פני יצחק חלק ב קכג

וראיתי להרב מהרחמפ"ד ז"ל בתשו' הנז' דמ"ד ע"ג דרמי ומק' שתי תשו' של הרב ב"מ שלטון ז"ל אהדדי דבסי' ל"ד הנז' עלה בהסכמה דבז"הז שאין האשה מתגרשת בע"כ ואינו יכול לכופה שתבא לא"י מחייב לה בשבו' ואינו יכול להפטר ממנה וכפשטות דברי הר"ן ז"ל יע"ש ואלו בסי' ט' במסרבת לבא אחר בעלה פסק דאין לה עליו שבו' מסתמא גם שם על זמננו איירי והניח הדבר בקו' יע"ש ולענד"ן דלק"מ דבסי' ט' נמשך הרב ז"ל בתר סברת הת"הד ומהרש"ך ז"ל דס"ל דמהניא טענת מזונות אם בדאיכא שבו' שלא ישא אא"ע מצ"ל אדעתא דהכי ל"ן יעו"ש משא"כ ההיא דסי' ל"ד דליכא התם האי טענה דחסרון מזונות כי אם משום מצות עליית א"י ת"ו ע"ז הביא מ"ש הר"ן ז"ל דלא אתיא האי מצוה דישוב א"י ודחיא לאו דלא יגרע דהוא מן התורה כיעו"ש וא"כ ליכא תו אפי' ריח קו' כלל לענ"ד וכמובן: איברא דלכאורה נראה דאכתי מידי ס' שבועה לא יצאנו דחזינא שדברי הר"ן ז"ל הנז"ל אינם מוסכמים מכל דהרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' נשאל במי שמורד על אשתו בטענת מאיסה עליו ורוצה לגרשה וליפטר ממזונותיה אלא דמצד התקנה לא מצי לגרשה בע"כ ע"ז השיב הוא ז"ל דמאחר דהבעל רוצה לגרשה הגם דמצד התקנה אינו יכול לגרשה בע"כ מ"מ אינו חייב במזונותיה כיון דהעיכוב הוא מצד האשה ולא מצד הבעל וכו' עכ"ל יעש"ב וזהו הפך דברי הר"ן ז"ל הנז"ל ממש כמבואר גם ראיתי למהר"א ששון ז"ל בסי' ר"ן אייתי דברי הרא"ם הללו והסכים כוותיה וכתב עליו הנפק דדינו אמת מסוגיא דפ' המדיר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' יע"ש גם הרב ב"ח ז"ל בא"הע ר"סי ע"ז בדין מורד הסכים כהרא"ם ז"ל בזה יע"ש וע"ע להרב ב"ש ולהרב חלקת מחוקק ז"ל שם בר"סי ע"ז יע"ש והרב כנ"הג ז"ל בא"הע סי' ע' בהג"הטו אות ד' ובכנ"הג ח"מ סי' כ"ו הג"ה טו אות ח"י הביא דברי הרא"ם ז"ל הנ"ל ומהרא"ש והב"ח הנ"ל והביא כנגדם כת החולקים ע"ז והם הרא"ש ומהרמ"מ ותומת ישרים ומהרש"ך ז"ל דפליגי ע"ד הרא"ם הנז"ל וס"ל דלא מגרע כח האשה בזה להפסיד מזונות הגם דהיא הגורמת והעיכוב בא מצידה שאינה רוצה להתגרש מרצונה עכ"ז חייב בעלה במזונותיה ולענין דינא הסכים הוא ז"ל דמצי הבעל המוחזק לומר קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה דפטרי יתיה כיון שהעיכוב בא מצידה יע"ש וכ"כ מרן החבי"ב גופיה בתשו' במ"ח ח"מ ח"א סי' י"ז והרב מעיל צדקה סי' ל"ג יע"ש ולפי"ז גם הר"ן ז"ל וכל קדושים עמו הנז"ל ודאי דפליגי ע"ד הרא"ם ז"ל הנז"ל כמובן: ואת זה ראיתי להרב מהרחמפ"ד ז"ל בתשו' הנז' בסוד"ק הנ"ל אחר שהביא דברי הר"ן ז"ל הנ"ל נרגש מזה וכתב דלכאורה נראה דהרא"ם והב"ח פליגי ע"ד הר"ן ז"ל וכו' יע"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן בלשון לכאורה דהא ודאי פליגי וכמדובר וא"כ לפי"ז אם נאמר דהאי שבועה דנ"ד אינה אלא מדרבנן וכמ"ש רבינו הא"ח ז"ל הנז"ל ותליא במ"ח הראשון הר"ן ודעימיה עם הרא"ם וסיעתיה ז"ל הגם דרוב הפוס' ז"ל ס"ל כהר"ן ז"ל וכמבואר מ"מ גדול כח המוחזק ומצ"ל קי"ל כהרא"ם ז"ל ודעימיה וכמ"ש הכנ"הג ז"ל כנז"ל וכ"כ הרב שבות יעקב בח"ב סי' ק"מ יע"ש והגם דאיכא שבועה כיון דאינה אלא מדרבנן ואית בה ספקא דדינא דפלוגתא דרבוותא ז"ל הנז"ל אזלינן בה לקולא ככל סד"ר דעלמא וכמדובר: אמנם שבתי וראה דאכתי חיוב הבעל דנ"ד בשבו' בדוכתיה קאי ולא מצ"ל קי"ל כהרא"ם וסיעתיה כלל והוא דחזינא להרב פרמ"א ז"ל בח"א סי' כ"ד שיצא לחלק דאם נשבע בפי' שלא לגרשה בע"כ גם הגאון הרא"ם ז"ל מודה דחייב במזונותיה הגם דהיא המעכבת מלהתגרש דלא מיירי הרא"ם אלא היכא דהעיכוב בא מכח תקנה בעלמא יעש"ב ועם שלכאורה נראה דמרן החבי"ב בכנ"הג ובתשו' הנז' פליג ע"ד הפרמ"א בחי' הנז' כנראה מריהטא דלישניה כיעו"ש וכן ראיתי להרב מהרימ"א ז"ל הו"ד בפאת נגב א"הע סי' טו"ב כ"כ יע"ש כבר ראיתי ג"כ להרב ידיו של משה ז"ל בא"הע סי' ח' שהסכים לחילוק הרב פרמ"א ז"ל הנז' ונרגש מד' מרן החבי"ב ז"ל וכתב דבנדון מרן החבי"ב ז"ל לא היה שם שבועה שלא לגרשה בע"כ רק שבו' שלא לישא אא"ע דוקא ובהכי ניח"ל נמי מ"ש הכנ"הג בא"הע סי' ע"ז הג"ה טו אות ג' דלכאורה דבריו שם סתרי למ"ש במקו' הנז' וע"פ האמור א"ש דבסי' ע"ז מיירי הכנ"הג בחרם רגמ"ה ובשבו' דשלא יגרשנה בע"כ דבהא ודאי מודה הרא"ם דחייב הבעל במזונותיה יע"ש גם ראיתי להרב שמן המשחה ז"ל בדס"ג ע"א וע"ב דהסכים לחי' הרב פרמ"א והרב ידיו של משה הנז' ופירש דברי הכנ"הג שבח"מ סי' כ"ו ושבתשו' י"ז הנ"ל באופן נאות שגם מרן החבי"ב ז"ל אזיל ומודה לחי' הנז' ותריץ יתיב לקו' הרב מהרמ"א ז"ל מדברי הכנ"הג דסי' ע"ז הנ"ל באו"א יע"ש שכתב דריא"ז והכנה"א לא באו אלא לענין לגרשה בע"כ דריא"ז כתב דהרשות בידו לגרשה ולזה כתב הכנ"הג דלא איירי ריא"ז במקום דאיכא חרם רגמ"ה או שנשבע שלא לגרשה בע"כ דאז בודאי אין שומעין לו לגרשה אבל לענין מזונות יודה להרא"ם ז"ל עכ"ל יע"ש ולענ"ד אין זה נכון דהא הכנ"הג ז"ל ע"ד רבינו הטור ז"ל קאי דכתב דמורד ממזונות נמי הוי מורד וכופין אותו לזונה ע"ז הביא דברי ריא"ז וחילק מדיליה בין היכא דליכא חרם רגמ"ה ולא שבו' להיכא דאיכא חרם ר"ג או שבו' כיעו"ש והדבר ברור דהיכא דאיכא חרם ר"ג או שבו' חזר הדין להיותו מורד וכופין אותו לזונה ולכן העיקר לענ"ד כמ"ש הרב ידיו ש"מ ז"ל כנז"ל והשתא דאתינן להכי מצ"ל דגם הרב מהרא"ש והרבנים שעמו בסי' ד"ן ונ"ו דאזלי כולהו בשיטת הרא"ם ז"ל אפי' היכא דאיכא חרם רגמ"ה כמבואר כ"ז בדבריהם ז"ל והכי ס"ל להב"ח והב"ש בר"סי ט"ז והכי ס"ל להרב מ"ץ ז"ל וכנז"ל עכ"ז י"ל דכולהו אזלי ומודו בדאיכא שבועה שלא לגרשה בע"כ דחייב הבעל במזונותיה וכדאמרי' הכי בדעת הרא"ם ז"ל ולא דמי לחרם רגמ"ה דס"ל ז"ל דפטור ממזונותיה כיון דמצד חרם רגמ"ה אינו יכול לגרשה דשאני חרם רגמ"ה שלא הביא האיסור הוא על עצמו כלל משא"כ בנשבע בפי' שהוא הביא האיסור על עצמו דבהא כ"ע מודו דחייב הבעל במזונות