז"ל יודו דלמ"מ וא"כ ה"ה בנ"ד אם אכל בפני המוכר למ"מ ונ"ד עדיף מקטן דעכ"פ יש ביד המוכר להקנותו בקנין טוב אלא דטעה ומכרו בקנין גרוע ועיין להרב אדרת אליאו קובו ז"ל סי' כ"ד דכ"ו ע"ב ובכנ"הג בהג"הטו ובתשו' ח"א סי' קע"א דחלקו על הסמ"ע בתי' זה דבפי' אתמר בד' הרמב"ם דאפי' בהיותו כאן אסור ללוקח לאכול הפירות והוא ז"ל חילק בין מתנה למכר והרב מעיל שמואל בדס"ח כתב וז"ל אבל עדין צריכים ליישב להרמב"ם ז"ל דבגמ' מ"ש אפי' אי שמיט ואכיל למ"מ ובחי' וכו' הוא מיושב דהתם אמר לא עשה ולא כלום מ"ש דמעשיו בטלים ממילא בר חזרה שאלו היה צריך לחזור בו היה אומר יכו"ל בו עכ"ד ומתוך קושייתו נראה דלא נחית לחלק כמו שחילקנו מההיא דפירות דקל לנ"ד דהדרא ארעא והדרי זוזי ומתי' מתבאר דה"ה לנ"ד אף דמרן ז"ל בסי' ס"ו לא כתב הך לישנא דיכול לחזור מ"מ לא כתב ג"כ דלא עשה ולא כלום אלא דלא קנה ושפיר מצ"ל הר"ל דיכול לחזור בו ומ"ש בסי' ר"ט ורי"א גבי דשלב"ל ודשב"ב דנקט בלשונו לא קנה ויכו"ל בו גם לפמ"ש הרב בת"כ ז"ל בבית וועד סי' ז' דע"א ע"ב ז"ל הצ"ל דל"א הרמב"ם אלא באסמכתא וכו' דמעיק' לא באו. המעות ליד המוכר בהחלט ההקנאה ואם לוקח לא היה דעתו לקנין החלטי והלוואה היא וז"ש הרב ז"ל וה"ה לכל מי שלא קנה קנין גמור בתחי' אבל היכא דבשעת הקנין דעת שניהם שוה זה למכור לחלוטין וזה לקנות וכו' אלא שנמצא גרעון יוצא ממ"א כל כה"א וכו' ואי שמיט ואכיל למ"מ שלא היה בזה שום צד הלוואה מצד דעתם ודרך הלוואה אסרה תורה וכו' יעש"ב דון מינה לנ"ד כיון דדעת שניהם זה למכור וזה לקנות לחלוטין אלא שמחוסר קנין המועיל אמרי' בזה דליכא רבית ומחי' בטעות כה"ג הוי מחי' ועיין בתשו' מהרמ"א סי'. ג"ן ודון מינה ואוקי באתרין וכן לט' הב' שכ' הבת"כ שם בדע"א ע"ד וז"ל המ"ש הרמב"ם ע"ב לא נחית עלה מדין רבית משום דמשמע ליה דאין כאן רבית דאו' וטעמא דהואיל מהתו' כל שהוא אדם בן י"ג מעשיו קיימין וכו' ממכרו ממכר זכה הלוקח במקחו זכות תורה וכיון שכן אע"ג דמדרבנן אין מקחו קיים מ"מ כיון דמהתו' זכה מעתה הפירות שאכל מד"ת ליכול וליחדי ואין שום לתא דרביתא דאו' מקרי אלא רבית דרבנן וכיון שכן אמאי כ' הרמב"ם דמוציאין הפירות וכו' אעכ"ל דהרמב"ם ז"ל לאו משום רבית נגע בה שלא דקסבר שאין מחי' קטן מועלת עכ"ל וכיוצא בזה כ' הפרמ"א ז"ל בס"י י"א דל"ח יע"ש וה"ד בי"ד כיון דדב"ת מעות קונות ואיכא עליה מי שפרע דאם בדשלב"ל דיכו"ל בו הוא במי שפרע וכמ"ש מהריב"ע ז"ל בתשו' הוב"ד בסי' רכ"א ז"ל למציעא על דמ"ז ע"כ יע"ש אלא דמדרבנן הוא דלא קנה בם משום גזל ליכא כיון דמחל לו ומחיצה כהאי הויא מחי' ועיין ארעא דרבנן אות א' סימן ע"א ובקהלת יעקב אות א' סי' ב"ך דאסמכתא גופה דלא קני הוי דרבנן דמדאו' קני ואפי"ה כ' הרמב"ם דהוי ר"ק וצ"י וכ"מ מ"ד המחנ"א בחו"המ סי' ל"ו שכ' וז"ל אבל עדין י"ל ע"ז דנראה דכל כה"ג דהתם אדעתא דמקח נחתו אלא שאח"כ נתבטל המכר מחמת מום וכיוצא ל"ש בזה לתא דרבית והו"ד למוכר שדה גזול ולא הכיר בה הלוקח דקי"ל דיש לו שבח וליכא משום רבית דכיון דלא הכיר בה אדעתא דמקח קא נחית ול"ד למוכר שדה באסמכתא דהתם מעיק' לא אמר להקנותו ומשום הלוואה נקט לה לחוד וכו' עש"ב האמנם כל מ"ש עדין לבינו מהסס בנ"ד כיון שאפי' אם ירצה המוכר להעמיד המקח בידו עכ"פ בעי קנין מחדש הקנאה מועלת לפו"ד וא"כ בין אם נימא כמ"ש הסמ"ע גבי קטן דאם אבל בפניו הוי מחי' ובין אי אימא כמ"ש הרב בת"כ ז"ל דטעמא הוא משום דלאו בר מחילה ובנ"ד בר מחילה הוא עכ"ז יש לחלק דשאני גבי קטן דהקנין נעשה כדינו. ואיכא למימר זיל לאידך גיסא דג"ד עדיף מקטן דקטן אין יכולת בידו בשום אופן להקנות ואפי"ה אלו היתה מחילת קטן מועלת היתה מחילתו מחילה ברם בנ"ד דשניהם בני הקנאה נינהו ואם בידם להקנות כדין אלא דטעו שלא עשו בקנין המועיל א"כ שפיר אמרי' דמחי' מחי' ועיין להרב ב"ד הפוס' הנ"ל ובבע"הס שמ"ז ובתשו' ירך אברהם סיו"ד דיש לצדד לכאן ולכאן אך בזאת לא נשים מחסום לפינו כי יותר נוטה דעתנו לצד דהוי מחילה ועיין מהרא"ש ז"ל סי' ט"ז ובסי' רכ"ט יע"ש עכ"פ מאי דכשי"ל למני"ר יצ"ו אתמהה לבבנו לא כן