פני יצחק חלק ב קכז

ליה לציצין וכו' וגם זה דמשוך נפקא ליה נמי מהאי קרא בדרך אסמכתא וא"כ שפיר מצ"ל נמי דהאי עשה דלעולם בהם תעבודו אינו אלא מדרבנן ובדרך אסמכתא וכדכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל לר"עק דאמר חובה מדרבנן קאמר וכמ"ש: אך אכתי ק"ט לענ"ד על דברי הריטב"א ז"ל דסתרי ד"ק אהדדי דאלו בפ' השולח כתב וז"ל מצוה שאני ואם תאמר וכי משום האי מצוה דחינן עשה שבתורה. ונראה דמהא שמעינן דלאו עשה גמור אלא איסורא דרבנן. ור"עק דאמר חובה מדרבנן יע"ש ואלו הריטב"א גופיה במציעא דס"ב והוב"ד באסיפת זקנים ז"ל על הא דאמרי התם אמר"א רבית קצוצה יוצאה בדיינים ר"י אמר אינא יוצאה מ"ט דר"י דאמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח חיו לא יחיה חיים הוא דלית ליה ולא השבון. רב אדא ב"א אמר אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. למורא ניתן ולא להשבון אמר"ן מ"ט דר"א אמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דליחיי. ור"י האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מבע"ל וכו' וכתב הריטב"א ור"י האי וחי אחיך מאי עביד ליה פי' שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא. אבל קראי דר"י אינן אלא דרשא ואסמכתא ולכך לא פריך לר"א מאי עביד להו. עכ"ל יע"ש הרי להדייא דלהריטב"א ז"ל כיון דפריך בש"ס ור"י מאי עביד הוי דרשא גמורה א"כ דסוגייא דסוטה נמי דפריך ור"י ותירץ בהם ולא באחיכם נראה דהוי דרשא גמורה ואיך דלר"עק חובה מדרבנן. ולפי חומר הנושא נלע"ד ליישב על צד הדוחק דשאני הכא דקאמר בש"ס ור"י בהם ולא באחיכם. ור"עק מסיפיה דקרא נפקא דכתיב ובאחיכם בני ישראל וכו' ור"י איידי דכתב ובאחיכם כתב נמי בהם ע"כ. א"כ איפה אלו אמרה הריטב"א ז"ל דהוי דרשא גמורה היינו כדהתם דלר"א אית ליה דרשא אחת בפסוק. ור"י אית ליה דרשא אחריתי באותו פסוק עצמו מאי דלית ליה לר"א אזי נשאר פסוק פנוי ובודאי דהוי דרשא גמורה. ואלו בכאן גם לר"עק נוכל לומר דמאי דכתיב לעולם ב"ת איידי דנקט ובאחיכם א"כ אין מקרא פנוי לומר דהוי דרשא גמורה לכך קאמר דהוי חובא מדרבנן ומדאורייתא ליתיה בעשה וקרא אסמכתא. וכבר הוכחנו מסוגייא דיבמות הנז' דגם במידי דאסמכתא ודרבנן אייתי ליה מקרא יתירה וכנז"ל: ולענ"ד נראה להביא ראיה להר"ן והריטב"א ז"ל דהאי עשה דלעולם ב"ת אינו אלא חובה מדרבנן דוקא והוא מדתנינן בנזיר דס"ב נשים ועבדים יש להם נזירות אבל הרב כופה את עבדו לשתות ביין עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה רב יוסי אומר ישתה. ואמרי עלה בש"ס התם לימא בדשמואל קמפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ר"ע אית ליה דשמואל ור"י לית ליה דשמואל. ומשני לא לכ"ע אית להו דשמואל וכו'. וכתבו התוס' שם לימא בדשמואל קמפלגי דהשתא קא ס"ד כיון דהעבד ברח מפניו מסתמא נתייאש ממנו האדון והיינו הפקר ר"מ אית ליה דשמואל וא"כ הרי הוא משוחרר ולכך לא ישתה דעתה הוא ברשותו עכ"ל יע"ש ואי איתא דעשה דלב"ת דאורייתא איך מן הסתם נאמר דזה נתייאש ממנו והוציאו לחירות ועבר על עשה דאורייתא לכך צ"ל דאינו אלא חובה דרבנן ומשום איזה דבר נדחית ולכך אדון זה כדי שלא לייגע לבקשו מיאש מיניה ומוציאו לחירות: וחזינא להרמב"ם ז"ל בפ"ב דנזירות רי"ז דפסק עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מנגד רבו הרי"ז אסור לשתות יין והשיגו הראב"ד ז"ל דזה דלא כהלכתא שהרי רמ"א לא ישתה ור"י אומר ישתה. והרדב"ז בספר יקר תפארת הצ"ע דהא קיימא לן ר"מ ור"י הלכה כר"י. ומר"ן ז"ל בד"מ כתב דנראה דרבינו גריס איפכא יע"ש והנה אמת דלפי חומר הנושא דחקו למר"ן ז"ל לומר כן: אכן נראה לע"ד דהרמב"ם ז"ל טעמו ונימוקו עמו להפך הגירסא מדגרסינן בגיטין די"ב עלה דמתניתין האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור ב"ב יחזור דר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים. ואמרי עלה בש"ס תנייא אמר"א אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו אמ"ל חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מהתרומה אמ"ל הרי אם ירצה שלא לזונו רשאי אמ"ל ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה בבעלה אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל אבל אשה חוב הוא לה שפוסלה מהתרומה ומפסידה מזונות. ובעי הש"ס מאי קאמ"ל ומאי מהדר להו הכי קאמ"ל השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל לה שביק ליה ועריק ואזיל לעלמא וכו' ע"כ. הרי בפשיטות ס"ל לר"מ בעבד שברח דלא אמרינן דבעליו מתייאשים ממני. ואיך קאמר התם בש"ס דנזיר דר"מ ס"ל דשמואל וכשברח יצא בן חורין. לכך הוצרך הרמב"ם ז"ל להפך הגירסא. ור"י הוא דאמר לא ישתה ופסק כר"י דהכי ק"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י: אך לפי"ד הראב"ד והרדב"ז ז"ל לדעתי ק"ט וי"ל ודו"ק: ומסוגיא דיבמות הנז' קל"ט מדאמרינן במציעא דל"א אמר ליה ההוא מרבנן לרבה אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני אמ"ל השב אפי' מאה פעמים משמע. תשיבם אין לי אלא לבית גנא וחורבא מנין ת"ל תשיבם. והכי אמרינן נמי בשלח תשלח והוכח תוכיח ועזוב תעזוב והקם תקים דשלח והוכיח ועזוב והקם אפי' מאה פעמים משמע תשלח לרבות אפי' דבר מצוה ככהן לטהר בו את המצורע תוכיח לרבות אפי' תלמיד לרב תעזוב אע"פי שאין בעליו עמו. והכי נמי תקם נמצא כשהתיבה מקור כולל אפי' מאה פעמים וכדפירש הרמב"ם בפי' המשנה הנז' יע"ש: א"כ מאי קאמר התם בסוגיין דיבמות הנז' וכ"ת האי המול ימול לרבות ציצין המעכבים ת"ש את בריתי הפר ואמאי צריך קרא אחרינא כיון דציצין נפקי מתיבת ימול ודרשת אפי' מאה פעמים נפק"ל מתיבת המול דהיא מקור וכנז"ל: וכזאת ק"ל מדאמרינן בקיו דכ"ב ת"ר אם אמור יאמר עד שיאמר וישנה. העבד עד שיאמר כשהוא עבד ע"כ. ולפי מאי דאמרינן במציעא דכיון דהוי תיבת מקור משמע הרבה פעמים א"כ בכאן דהוי תיבת אמור מקור לפחות