פני יצחק חלק ב קכב

דמדרבנן היא ואית בה ס' דפלוגתא דרבוותא בפי' התנאי הדירה וכו' כנז"ל וכמדובר: אמנם מצד אחר אכתי יש מקום לחייבו לראובן דנ"ד בכל תנאי כתובה והוא מאחר דמושבע ועומד ג"כ שלא לגרשה בע"כ ושלא לישא א"א וכו' כנהוג בכל הכתובות דעלמא דאכתי פה דמשק יע"א א"כ כיון שאינו יכול לגרש' בע"כ מכח השבועה א"כ כל זמן שאינה מתגרשת ממני מרצונה הטוב אכתי מחייב בשבו' משלם וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשו' סימן ל"ח וז"ל ולא עוד אלא שאני או' שאף לעלות לא"י אינו רשאי שאע"פ ששנינו הכל מעלין לא"י היינו לענין שאם אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה וכו' אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמחייב לה בשבו' לא כל הימינו לעקור לאו זה בידים וכו' וכ"ת יתן לה גט שהרי אשה מתגרשת בע"כ וכו' אף בזה אינו רשאי וכו' שאנו מוחזקים שיש חרם בקהלות בדבר או נקנת ר"ג ז"ל ודב"ז פשט איסורו בכל ישר' וכו' וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה ולילך לא"י אינו רשאי וכו' עכ"ל יע"ש והביא דבריו מרן ז"ל בב"י סי' ר"כ בסתם בלתי חולק ע"ש ומדלא כתב עליו כלום מדיליה ש"מ דס"ל כוותיה הרי להדיא דס"ל להר"ן ז"ל דכיון דלא מצי לגרשה בע"כ אפי' משום חרם ר"ג ז"ל מחייב לה בשבו' כ"ז שלא נתרצית להתגרש מרצונה הטוב הגם שהיא הגורמת שמונעת עצמה מלהתגרש מניה כנ"ל א"כ היכא שנשבע שלא לגרשה בע"כ שחייב לה בשבו' כ"ז שלא נתן לה גט מרצונה הטוב וכ"כ מהראנ"ח ז"ל בח"ב סימן מ"ג במי שנדר ללכת לארץ ישראל ואין אשתו רוצה ללכת לארץ ישראל עמו דפסק הרב שם דאפי' התרה א"צ כיון דמן הדין אינו יכול לילך דמשועבד לה בשבו' ובע"כ אינו יכול לגרשה מפני חרם הקהלו' וכמ"ש הר"ן ז"ל וכו' עכ"ל יע"ש גם הרב פ"מ ז"ל בח"א סימן ה' והר' מחנ"א ז"ל בה"א סימן א' הביאו לתשו' הר"ן ז"ל למילף מינה לנ"ד יע"ש וכ"כ הרב בני משה שלטון ז"ל בסי' ל"ד דבז"הז שאין האשה מתגרש' בע"כ ואינו יכול לכופה לעלות לא"י מחייב לה בשבו' ואין פוטר אותו מהם כמ"ש הר"ן בתשו' סימן ל"ח וכו' יעש"ב וכ"כ הרב ב"ד ז"ל בא"הע סימן מ"ב דל"ד ע"ב וז"ל ובר מן כל דין כיון שראובן נשבע שלא לגרשה בע"כ א"כ הגם דנימא דכופין גם בז"הז מ"מ נראה דהבחירה ביד האשה לעלות או להפסיד כתו' שאם רוצה שלא לעלות ולהפסיד כתו' אין כח ביד הבעל לומר לא כי אלא תבואי אתי דהא קתני כופין או תצא בלא כתובה מש' מה שתרצה חיא תעשה והשתא יראה דזהו דוקא כשהבעל יכול לגרשה אז שייך לומר שאם אינה רוצה לעלות יוציאנה על כרחה ולא יתן לה כתו' אבל כשנשבע שלא לגרשה על כרחה אם היא אינה רוצה לעלו' מה יכולים לעשות לה לכפות אותה אין יכולים שהרי או תצא אמרו ולגרשה בע"כ א"א שמושבע ועומד לילך לו בלא גט נמי אינו יכול דאסור לעגנה משום עליית א"י וכמ"ש מהר"ם והר"ן וכו' והשתא ע"כ מ"ש הרבנים מהריב"ל ומהרשד"ם ושאר רבוותא דכופין הוא כשאין לו שבועה שלא לגרשה בע"כ ואם נאמר דכיון שכ' סתם היינו אפי' בי"ל שבועה צ"ל ע"כ שלא ראו תשו' הר"ן ז"ל עכ"ל יעש"ב ודון מנייהו ואוקי באתרין ממש דשוו בשיעורייהו עליית א"י ת"ו ולהוליכה למקומו' השוין בתרווייהו הדין נותן שיכול לכופה ללכת אחריו ואם לא תרצה תצא בלא כתובה א"כ כעת שאינו יכול לגרשה בע"כ מכח שבועתו ולכופה לילך עמו אינו יכול ולענה ג"כ אינו יכול א"כ הדין נותן שחייב לה בשבו' עד שיפייסנ' להתגר' מרצונה הטוב וכו' שלא נתן לה גט ברצונה חייב לה בשבו' ואין פוטר אותו כלל וכמ"ש הר"ן וכל הפוס' ז"ל הנז"ל והדברים ברורים: והגם דראיתי להרב מהרחמפ"ד ז"ל בתשובות הובאה בבירך משה למהרמ"ג ז"ל בס"סי יו"ד הנז"ל דאייתי דברי הר"ן ז"ל הנז"ל ונרגש מכל גדולי הפוסקים ז"ל שכתבו דמפסדת כתובתה ולא חששו לשבועה ולא לחרם ר"ג ז"ל כלל ואייתי דברי הרב ב"ד ז"ל הנ"ל ולא עלו לרצון לפניו כלל וההוא ז"ל השיא כוונת הר"ן ז"ל לדרך אחרת דלא מיירי הר"ן לא במי שרוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה ולא למי שרוצה ללכת למקום אשר מן הדין יכול להוליכה אלא כל דבריו קיימי אתחילת ד"ק ועל נ"ד שנשבע שישתדל ללכת לסביבו' א"י וכו' אמנם במי שרוצה לעלות לא"י או למקום שהדין נותן שתבא אחריו גם הר"ן מודה דבהכי לא תיקן רגמ"ה וכו' יע"ש הנה מלבד שאין דבריו ז"ל נכונים בזה לענ"ד אחהמ"ר הראויה אליו שאין פשט דברי הר"ן סובלים פירושו הנז' כלל וגם אין דבריו ז"ל עומדים נגד כל דברי הרבנים ז"ל הנז"ל שלא הבינו כזאת בדברי הר"ן ז"ל הנז"ל ויחיד הוא בפירושו הנז' ולית לן למינקט כוותיה נד כל הפוס' ז"ל הנז"ל עוד בה דאיהו גופיה כתב להדיא פעמים שלש בדמ"ד ע"א וע"ב וע"ג דאם נשבע בפי' שלא לגרשה בע"כ לבו מהסס וכו' דשמא אם נשבע בפי' שלא לגרשה בע"כ לא יוכל לגרשה בע"כ כדי ללכת למקום שהדין נותן דיכול להוליכה ודוקא בדאיכא אומדנות דמוכחי טובא בנ"ד דהיינו כשנשא שמעון דנ"ד את בת לוי גילה דעתו דאינו נושא אותה אלא אדעתא להוציאה ממקומה ושינה ג"כ נוסח כתיבתה משאר כתו' דעלמא בהא ודאי איכא למימר דכשנשבע לה שלא יגרשנה בע"כ ושלא ישא אא"ע לא נשבע לה גם כשתסרב מלבא אחריו וכו' יעש"ב א"כ בנ"ד דליכא האי אומדנא כלל ואדרבא נהפוך הוא דאיכא אומדנא איפכא דמוכחא טובא דקודם שנשא ראובן דנ"ד את אשתו התנו עליו בפי' בקג"וש שלא יוכל להוציאה מעירה לדור במ"א כלל כנז"ל א"כ הגם דלדידיה דהרב ז"ל מסתפ' בזה ולבו מהסס כנז"ל אין ספיקו של הרב ז"ל מוציא מידי ודאן של הרבנים ז"ל הנ"ל הפשיט להו מדברי הר"ן ז"ל הנ"ל דלא מצי לגרשה בע"כ בט' אדעתא דהכי לא נשבעתי כנז"ל וחייב לה בכל תנאי כתובה עד שיפייסנה להתגרש מרצונה הטוב וכמדובר: והגם דהרב בני משה שלטון ז"ל ודעמיה התירו לבעל לישא אא"ע מטעמא דהוא אינו יכול לבא אצלה מחמת דדוחק מזונות ואדעתא הכי לא נשבע וכמ"ש מהרש"ך וכו' כיעו"ש כבר כתיבנא לעיל דלדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל דס"ל דטענת דוחק מזונות אינה טענה כלל דלא כהרב ת"הד ז"ל א"כ לא מצי תו למטען אדעתא דהכי לא נשבעתי וככל מש"ל וברור: