פני יצחק חלק ב קנז

הנז' בדדמי דה"ה נמי באשה היוצאת מבעלה בגט בלתי עיקר ותוס' כנ"ד דעכ"פ גובה הנדוניא והמוהר כל אשר ישנו בעין ומני"ר הרב ראש"ל נ"רו הסכים ע"י ואמר שכן הדין נותן כדחזינן הכי בחצי השבון יע"ש ועל פסק זה הוא דמסתמיך ואזיל מני"ר נ"רו גם הכא בדין זה דנ"ד לחייב להבעל דנ"ד גם במוהר המצוי בעין וכמבואר וכל לגבי דידי הלכה זו רופפת בידי טובא דבאמת שנא ושנא טובא דין ההשבון דחולקים חצי המוקדמין כשם שחולקים חצי הנדוניא דהנעלת ליה מבית אביה לשתי הנדונות הללו מתרי טעמי תריצי חדא במתה האשה בלתי זש"ק עכ"פ כבר נהנה ממנה בעלה בביאה ג"כ ולזה בדין הוא שתזכה בחייה בכל המוקדמין שנתן לה בעלה קודם חופתה שהוא המוהר הנקרא בל"ע נקד ברם בגוונא דההוא נדון שאין לו גבורת אנשים כלל ולא בא עליה אפי' ביאה א' וכגוונא דאטומה דנד"ן שלא יכול לבא עליה כלל היותה אטומה סוגרת ומסוגרת מנ"לן למימר שתזכה במוהר ולחייב לבעל לתתם לה כשיגרשנה בע"כ שלא בטובתו הא ודאי אין סברא לחייבו בהם כלל ודבר זה קיימתיו מסברא דנפשאי ושוב ראיתי הדבר מבואר להדיא הכי בתשו' הרד"בז ז"ל ח"ב סי' ר"ה שנשאל במורדת דמאיס עלה מהו שתזכה במוהר והשיב וז"ל דאם לא בא עליה כלל דמלילה ראשונה אמרה מאיס עלי אינה זוכה במוהר ואם היא תפוסה בו מפקינן מינה כשירצה לגרשה וה"ט משום דלא נהנה ממנה כלל יעש"דק והוא ממש כדכתי' בעניותין ולפיד"ק ז"ל מכ"ש נפיק דאם היא אטומה לגמרי או שאין לו גבורת אנשים ולא בא עליה כלל דאינה זוכה במוהר כלל כיון שלא נהנה ממנה דאדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל שם להדיא יע"ש: זאת ועוד אחרת טעם כעיקר דאין לדמות כל כה"ג דנ"ד דאטומה ודההוא נדון שאין לו גב"א הנז' לדין תקנת חזרת חצי השבון באותה האשה בלתי זש"ק דהתם דוקא הוא דתיקנו לנו הראשו' ז"ל ולהכי כיון דחזינן אנן לתקנתם דיינינן הכי במקום שתיקנו דוקא אשר לא כן כשמגרשה מאיזה סיבה שתהיה בע"כ שלא בטובתו שהדין נותן לכפותו לגרשה כה"ג דנ"ד וכיוצא בו דלא חזינן להראשונים ז"ל דתקינו גם בזה כלל וכיון דחזינן להו דלא תיקנו גם בזה א"כ יחזור הדבר לד"ת ודינא הוא דעל מנת שתצא לא כתב ולא נתן לה ולא נילף במה מצינו כלל: וראיתי שגם הדבר הזה אשר דיברתי בעניותי הוא מפורש יוצא להדיא בתשו' הרב המוסמך מה"רי בי רב ז"ל בסי' מ"ז שנשאל גם הוא ז"ל בדין המורדת שנוטלת נדונייתה אם נוטלת גם המוהר והשיב הוא ז"ל דאין ללמוד דין זה מדין השבון כלל שאע"פי שלענין המתנה כשמתה בחיי בעלה בלא זש"ק שהמוקדם והסבלונות חשובים כנדוניא לענין חלוקה כשחולק הבעל עם יורשיה שהתקנה היא שכל מה שנשאר בעין וכו' דוקא לזה הענין היא חשובה כנדוניא אבל לענין שאר דברים אינה חשובה אלא כשאר נכסי הבעל וכן עשינו כמה פעמים וכו' הטעם הא' שמנוסרי כתובתה נלמוד וכו' אלא ודאי אינם כותבים אלא לברר מהו המוקדם כדי שאם יבא דבר שבשבילו כופין לגרש שלא תקח אלא מה שהכניסה מבית אביה דאדעתא למיפק ולמשקל לא יהיב לה. גם יש ראיה אחרת ממ"ש הרא"ש והריב"ש ז"ל שבענייני התקנות אין ללמוד מהם אלא מה שהוא מפורסם ומבואר ומה שאינו מפורסם ישאר לדין תורה ואמנם המפורסם לענין המוקדם והסבלונות שהם כנדוניא לענין חלוקת הבעל כשמתה אשתו אבל לענין כל שאר דברים נשארו כדינם ועל החולק להביא ראיה דהו"ל הממע"ה וכו' עכ"ל וכ"כ המבי"ט ז"ל בח"א סי' רס"ו בדין המורדת הנז' שפסק שאינה נוטלת המוקדם הגם שחולקים בהשבון דלענין כזה אין המוקדם בנדוניא וכתב בסוד"ק שכן מצא תשו' למה"רי בי רב ז"ל ביבמה מורדת שאין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו עכ"ל: הרי להדיא דס"ל למהריב"ר ולהמבי"ט ז"ל דאפי' במורדת שכבר בא עליה ונהנה ממנה בביאה עכ"ז אינה נוטלת המוקדם כלל ופליגי ע"ד הרדב"ז ז"ל בזה אכן כשלא ב"ע כלל ולא נהנה ממנה בהא כולהו שוו כחדא דאינה זוכה במוק' כלל כנז"ל וא"כ כ"ש שיסברו באין לו גב"א או שנמצאו בה שאר מומין שבסתר דהדין נותן שתצא בלא עיקר ותוס' דגם המוקדם אינה נוטלת לדעת הרדב"ז אם לא בא עליה כלל ולדעת מהריב"ר והמבי"ט ז"ל א"פי בא עליה וככל הנז"ל וכללא כיילי לן אינהו ז"ל שאין דין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו כנז"ל ונמצא א"כ דבכה"ג דא"ד שלא בא עליה כלל ולא נהנה ממנה לכ"ע אינה זוכה במוקדם כלל וכמו שנתבאר ועיין להרב פי שנים מדק"ט ע"ג ואילך מ"ש בזה יעש"ב: והגם דבאתרי דידן נהגו לכלול המורר עם הנדוניא יחד וכותבין בכתובה סתם דא נדוניא דהנעלת ליה וכו' ואינם מבררים כמה הם המוקדמין וכמה הם נדונייתה עצמה וא"כ ליכא ההוא טעמא קמא שכתב הרב מהרי"בר ז"ל בתשו' הנז"ל מ"מ אכתי איכא קמן טעמא בתרא שכ' הוא ז"ל בראייתו העצומה ממ"ש הרא"ש והריב"ש ז"ל וכנז"ל דמניה ילפינן שאין המוקדם כדין הנדוניא לזה ולכיוצא בו וכמ"ש המבי"ט ז"ל וכמדובר וכבר פסקה מרן ז"ל לתשו' הרא"ש הנז' בא"הע סי' קי"ח ס"ו יע"ש: וליבא למימר דכיון שהודה וכתב על עצמו בכתובתה שהכל הכניסה לו מבית אביה בלשון זה ודא נדוניא וכו' א"כ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וחייב בכולם דהא ודאי ליתא דכבר כתב רבינו הטור ז"ל בא"הע סי' קי"ח שאין תובעין מהבעל מ"ש ע"ע לאשתו מנכסי נדוניא לפי שרוב בני אדם כותבים עליהם יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד עכ"ל יע"ש ומעשים בכל יום נהוג בעירנו זאת יע"א שאינו נותן לה שום מוהר ומתן ביד כלל זולתי מתנים עליו בעת השידוכין לכתוב לה בכתובה בז' החופה מוהר סך כ"וכ ומעלה אותו עליו בכתובתה עם הנדוניא שהכניסה אע"פי שלא נתן לה כלום ואין זה אלא דרך כבוד בעלמא ואם מתה בחיי בעלה בלא זש"ק אינן חולקין המוק' כלל כיון שאינו מצוי בעין אכן אם נתאלמנה או נתגרשה מרצונו גובה הכל