פני יצחק חלק ב קא

יו"ד מוכח להדיא דהכי ס"ל בפשיטות דפשרו ומחי' בטעות אפי' בכתב ל"מ מידי שהרי נ"ד הפשרה בכתב היתה כמבואר בשאלה שם ואפי"ה בטולי בטלוה המבי"ט ומר"ן ז"ל לאותה פשרה מדין פשרה בטעות כיעו"ש וכן נקיט בפשוט מר"ן ז"ל גופיה בתשו' אבק"ר סי' קמ"ב יע"ש א"כ ודאי דאזיל בשיטת הרשב"ה ומהרשד"ם ז"ל דאין לחלק בין מחי' בכתב למחי' בע"פ ומה גם דראיתי להגאון החק"ל ז"ל במ"ב ח"מ סי' י"ב דר"א ע"א שכתב שהרב מהרח"פ ומהרש"ח ז"ל בתשו' משפטים ישרים ספ"ה הוכיחו ג"כ מד' התוס' ז"ל דבכתב אע"ג דלא ידע דמחיל הוי מחי' והוא ז"ל עמד בזה ודחה ד"ק והסכים שאין דבריהם נראין כלל והעיקר כמהרימ"ט ומהרשד"ם והפ"מ ז"ל שלא חלקו בין כתיבה לבע"פ יעש"ב ולו יהיה מ"ח הפוס' ז"ל בזה כבר קבלנו הוראות מרן הב"י גם במ"ש בכ"י ובתשו' כידוע והגם דאיכא קצת פוס' דס"ל דסברא שמביא מר"ן בב"י בסתם והשמיטה בש"ע ש"מ דלא ס"ל הכין וכתבתי אני עני במ"א דמצ"ל המוחזק קי"ל כוותיהו מ"מ בפרט זה דחזינא למר"ן ז"ל בב' תשו' הנ"ל דפשיט ליה כאותה סברא שהביא בסתם בב"י א"כ ודאי הגמור דכ"ע מודו בהא דל"א מדהשמיטה וכו' וכמובן ועם שכתבתי בעניותי במ"א דמצ"ל המוחזק קי"ל כמ"ד דלא קבלנו דעת הר"ן בב"י ובתשו' כמ"ש הרב ויוסף אברהם נר"ו בסי' כ"ג והרב רב ברכות ט"ו במע' ק' אות א' יע"ש מ"מ כעת דהרי פי ענה דנתברר לי ברור גמור מפום רבנן קשישאי דכבר. נתפשט המנהג אצלנו לדון כמר"ן ז"ל דוקא גם במ"ש הב"י ובתשו' והכי דייני כל רבני עירנו הקדמונים ז"ל דור אחר דור ובכן אין מקום עוד למוחזק לו' קי"ל דלא כמר"ן ז"ל מר. באתריה כלל וכמש"ה פ"מ ז"ל בח"א סי"ב דו"ך ע"ב והרב כר"ש א"הע סי' ל"ד דצ"ב ע"ד דכל שנהגו הרבנים לפסוק כן דור אחר דור ג' דורות מוציאים מיד המוחזק ע"ש ועיין בס' חוקות החיים להרב הגדול עיר וקדיש מהרח"פ ז"ל הנד"מ בסי' י"ז ומ"ח דנ"ו ע"ב ובסי' ס"ז מ"ש בזה ואכמ"ל בזה עוד וברור והגם דהרב פר"ח ז"ל בתשו' הנז' והרדב"מ ז"ל ח"ג בסי' הנ"ל כתבו דביכול לברר קודם המחי' ולא בירר לא אמרי' בכה"ג מחי' בטעות היא ואינה כלום אלא אמרי' ידע ומחיל והוכיח כן מתשו' הג' שהביא הש"ך בס"מ סי' כ"ה ומתשו' מוהרי"קו ז"ל וגם הדב"מ שם האריך בזה וכן הסכים לדינא יעש"ב א"כ גם בנד"ן כיון דתלי"ת יש אלקי"ם שופטים בארץ דאיכא דיני בארעא דקביעי במתא ההיא א"כ בידה לברר קודם שתמחול לבעלה מידי לשאול אותם היא עצמה על הדין ועל האמת ויכולה לידע מהם דינא היכי הוי וכיון שכן מאחר שהיתה יכולה לברר מהם אמיתות הדין ולא ביררה ודאי דלא מצא תו לטעון טענת מחי' בטעות כלל אלא חשבינן ליה דידעה ומחלה וכמ"ש הרבנים הנז"ל וכמדובר. אמנם הא ודאי בורכא היא בנ"ד כיון דאחר האמת כבר שאלה אשה לאותו קרוב והוא ג"כ הודה ולא בוש שכן הוא טעה והטעה אותה א"כ חשבה בדעתה שכן הוא הדין באמת ומה יש לה לברר יותר מזה ותו דלאו אורחייהו דהני נשי היקרות והנכבדות למיזל לב"ד למשיילינהו. דכל כבודו בע"פ כתיב כדאי' במס' שבועות בתוס' שם בד"ה וע"ע במ"ש מר"ן בש"ע ח"מ סי' קכ"ד ס"א יע"ש וכו' ובתשו' הרשב"ש סס"י ר"ל ובהר שכ"ץ סי' ו' ח"ג ובש"פ ז"ל יע"ש ותו אי ליתא להאי טענתה בנ"ד א"כ גם בנדון הרב מהרמ"א ז"ל דסי' יו"ד הב"ל דהמורשה שלה טוען שהטעוהו אחד מן החכמים וכו' כנז"ל נימא דכיון דהיתה היא והוא וכו' לברר הדין מדייני העיר קודם שנתפשרו ולא בירר ידע ומחיל ואמאי פסקיה לדינא בפשי' דהויא מסי' בטעות ול"מ אלא ודאי כדכתי' בעניותין דכיון דאמ"ל א' כן חשיב כבירר ולא מחייב לשאול את פי חכמי העיר ודייניה וה"ה והוא הט' לנ"ד ממש דכיון דשאלה אשה לאחד הקרוב לבעלה הנה בדעתה שכן הוא הדין בודאי משו"ה נתרצת למחול שאר סכי כתו' לבעלה כיון דכלא"ה אין לה עליו בדין יותר ממה שהכניסה כמי שהטעה אותה הקרוב הנ"ל וכעת דאתבריר לה שטעה בדין והטעה אותה ג"כ הו"ל המחי' והקנין בטעות הוא ואין בו ממש וחוזרת בה כעת והדין עמה שיכולה לחזור בה כמדובר: איברא דחזינא ליה להרב דב"מ ז"ל שם בסי' הנז' דס"ל למר דכל דהמוחל מחל דבר קצוב עד סך מה אפי' לא אמר יודע אני וכו' הו"ל כאלו אמר יודע אני וכו' כיון דפי' דבריו ומחל דבר קצוב ושכ"כ הכנ"הג בסי' י"ב דיליף לה מר מדברי הרמ"ע ואיתי לן מ"ש הרב פ"מ ז"ל בח"א בח"א סי' ז"ן דס"ל איפכא ודחה ד"ק כי לדעתו ז"ל זה מוסכם לכ"ע ואין חולק ע"ז זולת הפ"מ ז"ל יעש"ב אכן הרואה יראה להרב מחנ"א ז"ל בדיני אונאה סי' י"ז שכתב שזה מ"ח בין הרשב"א והרמב"ם יע"ש ועמ"ש עליו הרב נחב"ך ז"ל ח"ב א"הע סי' י"ד שהכריח בד' קמחנ"א ז"ל וסיים ע"ז וז"ל וא"כ מידי ס' דפלוגתא לא נפקא לדעתו ז"ל יע"ש וא"כ בנ"ד דאיכא דבר קצוב במחי' כיון דבפי' אתמר בשטר המחי' דנ"ד שמחלה הסך ת"ש גרוש הנשאר לה מכתו' ולא נשאר חייב לה בעלה כשיגרשנה זולתי הסך ת"ק גרוש דוקא כנז' א"כ הו"ל כאלו אמרה בפי' יודעת אני וכו' ומצי הבעל המוחזק למטען קיי"ל כדעת הרמב"ם והרב"ע ז"ל דכל שפי' במחי' דבר קצוב הו"ל כיודע אני וכו' כנז"ל ולא מצי תו לטעון טענת מחי' בטעות משום דלא אמרה בפי' יודעת אני וכו" וכמדובר: ברם הא נמי ליתא לענ"ד. כלל בנ"ד משום דדבר הוכיח במשור הרב נחב"ך ז"ל שם דצ"ד ע"ב מדברי הפוס' ז"ל ומד' הדב"מ ז"ל עצמו דלא כתב כן הרב דב"מ ז"ל דבפי' דבר קצוב מהניא המחי' והו"ל כיודע אני וכו' אפי' להרשב"א ז"ל אלא דוקא היכא דביד המוחל לברר דאז איכא למימר דכיון דבידו לברר ופירש במחי' דבר קצוב חשבינן ליה כאלו אמר יודע אני וכו' ולא מצ"ל שלא ידע אבל כל שאין בידו לברר כ"ע מודו דאפי' פי' דבר קצוב. ג"כ מצ"ל מחי' בטעות הואי ופטומי מילי בעלמא נינהו כסברת הרב פ"מ וכו' גם מ"ש המחנ"א וכו' לדעת הרמב"ם הט' נמי משום דבידו לברר וכו' יעש"ב וא"כ כפי"ז בנד"ן דלא שייך הא דבידה לברר וכו' כמש"ל דכיון דכבר שאלה אשה