פני יצחק חלק ב קנו

הי"ל לפטור הבעל מן המוהר לגמרי אפי' אם ישנו בעין כעת ומאחר שכבר הסכימה דעתו הרמה דהמוהר חשיב דגרסי נדונייתה ממש כמ"ש מני"ר נר"ו קודם לזה א"כ תו לא דמי למ"ש מהריק"ש והגו"ר ז"ל משם מוהריק"ו על התוס' הנהוג דהתם דינא הוא שאינה גובה תוס' כלל לא כן בדין המוהר לדעת עליון מני"ר נר"ו דחשביה כנדוניא ממש ולאיזה צורך ולאיזה ענין אייתי לן הא דמוהריק"ש והגו"ר ז"ל באופן שלא זכיתי לירד לסו"ד עליון בזה ואם כל כוונתו דמני"ר נר"ו לפטו' לבעל במה שכלה ונאבד מן המוהר ויליף לה כרדמי למ"ש מהריק"ש והגו"ר בדין התוס' הנה מלבר דל"ד ז"לז וכדכתיבנא עוד זאת דאין אנו צריכין ללמוד ז"מז כלל דבלאו"ה הדין פשוט במוהר דאין להם אלא מה שהוא בעין דוקא ונלמד יפה מדין חצי השבון דחולקים גם המוהר ודוקא המצוי בעין ולא מה שכלה ונאבד כידוע וה"ה הכא נמי דמדין חזרת חצי השבון המוהר ילפינן להאי דינא לחייבו לבעל בנ"ד במוהר והוא פשוט: פש גבן דעת עליון הרב ידי דוד קאראסו ז"ל דאייתי לן מני"ר הרב נר"ו דהסכים בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל בנדוניא דאפי' שאינה בעין כולה חייב הבעל להשלים לה כנגד מה שכלה ונאבד הפך סברת הר"ן וכל קדושים עמו ז"ל דפטרי לבעל גם מהנדוניא שאינה בעין מלבד פיטורו מהתוס' כיעו"ש וכיון דקבלנו הוראות הר"מ ומרן ז"ל אפילו להוציא א"כ לכאורה יש לחייב לבעל בנ"ד בכל הנדוניא כולה אפי' במה שכלה ונאבד כנז"ל אמנם יפה כיוון מני"ר הרב נר"ו כמ"ש על דבריו דצריך להתיישב בדבר דכשאני לעצמי נתיישבתי היטב בכל דברי הרב י"ד ז"ל בזה וחזינא בעניותין דאחרמ"ה הראויה אליו אין דבריו מוכרחים כלל דאין לנו להוליד ולבדות מלבנו מחלוקת חדשה בין הפוס' ז"ל מכח דיוקא כגון דא מדלא פירשו שיחתם הרמב"ם ומרן ז"ל בדין מומין כדפי' שיחתם בשאר דיני נשים היוצאת בלא כתובה עיקר ותוס' ונכריח מזה דס"ל להרמב"ם ולמרן ז"ל בדין המומין דנוטלת הנדוניא כולה אפי' מה שכלה ונאבד הפך סברת כל הפוס' קמאי ובתראי ז"ל ואי איתא להא דהכי ס"ל לא הוה משתמיט שום פוסק הקודם לו ז"ל דלימא הכי בדעתם ז"ל ואין לנו לומר אלא חדא מתרתי או דאימא ילמד סתום מן המפורש ותנא לאו כרוכלא וכו' או דאימא דלא גילו דעתם הרמב"ם ומרן ז"ל בהאי דינא היכי ס"ל ואנן ילפינן לה מדברי שאר הפוס' ז"ל שגילו דעתם בהדיא הכי או הכי ותפסינן דגל הקי"ל בהא אפי' באתרי דידן דקבלנו הוראות הרמב"ם ומרן ז"ל ובפרט בהאי דינא דכמעט דכל הפוס' ז"ל ס"ל להדיא דפטור הבעל מהנדוניא מה שכלה ונאבד ממנה זולתי הרב תומת ישרים ז"ל דפליג בזה להדיא והעמיס כן בד' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש בשמו הרב י"ד ז"ל שם ולענ"ד אמינא ולמ"ס דאלו היה רואה הרב תו"י ז"ל דברי הר"ן ז"ל שבסו"פ אלמנה ניזונת ודאי דהוה הדר ביה מסברתיה וזה כלל גדול ומוסכם בפוס' דאמרינן בהו אלו הוה שמיע ליה הוה הדר ביה כידוע ולדעתי המעט הוא דהרב תו"י ז"ל יחיד הוא בזה במ"ש כן בד' הרמב"ם ז"ל כיון שהוא נגד כל הפוס' ז"ל אשר הבי"ד הרב י"ד ז"ל גופיה כיעו"ש ומדברי הרב יכין ובועז ז"ל דאייתי בידיה הרב י"ד ז"ל שם והוכיח מד"ק ז"ל דס"ל דחייב הבעל בנדוניא אפי' כנגד מה שכלה ונאבד וכדס"ל להתו"י ז"ל יע"ש לדידי ליכא שום ראיה כלל מד"ק דהוא ז"ל מיירי בנדוניא שהיא בעין דוקא אלא שהבעל מעכבם תחת ידו ואינו רוצה לתתם לה ע"ז כתב הרב יכין ובועז ז"ל שם דשלא בדין הוא מעכבם וגזל הם בידו יע"ש ברם בשאינם בעין שכלו או נאבדו כולם או מקצתם מודה הרב ז"ל דפטור הבעל בכל מה שכלה ונאבד וכשיטת כל הפוס' ז"ל דפטרי יתיה וכנז"ל וכבר הרב י"ד ז"ל גופיה הרגיש בחולשת ראייתו מתשו' הרב יו"ב ז"ל הנז' וצידד בדבריו כנז"ל אלא דכתב דמ"ש מדבריו דגם נצ"ב שאינם בעין חייב לשלם יע"ש ולענ"ד ליכא שום משמעות כזאת בדבריו ז"ל כמבואר לכל ישר הולך ונשאר הרב תומ"י ז"ל יחיד בדב"ן כמ"ש כן בד' הרמב"ם ז"ל וכנז"ל: באופן דבדין הנדוניא אשר הכניסה מבית אביה דעתי נוטה דאין לה אלא מה שהוא מצוי בעין וכל מה שכלה ונאבד מהם פטור מהם הבעל לגמרי ככל אשר העלה הרב הגאון ראש"ל נ"רו והלא במ"ש הרב י"ד ז"ל וככל האמור ומדובר. מיהו אם היא מוחזקת מנכסי הבעל כנגד מה שכלה ונאבד מנדוניתה בהא ודאי מודינא דיכולה לטעון קי"ל כהרב תומ"י והרב י"ד ז"ל שהבינו כן בד' הרמב"ם ומרן ז"ל דס"ל דאפ' מה שכלה ונאבד מהנדו' חייב הבעל להשלימם לה מדיליה ובלאו"ה האיכא סברת ר"שי והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל דס"ל דאפי' בעוברת על דת וחברותיה יש להם נדוניא אף מה שאינו בעין וכ"ש בנמצאו עליה מומין או נדרים דס"ל דחייב הבעל לשלם לה כמ"ש בכ"ז הרב י"ד ז"ל שם יעש"ב ברם לאפוקי ממונא מניה דבעל עפי"ד התומ"י והי"ד ז"ל שכ"כ בד' הרמב"ם ז"ל זה אין בידנו כח לחייבו כלל אם הוא מוחזק וכמדובר והדברים ברורים: אך את זה מה שהסכימה דעת עליון הרב ראש"ל נ"רו דגם במוהר המצוי בעין חייב בהם הבעל כדין הנדוניא ממש וכמ"ש בפסק אחר ככתוב בד"ה הנז"ל הנה אמת לדבר הזה יסלח האדון מני"ר נר"ו כי לענד"ן דבכה"ג דנ"ד אין לדון דין המוהר שהוא המוקדמין הנקרא בל"ע נקד לדין הנדוניא כלל מטעמים שאבאר בס"ד חדא דלאו זה המוהר גריע וריע מנצ"ב בכה"ג דנ"ד ואין לו אנא דין תוספת ממש וראיתי בפסק האחר כת"י של מני"ר נ"רו דהתם הסכימה דעתו א"כ דדין המוהר כדין הנדוניא ממש לחייב הבעל בהם וכל דמצוי בעין וההוא נדון הוה עובדא במי שנשא אשה ואין לו גבורת אנשים ולא יכול לבא עליה אפי' ביאה ראשונה כלל ועדין האשה בבתוליה ולא ענו בה כלל ועכ"ז חייבו הרב מני"ר נ"רו בכל המוהר כנז"ל וכל חיליה דמני"ר נ"רו התם בפסק הנז' לדון דין המוהר כדין הנדוניא דאזל מר התם בשיטת החכם השואל שם שרצה לדמות דין זה של המוהר לדין חצי השבון דתקנת ראשונים ז"ל דחולקים גם במוהר המצוי וכמ"ש מהרי"טץ סי' קע"ג ומהריק"ש בא"הע סי' צ"א וקי"ח והרב מר ואהלות ז"ל ומנייהו יליף השואל