פני יצחק חלק ב קכט

אמרינן בירושלמי בסתם ובתלמודא דבבלי לא אשכחן דפליג בהדיא ודאי דנקטינן כמ"ד בירושלמי בהדייא וכמ"ש כן כל בעלי הכללים ז"ל כידוע: כללא דמלתא הנראה לע"ד דאם הכלה מלובשת בבתי ידים ביד ימינה דאין להסירם רם בעת נתינת הטבעת לידה מיד החתן המקדש אותה או מיד שלוחו כלל. ואפי' לכתחילה. ולית לן למיחש משום חציצה כלל: אמנם הואיל ונפק מפומיה דמני"ר הגאון הרב כר"ש ז"ל דיש להקפיד לכתחילה להסירם וכן עשה מעשה ובכה"ג אמרינן כבר הורה זקן ויש לחוש לדבריו לכתחילה וכן עשיתי מעשה אני הדל כדבריו ז"ל וצויתי לקרובי הכלה שיסירו לה הבתי ידים כדי לקבל מיד החתן טבעת הקדושין מידו לידה בלתי שום דבר חוצץ כלל וכן עשו ועשיתי כן כדי לחוש לדבריו ז"ל לכתחילה עם שע"פי הדין יש תשובה וכנז"ל וגם ראיתי אחרי רואי למהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ג"ל שכתב משם הר"ן ז"ל דהאי דינא דירוש' אי מקשינן הויה ליציאה גם בקי' כסף נמי או לא הויא פלוגתא דרבואתא ז"ל והכי נקיט בפשיטות מרן שארנו הרב נשמת חיים ז"ל בדמ"ג סע"ב יע"ש וע"ע לו ז"ל שם דנ"א ע"ג יע"ש ואכמ"ל בזה ולפי ד"ק של הגאון הנ"ל ז"ל נראה ברוב דה"ה אם החתן לבוש בתי ידים גם שצריך להסירם קודם שיקדש כנז"ל הנלע"ד כתבתי וצור ישראל י"מ וימ"ן אכי"ר הלכ"ד זעירא דמן חברייא: והוא הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט סימן ט' תשובת מע' רב אחאי גאון דודי לי הרב המובהק רב משרשיא כמהר"ר שלמה רחמים אבואלעפיא הי"ו בן לאותו צדיק עט"ר אבינו מלכנו הרב הגאון ראש"ל כמהר"ר חנ"א זצוק"ל וז"ל: אני שלמה מזה ימים בהיותו בשליחות מצוה ש"הד מעי"הק טבריא ת"ו נחני ה' ובאתי לעיר ביקורשט יע"א ושם נשאול נשאלתי מיח"ס הי"ו החרדים לדבר ה' להורות להם לפו"ד המנהג המחודש אשר נתחדש בימים האלה ובז"הז שהכלה מל מלבישים אותה בתי ידים בעת הקדושין והחתן מלביש לה הטבעת באצבעה ע"ג הבתי ידים ואיזה תלמידי חכמים ערערו בדבר והם אמרו כי הבת"י הוו חציצה לטבעת וע"ז שאלוני לחוות דעתי אם יש קפידא בדבר. ובו בפרק אני עניתי לפי מה שהיה רשום בזכרוני דליכא קפידא בדבר מההיא דאמרינן בגיטין בר"פ הזורק דע"ז זרק לה לתוך חיקה או לתוך קלתה וכו' ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות הכ"ב והטור והש"ע א"הע סי' למ"ד דבקדושין נמי דינא הכי וכ"ש וק"ו בבת"י: והשתא הכא ב"ח כסליו העבר האיר וזרח אל עבר פנינו מ"ע הרב המופלא וכבוד ה' מלא ארי שבחבורה אספקלריא המאירה ר"מ ור"מ בעוב"י דמשק יע"א הרב המג"ן כמהר"ר יצחק אבואלעפייא נר"ו ונשאול נשאל מעמדי לחוות דעתו בהאי דינא למען דעת מה יעשה ישראל ותכף להגעתו לחט"ול לעוב"י דמשק יע"א לא ארכו שם הימים שדר לן מר פסק דדינא ופסק לה בסכינא חריפא יעו"ש. לכך אמרתי אשנה פרק זה ולבא במגילת ספר כתוב כפי אשר תשיג ידי יד כהה ולהתעלס בדב"ק. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה מלבד האמור למעלה בשאלה עוד מצאתי ראיתי ש"ס ערוך בקדושין דמ"ח ע"ב. מתניתין התקדשי לי בכוס של יין ונמצא דבש או של דבש ונמצא יין אינה מקודשת הרי דהיתה חציצה בכוס ואם לא משום דנמצא דבש וכו' היתה מקודשת דאין לך דבר חוצץ: ואם יאמר האומר דטעמא מאי דאם היה נמצא יין היתה מקודשת משום דבקבלתה הכוס נגעה ביין עצמו וליכא חציצה הא לא"ה אפי' דנמצא יין לא היתה מקודשת משום חציצה: הא ליתא דהרואה יראה בטור וש"ע א"הע סי'. ל"ח כתבו וז"ל דמיירי שהיה הכוס מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה ע"כ. א"כ הגם שהוא מכוסה ולא נגעה ולא פגעה ביין כלל עכ"ז היא מקודשת דלא חיישינן לחציצה. והגם כי הרמב"ם ז"ל לא פי' בדבריו שהיה מכוסה א"כ תידוק מינה דאית ליה חציצה משום דבמגולה ולה אמרינן נגעה בו. אי משום הא לא איריא דודאי דגם הרמב"ם ז"ל אזיל ומודה דדוקא מכוסה הדבר פשוט הוא דאי לא"ה ודאי דסברה וקבלה וכמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' הנז' הדבר פשוט הוא. א"כ הנה גם הוא אזיל ומודה דלא חיישינן לחציצה וכמ"ש בהדייא דפסק להו דזרק לה לתוך קלתה דמקודשת. וכי תימא דלעולם אימא לך דחישינן לחציצה והא דאמרינן דאם נמצא יין היתה מקודשת ולא חישינן לחציצת הכוס שאני הכא דמיירי דקדשה בכוס ובמה שבתוכו משו"ה לא הוי חציצה בכוס הא נמי ליתא ממאי דגרסינן התם בברייתא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותנייא אידך במה שבתוכו ולא בו ולא קשיא הא במייא הא בחמרא הא בציהרא. וכתב רש"י ז"ל בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייה ומהדרי הכוס למאריה וכן פי' ר"ח הבי"ד הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' אישות הכ"ט ור"ת בד"ה הא במייא פירשו בסגנון אחר יע"ש. . מ"מ מדברי כולם למדנו דאפי' דמהדרא הכוס למאריה הוו קדושין הגם כי בשעת הקבלה היה הכוס חוצץ ומהברייתא נשמע למתניתין הגם כי הוא אמ"ל התקדשי לי בכוס זה אפי"ה אמרינן אם הוא בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה וכו' א"כ ה"ה במתניתין מ"ש התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא וכו' אינה מקו' הא אם נמצא יין וכו' היינו אומרים מקודשת במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייה וכו'. וגם לפירוש הרמב"ם ז"ל ור"ת יודו דדנין דין אמת לאמתו אך בפי' הברייתות פליגי: