פני יצחק חלק ב קצב

דלא מצי המוכר לטעון יעשד"ב ועיין להרב נדיב לב ז"ל ח"מ סי' ז"ך שהאריך הרחיב בענין זה ושם בדמ"ט ע"ב כתב דאין מי שיסבור דלהוציא מיד אחרים דכגו"ד היה צריך אביהם עדים וראיה דטעני' ליורש ולוקח וע"ש בע"ד כתב וז"ל המורם מכל האמור דכל היכא דל"מ חזקתו למוריש ולמוכר דלזכות באותו דבר היה צריך ראיה ועדים לא טעני' ליורש ולוקח וכו' עש"ב והביא ד"ק הרב כפי אהרן נר"ו בדקל"ב ע"כ ומיניה למד ש לנ"ד יעש"ב: ועם כי יש פתחון פה לבע"ד לומר דמההיא תשו' אבק"ר נראה הפך זה דמוכח משם דס"ל דאף היכא דאי הוה טעין המוכר או המוריש הוה צריך להביא ראיה עכ"ז טענינן אנן ללוקח ויורש שהרי התם בכלל הנזקין דנ"ד הוא קוטרא דלית ליה חזקה בטענה לבד כי אם עד שיביא ראיה לדבריו כידוע ואפי"ה כתב שם דאף אי לא טעין אכן טע"ל וכו' יע"ש הרי מ"ש דס"ל למרן ז"ל בתשו' הנ"ל דגם במקום דאי הוה טעין המוריש או המוכר הוה בעי לאתויי ראיה עכ"ז טע"ל ליורש ולוקח וזהו הפך מ"ש הרב נדיב לב ז"ל דכל היכא דל"מ חזקתו דמוריש או מוכר דלזכות באותו דבר היה צריך ראיה ועדים לא טעני' ליורש ולוקח דידהו והכריח כן מד' מרן ז"ל והפוס' קמאי ובתראי כיעו"ש: הנה הגם דמוכח מד' מרן שבתשו' הנ"ל דגם בדבר שאם היה טוען המוכר או המוריש היה צריך דאיה עכ"ז טענינן ללוקח וליורש וא"כ נפ"מ לנ"ד דבני החצר הקטנה זכו בדינם ליכנס בחצר הגדו' לשאוב מים מאצלם דאנן טענינן להו שמא המוכר והמוריש קנה מבני החצר הגדול' או. שמחלו להם בקנין. מ"מ עדיין יש זכות תולה לבני חצר הגדו' לעכב על ידם מליקח מאכלם והיינו דמלבד דכבר ידוע מח' הפוס' האח' ז"ל אי קבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל גם במ"ש בתשו' או לא עיין בשער המים ובחק"ל מ"ב ח"מ ובס' גנזי חיים ובס' רב ברכות ובס' פני יצחק למע' ה"ה נר"ו וא"כ עדיין יכול המוחזק לומר קי"ל נגד מ"ש מרן בתשו' כיון דבמח' היא שנויה וכנז"ל עוד בה דדבר זה דלא טענינן ליורש וללוקח היכא דהמוריש והמוכר הוה בעו ראיה ועדים שורשו פתוח מים התלמוד בבתרא פ"ח דב"ן דאמרי' שם אחד מן האחין וכו' מתקיף לה וכו' ופסקוהו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ומרן ז"ל בסי' קל"ג להא דרבא דאפיק זוגא דסרבלא מיתמי והתם הויא רבותא יותר דאפיק מיד היתמי והיינו מט' דגם אבוהון לא הוה מהימן בדבריו בלא ראיה ועדים שכ"ז הוא מבואר בספרים באה"ט ובנ"ד דטעמא דהיו משתמשים יחד ל"מ חזקה הוא מט' דאמרי' בתורת שאלה וג"ח ומאהבת השכנים לא הקפידו זע"ז הוי דומיא ממש למ"ש מרן בסי' קל"ג הנ"ל א"כ מעתה לא שבקינן דברי מרן דהובאו בפשיטות בשה"ט להלכה אליבא דהפוס' ז"ל מקמי דבריו שבתשו' הנ"ל שאינם מבוארים בפי' שנראה מהם דס"ל. דטענינן וכו' ובודאי שכדבריו הנ"ל בש"ע בפי' פסקינן להלכה דלא טענינן ליורש וללוקח מידי דלא מצי המוריש והמוכר למטען בלא עדים ובלא ראיה. ומה גם שאם אנו מפרשים דברי מרן שבתשו' הנ"ל שחוזרים דבריו גם על ענין היזק עשן שנמשך מהמלאכה ההיא וע"ז ג"כ קאמר דטענינן ליורש וכו' א"כ יוצא דדבריו הם נגד פשיטות הש"ס בפ' לא יחפור בסוגיא ההיא שציין עלה הוא ז"ל דמבוא' שם בפי' דבקוטרא דאין מועיל לו חזקה לא טענינן ליורש וכמ"ש מהריב"ל הוב"ד בס' נד"ל ח"ב סימן כ"ז בד"ן ע"א ונח"ב ח"א ינח"כ סי' ב' דס"ז ע"ב ומאי דנראה מדברי מרן בש"ע סי' ס"ב בדין אחד מן האחים וכו' דטענינן ליורש וללוקח בכל גוונא גם במאי דהוה אבוהון בעי ראיה כבר בא לכלל ישוב בטוט"ו והאריך הרחיב ה' כמהרד"ח ז"ל בס"ה נד"ל שם שכ' שהחי' מבורר בין שני הדיני' והאריך הרבה בדברי כל הפוס' שביארו בענין זה ומדברי כולם למד וכללא כייל דלא טעני' ליורש וכו' מאי דלא מצי אבוהון וכו' ומסכים דעת מרן לדבריהם של הפוס' ז"ל עש"ב ועיין בס' כפי אהרן נר"ו שכ"כ בשמו ע"ש בדקל"ב ועיין ג"כ בס' כנ"הג סי' קמ"ו הגהט"ו אות כ"ז ומ"ב ש"כ בשם מהרש"ך ח"ב סי' הל"ב דהא דטענינן ללוקח וכו' ה"ד כשחזקת המוכר מהניא כנגד המערער וכו' יע"ש וא"כ בנ"ד מאחר דטענת המוכר והמוריש ל"מ כ"א עד שיביא ראיה ועדים גם ליורש וללוקח לא טעני' להו. ואעיקרא בנ"ד מאחר דהיורשי' והלוקחים עומדים בחוץ ממש ובאים להוציא מתח"י הבעלים בודאי דלא טעני' להו שמא מכר או נתן וכו' וכמ"ש הכנ"הג בסי' קמ"ו הגב"י אות מ"ג דהא דטענינן ללוקח דוקא כשהלוקח מחזיק בקרקע והמערער בחוץ אבל היכא שהמערער דר בבית וא' בא מבחוץ ואומ' אני רוצ' להחזי' בביתך שאת' בו מכח שקניתיו מפלוני שראיתיו משתמש בביתך ג"ש שמא הוא קנאו ובע"הב אומר לא מכרתי ולא נתתי לו ודאי דאלים ודאו של בע"הב מהשמא של הבא מבחוץ וכו' יע"ש ועיין בס' זכות אבות סי' כ"א שכ"כ בטעם ה"ח לבטל החזקה מכח זה דלא טענינן ליורש וללוקח אלא כשהוא המוחזק עתה באותו קרקע אבל כשאין מוחזק בה לא טעני' להו שמא אביהם קנאה והו"ל חזקה וכו' ע"ש ובסוף התשו' כתב בשם מהרא"ק ז"ל וז"ל ודעדיפא מינה דן אנכי בנ"ד שאף אם היה במציאות שגם היורשים היו מוחזקים כיון שאינם יודעים האמת אם קנויה היתה ביד אביהם אם לאו רק שבאים בטענה שמא בכח החזקה מפקינן לה מנייהו ומוק' לה ביד הק"ק וב"כ שהם הבעלים האו וכמפו' בתש"ו הרא"ש כלל צ"ט ע"ש עכ"ל וגם דברי מרן שבתשו' אבק"ר הנ"ל שכתב דטענינן ליורש וכו' נוכל לומר דלא כתב כן כ"א בנ"ד דלא הוי מוציא ממש דמאחר שהיו שכנים בחצר והוא משתמש בשלו כמקדם דלא הוי להוציא ממש ומי שכנגדו הוא רוצה למונעו ע"ז כתב מרן ז"ל דטענינן ליורש דשמא אביו קנה וכו' אפ"י דלא טען איהו הכי משא"כ כגוונא דנ"ד דהוי להוציא ממש מאחר דהיורשים והלוקח הם עומדים בחוץ ממש ובאים להוציא מתח"י בעלי הקרקע בודאי דלא טעני' להו שמא מכר וכו' וכנ"ל ומה גם בנ"ד בענין שאיבת המים מהבריכה לא קפדי אינשי בהכי כלל ועבידי אינשי בני החצר האחת ליכנס לחצר אחרת ליקח מים מאצלם באין או"ד מאהבת השכנים זל"ז כיון דבלאו"ה הם ניגרים וליכא פסידא להו בזה