פני יצחק חלק ב קח

ודברי הר' יד"א ז"ל בזה צל"ע: אך מאי דק"ל ע"ד מהריט"ץ ז"ל הנז"ל הוא זה במ"ש וז"ל ואין לומר דמאי דנקט הדירה פה צת"ו הוא לאפוקי ח"ל אבל לא לאפוקי ירוש' הא ליתא דא"כ לימא הדירה בא"י ועוד דאפי' אם לא היה כותב שום דבר אינו יכול להוציא' לחו"ל וכו' ומדפי' ואמר בצת"ו משמע דוקא ואינו מוציאה אפי' לעלות לירוש' עכ"ל והדברים תמוהים טובא דהא אכתי י"ל דמאי דנקט צת"ו אינו אלא לאפוקי שאר ארצות שביהוד' ולא לאפוקי ירוש' שלא לעשות את המצוה וכתב דא"כ לישתוק מצת"ו ואפי"ה אינו נכול להוציא' לשאר ארצות ומדנקט צא"ו מש' דאתא לאפוקי אפי' ירוש' הא נמי ליתא דאכתי אמרי' דלא נקט צח"ו אלא לאפוקי מעיר לעיר ומכרך לכרך בגליל עצמו במקומות השוים ולא לאפוקי ירוש' ת"ו דאלו בסתם שלא הזכיר צת"ו היה יכול להוציאה בגליל גופי' במקו' השוים אמט"ל נקט צת"ו למעוטי מקו' השוים בגליל עצמו ולא. למעוטי ירוש' ת"ו א"כ אין מקום לומר מכיון שהזכיר צת"ו שאינו יכול לעלותה לירוש' כ"א מט' שכ' לבסוף דכשהזכיר דמשק משמע דוקא לא זולת אפי' א"י ה"נ כשהזכיר צת"ו משמ' דוקא לא זולת אפי' ירוש' וא"כ מאי ל"מ בנ"ד דקאמר כמ"ש ל"מ בנ"ד דכשאמר צת"ו דאין מקום לאחר למעט ובודאי דבא למעט ירוש' אלא אפי' כשאמר דמשקדיש מקום לומר שבא למעט הו"ל אפי"ה ממשמעות דמשק מ"ש לא זולת אפי' לא"י כנז"ל והרי אפי' אמר בצת"ו איכא למימר שבא למעט מקו' השוין שבגליל ואין מקום לומר דבא א"כ למעט אפי' ירוש' אלא ממשמעות צת"ו דמ"ש דוקא ולא זולתה וא"כ שוים הם דמשק וצת"ו ומה הלשון אומרת ל"מ בנ"ד וכו' דקאמר סו"ד דברי ה' מהריט"ץ ז"ל הללו צ"ע: איך שיהיה המורם מכל. האמור דכשאומר הדירה פה דמשק ודאי דבא למעט שאר ארצו' חו"ל אפי' למקו' השוין בכל מילי ולא עוד אלא. דלדעת הרב מהריט"ץ בסי' ה' בא למעט א"כ אפי' א"י ת"ו כנז"ל אלא שחזר בו מזה בסי' ר"ט וכנ"ל וכן דעת מהרמ"א בסי' מ"ד הנ"ל כמסקנת מהריט"ץ בסי' ר"ז הנז"ל עכ"פ כ"ע מודו דאינו יכול לכופה לעלות לחו"ל אפי' למקו' השוין ממש וככל הנ"ל מכח שבועתו הנז"ל וא"כ. בנד"ד לא מצי ראובן לכוף לאשתו שתלך אחריו לביירות אפי' דהוו שוו בשיעורייהו בכל מילי ואיהו גופיה נמי מחייב לחזור לעירו מכח אריה דשבועתא דרביע עליה ויתפלש באפר ויקים שבועתו. פש גבן לבאר הדין אם יזכה ראובן בטענתו שטען דפה דמשק פרנסתו בדוחק ובצער ושם מצא כדי גאולתו בריוח גדול. אי משום. ה"ט מצ"ל אדעתא דהכי לא נשבעתי או לא. ולכאורה נראה דבנ"ד במח' הוא שנוי דלדעת מהריב"ל בח"א סי' ע"ב והרב משפטי שמואל סי' ט"ל לא מהניא ליה האי טענתא דדוחק מזונות לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי מאחר דדוחק דחסרון מזונות הוי מלתא דשכיחא והו"ל לאתנוי ומדלא אתנו איהו דאפסיד אנפשיה דומיא למי שנשבע שלא ישא אא"ע דלא לשתמיט שום פוסק דלימא דהיכא דאין לו בנים ממנה שיוכל לו' אדעתא דהכי לא משום דהוי מלתא דשכיחא והו"ל להתנות יעש"ב והרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תק"ט רב תנא הוא ופליג א אל יהו וס"ל למר דמהניא לבעל האי טענתא דחסרון מזונות למימר אדעתא דהכי ל"ן יעש"ב ומהרש"ך ז"ל בח' סי' מ"ה נראה לכאו' דפליג ע"ז שהרי הוא ז"ל הכריח שם דבכל אונס אפי' דשכיח סגי לפטור בין בנדרי אונסין בין באונסין דעלמא כההוא דאתפיס זכוותיה ומאי דמשני בגמ' אונס' דל"ש שאני הוא לפי סברת המק' דס"ל יש אונס בגיטין וקושטא דמלתא כההיא דשמואל. דאמר לא שמה מתייא היינו משום דאין אונס בגיטין כדמסיק בפ"ק דכתו' וכו' דלפי מסקנת. הגמרא דאין אונס בגיטין לא צרכינן תו לו' דמתני' דנדרי אונסין או באונסין דעלמא בעי' אונס דל"ש אלא אונס דשכיח סגי והנהו תי' דתי' בנדרים וכתוב' דמש' מנייהו דאונס דשכיח אבע"ל לאתנויי דיחויא בעלמא נינהו דלמסקנא דמלתא לא קיימי ומזה תמה ע"ד מהריפ"ל ממ"ש בתשו' לתרץ מאי דק"ל ע"ד הרא"ם ז"ל במ"ש דאומ"ד דכל הנודרים סתמא ע"ד כשהם מתפללים באותו הב"הכנ וכו' והו"ל מלתא דשכיחא והי"ל להתנות וכדאמרי' לא שמה מתיא משום דהו"ל אונס דשכיח ולא התנה ותי' הרבז"ל דשאני ההיא דאיכא אומדנא דלא ניח"ל דליהוי גיטא ומשו"ה והוי מלתא דשכיחא הו"ל להתנות משא"כ בנדון הרא"ם דאיכא אומדנא אע"ג דהוי מלתא דשכיחא ל"א הו"ל להתנות דסמיך על האומ"ד וע"ז תמה עליו מהרש"ך שם דתפ"ל דמ"ש בגמ' אונסא דשכיח שאני הוא דיחויא בעלמא ולמסקנא טעמא הוי משום דאין אונס בגיטין ולא שאני לן בין אונס דשכיח או דל"ש דלא אבע"ל לאתנויי יעש"ב הנה מתבאר מד"ק דס"ל למר דאפי' במידי דשכיח לא הו"ל לאתנויי וא"כ ודאי דמהרש"ך ז"ל חולק על מהריב"ל באותו נדון דח"א סי' ע"כ הנז"ל שנשבע שלא יוציאנה וכו' ולא אתדר ליה מחמ' חסרון כיס דיסבור מהרש"ך ז"ל דהגם דהוא מידי דשכיח ל"א דהו"ל לאתנויי וכופין אותה ללכת אחריו וכדס"ל להרדב"ז ז"ל דלא כמ"ש מהריב"ל ומהרש"ק ז"ל הנ"ל וכנז"ל. אכן חזינא למהרש"ך ז"ל גופיה בח' סי' ל"ו שנשאל ע"ז ממש ודן את הדין שיכול לישא אא"ע אם לא תרצה לבא אחריו משום דהוא מלתא דל"ש שתראה האשה את בעלה מצטער על מזונותיו ולא תרצה ללכת אחריו והביא תשו' מהריב"ל הנ"ל דס"ל דדוחק מזונות הוי מלתא דשכיחא ולחלק יצא דהיינו דוקא בשבועה שלא יוציאנה אמרי' הכי דנראה הקפדה שאפי' יהיה לו צער מזונות שלא יוכל להוציא' וכו' יעש"ב הרי דמהרש"ך גופיה אייתי לן תשו' מהריב"ל דסי' ע"ב הנ"ל ולא חלק עליו ואדרבה הוכרח לחלק מנ"ד לנדון מהריב"ל הנ"ל וגם הוכרח לחלק שם מאד למי שנשבע שלא ישא אא"ע ולא הי"ל בנים ממנה דלא אשתמיט שום פוסק לומר שיכול לישא אא"ע מט' דאדעתא דהכי ל"ן וחייב לקיים שבועתו אפי' במקום מצות פ"ור וכתב דשאני התם דהוי מלתא. דשכיחא והו"ל להתנות מדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכדברי מהריב"ל בסי' ע"ב הנזכ' ממש כיעו"ש ולפי"ז ק"ט דברי מהרש"ך ז"ל אהדדי ממ"ש בסי' מ"ה הנז"ל למ"ש בסי' ל"ו הנז' כמבואר וכמו כן קל"ט ע"ד מהריב"ל ז"ל דבסי' ע"ב הנ"ל למ"ש איהו גופיה בח"ג שהביאה