פני יצחק חלק ב קנח

דאדעתא דהכי כתב לה ודא נדוניא וכו' משא"כ אם באו לידי גירושין מחמת מומין או מורדת ואטומה ושאין לו גבורת אנשים ולא יכול לבא עליה וכיוצא לזה ודאי דלא מיחייב במוקדם כלל דאדעת' למיפק לא כתב לה וכנז"ל: ופוק חזי להרב מחזה אברהם בסי' כ"ג אות ז"ך שנשאל שהכניסה לו אשתו כלי זהב ששוה ששים גסים וכתב אותו עליו בכתובת' במאה גסים אם תטול ק' גסים כמו שהודה בכתובה או רק ס' גסים כמו ששוה וכתב דרבני הדור נסתפקו בזה וכו' יע"ש וכתב עליו הרב חס"ל ז"ל בסי' ד' דט"ז ע"ב וז"ל ולי הפעוט נראה לפי קצורי דפטור הבעל ואינו חייב ליתן רק ס' גסים כסף וזהב אם הוא בעין ולא עוד אלא דלא גרע מנצ"ב שהכניסה וקבלם והעלם עליו במלוה ורשו ועכ"ז אם אינם בעין אפי' אם הוא פיזרם לצורכו פטור וכנז"ל וכ"ש אלו הס' גסים שלא נטל מהיכא תיתי שיתחייב בהם כיון שאינו בעין ואף שכתב בכתו' ק' גרוש והעלם עליו כמלוה ורשו הא אף בנצ"ב כותבין כן ואעפ"כ אם אינו בעין אין לה וכו' וממילא בנדון הרב אף שקבל הכסף וזהב בעד ק' גסים וליהוי חשיב כתוספת שרצה להוסיף לה וקבלם עליו כמלוה ורשו' הא גם בסתם תוס' כות' כן דמקבלו עליו כמלוה ורשו' ועכ"ז אין לה דאדעתא למיפק לא קבל עליו עכ"ל יע"ש דון מינה למוהר הנהוג אצלנו דהוי הכי דהיינו שמכנסת לו נדוניא מבית אביה ששוה דרך משל ת"ק גסים והוא כותב אותם עליו בכתובה באלף גסים וכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה מב"א אלף גסים דהגם דלענין חלוקת חצי השבון חולקים המצוי מ"מ באטומה וכיוצא אין לה אלא מה שהכניסה דוקא מב"א ותל"מ וגם בהשבון גופיה אתה תחזה להרב משנת ר' אליעזר טולידו ז"ל בח"ב א"הע סי' י"ג מ"ש בזה שכות' בכתו' לשון ודא נדוניא וכו' שאין זה אלא דרך כבוד בעלמא ודחה דברי הרשב"ש ז"ל שבסימן תקפ"א דמחייב להחזיר השליש של הסך הכ' בכתו' מטעם הודאת בע"ד וכו' כיון שכות' ודא נדוניא וכו' ואייתי ראיה מדברי ר' אבהו הרשב"ץ ז"ל והרב משר"א ז"ל הנז' שם אחר ד"ק מכח תשו' אחרת למר אביו הרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רח"ה ודייק מד"ק דשאני תקנת השבון דכך היתה התקנה מעיקרא בפי' אתמר שהחלוקה תהיה כפי הנוסח הכתוב בכתו' הגם דלא הכניסה לו סך המעות הכתו' בכתו' ושכ"כ בפשיטות הרב ידיו של משה מכח תשו' הרשב"ץ הנז' יע"ש ואסיק דגם בהשבון כגוונא דנ"ד מידי פלוגתא לא נפקא יעש"ב וכ"ש וק"ו אם לא הכניסה לו כלום נדוניא מבית אביה כלל אלא הכל שיש לה הוא משלו מן המוהר ומתן שנתן לה קודם החופה וכגוונא דנ"ד וכמש"ל דודאי הדין נותן דאם היא אטומה וכיוצא דאין לה כלום דאדעתא דהכי לא נתן לה וכנז"ל: ולהיות כי אשה זו האטומה דנ"ד היא תפוסה ומוחזקת ברוב ככל בגדיה ותכשיטיה שעשה לה בעלה משלו קודם החופה וכבר נפק מפומיה דמני"ר הרב הגאון ראש"ל נר"ו לזכותה. גם במוהר מלבד נדוניא שהכניסה את אשר ישנו בעין גם אנכי עפר הלכתי בעקבותיו לדון כן למעשה וזכיתי אותה בתפיסתה מדין קי"ל מאחר שהיא מוחזקת בהם ברם להוציא מהבעל ממה שהוא מוחזק בו אפי' שהוא בעין אצלו מהמוהר עצמו איני יכול בדין לענ"ד לחייבו ולהוציא מידו אחר כל האמור ומדובר מה למעלה דבריא לי טובא דאלו הרב הגאון ראש"ל הנז' נר"ו הוה שמיע ליה למר הני תשו' דמהריב"ר והמבי"ט והרדב"ז ז"ל הנז"ל לא היה פוסק הדין כ"כ בפשיטות דגם בכה"ג דנד"ן דיינינן המוהר כנדוניא שהכניסה גם להוציא מת"ח המוחזק ובודאי הגמור דהוה הדר ביה כן נלע"ד ברור: וחזינא להרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' רצ"ב דס"ד ע"א שכ' וז"ל ואם כתב לה יותר ממה שהכניסה לו לפי לשון התקנה אותו תוספת י"ל דין נדוניא לא דין תוס' עכ"ל וכ"כ בח"ג סי' רפ"ז וז"ל ונדוניא כל מ"ש לה ואע"פ שלא נתנה לו כל הכתוב כי כן הוא לפי דין התלמוד דתנן אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף ורצה ליזוק בנכסיו וי"ל דין נדוניא לא דין תוס' אחר שכלל אותו עם הנדוניא וזה מכח ההסכמה שכתוב בה מה שנמצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו עכ"ל ודבריו הללו צריכים ביאור דאדרבא מכח ההסכמה אין לה ליטול דהרי פירשו דבריהם באומרם שהכניסה לו וזאת לא הכניסה ברם אפשר דכוונתו לו' דכיון דבכתובה כלל היתרון בלשון נדוניא שהכניסה לו ולא בלשון תוספת מדיליה והוא רצה ליזוק בנכסיו והודה על עצמו שקבל אע"פ שלא קבל א"כ הגם שהתקנה באה למעט התוספת שאין לה ליטול לא מיעטה אלא תוספת שליש אבל מה שכלל בלשון נדוניא אינו נקרא תוספת אלא שנעשה כמו בע"ח שלקח ממון מחבירו והרי זה דומה למ"ש הרשב"א ז"ל בח"ג סי' כ"ו באחד שנתחייב בתורת הלוואה כ"וכ ובאמת לא לוה כתב דסוגיא ערוכה חייב אני לך ק' בשטר חייב כר"י ואי משום דכ' בתו' הלוואה ולא היה שם הלוואה לייפות כחו כ"כ וכו' יע"ש וה"נ כיון דכלל התוספת זה בל' נדוניא דהנעלת ליה מתחייב הוא בכך וכבר דבר זה מתבאר מהסוגיא דמציעא דק"ד ע"ב מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ולפי' שאמרו ב' פי' כולהו איתנהו ועיין בשיטת רכ"א שם כתב משם הרא"ה דכתב כלומר שכותבין הכתובה והתוספת כאחד גובה מלוה שעל דעת כן כתבו כדי שתגבה האשה הכל וכל מקום שנהגו לכפול שכות' הנדוניא בפ"ע ואח"כ כות' והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה יע"ש וזהו כוונת דבריו ז"ל בח"ב סי' רס"ה בענין תקנת השבון שאין הדין גובה שליש מכח שכתב בכתו' שהכניסה לו ק"ן כלומר שהוא עשאה מלוה הגם שלא הכניס לו אלא ק' או אפי' לא הכניסה לו כלום וה"ט שכתב על עצמו שהכניסה לו נדוניא וחייב עצמו במה שאינו חייב ועשאו בתורת מלוה והיא היא כוונת הרשב"ש ז"ל בסי' תקפ"ט דמחייבו משום הודאת בע"ד ומציין דברי אביו ז"ל מה שהשיב והיינו כאמור דמן הדין מחייבו ולא מצד התקנה אמור מעתה דהטור א"הע סי' קי"ח שכתב ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שכתוב על עצמו לאשתו מנכסי הנדוניא לפי שרוב בני אדם כותבין עליהם יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד