פני יצחק חלק ב קי

קש"ט דמה יענה לתשובת מהריב"ל דבח"ג הנז' דס"ל התם דבאומ"ד לחוד אפי' דהוי מידי דשכיח מהניא האומ"ד וכנז"ל ואם כדברי מהרח"ש הנז"ל שכ' דתרתי בעינן הרי הכא ס"ל למהריב"ל איפכא. ועוד ק"ל מדברי הרא"ש בכלל ח' בההיא שנתקלקלו חובותיו שהעניות שכיחא וכמו שכתב מהרש"ך וכל הפוסקים. ז"ל ואפילו הכי פטריה הרא"ש באומ"ד לבדמיהו לזה "י"ל דס"ל. למהרח"ש. דנדון הרא"ש הנז' הוי שול"ש וכמ"ש הרב מהרא"ש ז"ל יע"ש ובהכי. א"ש דלא תק"ל להרא"ש ז"ל דידיה אדידיה דנשתמד' אחות המשודכ' דבעי תרתי כפי"ר מהרח"ש הט' ובההיא דנתקלקלו חובותיו פטרו הרא"ש מטע' אומדנא לבד וכמש"ל אכן ע"פי מ"ש מהרא"ש ז"ל דההיא דנתקלקלו הויא שול"ש א"ש. וזהו הכרת גדול לפרש ההיא תשו' דכלל ח' בשול"ש ולא ידעתי אמאי לא הכריח כן מהרא"ש ז"ל והוכרח להכריח מכח פסקי הרא"ש ז"ל יע"ש דבפשיטות הו"ל לאוכוחי הכי מתשו' הרא"ש עצמם שהם לכאו' סותרות עצמם לדעתיה דמהרש"ך ז"ל וכמדובר וראיתי להרב פ"מ ז"ל בח"א סי' ס"ב שעמד בסתי' דברי מהריב"ל ז"ל ממ"ש בח"ב סי' כ"ב הנז' למ"ש בח"ג סי' קכ"ב הנ"ל ותי' בב' אנפי חדא דהאומ"ד היא היתה אם כל הדברים אפי' במלתא דשכיח וכמ"ש בח"ג סי' הנז' אכן בתשו' דח"ב הנז' אע"ג דאיכא אימדנא גדולה מ"מ כיון דבהך שבועה שלא ישא אא"ע רווחא שביק לגרמיה דברשות ב"ד יטול לישא וכו' יעש"ב דתמצא דתכלית חילוקו הוא דאם השבועה. החלטית ולא תליא ברשות ב"ד ודאי מכח האומ"ד יכול לישא אפי' במלתא דשכיחא כההיא דלא ילדה אבל בתולה השרויה ברשות בית דין דלגבי רשות בית דין ליכא אומדנא אז יש לחוש בין שכיח לדלא שכיח. כמבואר כל זה בדברי. קדשו יעיין שם. באורך ולעניות דעתי קל"ט חי' זה דהרי כל חיליה דמהריב"ל הוא מתשו' הרא"ש בנשתמדה אחות המשודכת והא התם אע"ג דהאומדנא היא גדולה עד. מאד כנז' בד' הרא"ש דאנס' וכו' ובאלו התנה וכו' ועכ"ז אתי עלה הרא"ש מטעם דהוי מלתא דל"ש דהמרות בבנ"י ל"ש ואין לומר דלאו דוקא נקט הכי אלא לקושטא דמלתא קאמר וכמש"ל דהא מהריב"ל גופיה אית ליה שדברי הרא"ש הללו בדוקא וכמש"ל ותוק"ל מתשו' מהריב"ל דאי' ע"ב הנז"ל שנשבע שבועה. החלטית שלא יוציאנה ואפי"ה דן מהריב"ל התם משום דהוי מלתא דשכייחא הו"ל להתנות אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח שאין הדעת סובלת שתראה האשה לבעלה בדוחק מזונות ולא תלך אחריו כנז"ל ועוד דבההיא תשו' גופה אייתי הרב ז"ל ההיא דנשבע שלא ישא וכו' דלא אשתמיט וכו' והתם סתמא קתני אפי' בשבועה החלטית דלא שבק רווחא לגרמיה כלל דומיא לנשבע שלא יוציאנה דהויא בהחלט ועוד שהרי מהריב"ל ז"ל בסי' ט"ז נשאל על שבועה החלטית שלא ישא ופסק דחיילא עלייה השבועה אע"ג דאיכא התם נמי אומ"ד דלא נשבע לבטל מצות יבום הקודמת לדעתו ז"ל וכל חיליה דמהריב"ל התם הוא מתשו' הריב"ש דבסי' שצ"ה ונדון הריב"ש התם הוא בשבועה החלטית ואפי"ה דן הרב דחיילא השבו' בכולל ואפי' במקום ביטול מפ"ור יע"ש באופן שדברי הרב פ"מ ז"ל בחי' זה נפלאו ממני עוד תי' הרב פ"מ ז"ל שם דברי מהריב"ל יחד בהקדמת מ"ש התוס' ז"נ בסו"פ הגוזל קמא דע"כ ל"א אדעתא דהכי אלא כשהדבר תלוי בדעתו לבד אכן היכא דתלוי בד' שניהם כגון לוקח ומוכר ל"א א"ד ובכן בההיא תשו' דח"ג הנז' התם הדבר תלוי בדעת עצמו לבד לא כן ההיא דנשבע שלא ישא אא"ע דתלוי ג"כ בדעא האשה משו"ה הוכרח הרב בנסתם הרחם לטעמא דמלתא דל"ש ול"א אדעתיה להתנות והט' דנשבע של"י אא"ע ולא ילדה דהויא מלתא דשכי' ולא התנה דחיילא עליה השבו' משום דהו"ל להתנות דאומ"ד לא מהניא ליה ובמתתוב לדעת חבירו נמי לחלק יצא דלפעמי' מהניא ליה האומ"ד ותלוי בגודל ובשיקול האומ"ד יעש"ב דכתב פ"ז כדי להשוות דעת התוס' עם הרא"ש בההיא תשו' דנתקלקלו קלו חובותיו יע"ש אשר מד"ק הנז' מבואר יוצא דהוא מפרש להאי תש"ו דהרא"ש ז"ל כדפי' מהרש"ך דמה שירד מנכסיו הוי מידי דשכיח ודלא. כמהרא"ש ז"ל שכתב דזה הוי מלתא דשול"ש ולא אסיק אדעתיה כנז"ל דאי הוה ס"ל להר' פ"מ ז"ל כמהרא"ש ז"ל בזה לא הוא' מק' מידי מהתוס' להרא"ש ז"ל כיון דאמרי דהרא"ש אתי עלה מט' דל"ש ול"א אדעתיה ולאו מכח האומדנא וכמובן וא"כ לפ"ט תק"ל מתשו' הרא"ש האחרת ההיא דנשתמדה אחות המשודכת דאמאי הוכרח הרא"ש ז"ל לטעמא אחרת דל"ש דהא התם נמי האומדנא היא. גדולה מאד ולא גרעא מההיא אומ"ד דנתקלקלו חובותיו ותו ק"ל עליה מאותה תשו' דמהריב"ל שנשבע שלא יוציאנה ואתרע אונס דוחק מזונות דהא ודאי אמדינן דעתיה שאם היו מפרשים בעת התנאי דאפי' יהיה לו דוחק מזונות ודאי דלא היה נשבע ע"ז מיהו לזה י"ל וכמש"ל לדעת מהרש"ך ז"ל וכמובן: והנה אמת דכל מ"ש הרב פ' ז"ל בתשו' הנז' לא יועיל לנו כי אם לדעת מהריב"ל ז"ל דוקא ברם לדעת מהרש"ך ז"ל דס"ל דבכל אונס אפי' דשכיח לא הו"ל. להתנות אפי' בדליכא אומדנא כנז"ל לא ניצולנו עדין מכל מה שהקשינו עליו והגם דהרב פ"מ ז"ל השוה דעת מהרש"ך למהריב"ל כבר עמדו ע"ז הרב משל"מ ז"ל בפ"ג מה' שבועות ושאר פוס' ז"ל והרבו להשיב עליו בזה ע"ע ולענד"ן לישב ולומר. שדעת מהרש"ך לחלק בין מתחייב לדעת עצמו למתחייב לדעת אחרים וכמ"ש חרב פ"מ ז"ל וצ"ל לדעתו דההיא תשו' דהרא"ש דכלל ח'. שנתקלקלו החובות נשבע לדעת עצמו הוי דלא מיקרי לדעת אחרים אלא כעין מוכר וקונה דהתם כל. אחד הוא מתחייב לחבירו משו"ה אונס דשכיח לא הוי אונס דהו"ל להתנות ומדלא התנה איהו ד"א ובנדון. הרא"ש הנז' לא היה שום חוב ולא שום שעבוד נכסים מצד אל צד כלל כי אם הוא נשבע לבדו לתת בתו וה' אלפים עמה וא"כ הוי מתחייב לדעת עצמו ומשו"ה סגי ליה בההיא אונס דשכיח לא כן בההיא תשו' דכלל ל"ד דהוכרח הרא"ש לטעמא דהוי מלתא דל"ש משום דהתם היה חיוב מב' צדדים והו"ל כעין לוקח ומוכר ובהכי נמי מתרצא ההיא