פרקי משה על אבות ו:ט

אמר ר' יוסי בן קסמא כו'. הן אמת המפרשים כלם הקשו על המאמר הזה קושיות רבות ועצומות, עד נחה שקטה הסכמתם שמאמר זה השלם היא בדרך חידה ומשל, ושאי אפשר שיהיו הדברים כפשטן מצד הכרח הקושיות שהקשו כפי הענין והלשון רבו מספור, אשר לבררם ולפרטם עמל היא בעיני, כי הנם כלם רשומות בכתב אמת בספר נחלת אבות.

אכן לבבי יחשוב שהדברים כפשטן, ואין הכרח הקושיות מכריח לומר שהם בדרך משל וחידה, כי הכל מתיישב לדעתי על דרך הפשט ויתבאר כלו באר היטב בהערה אחת אשר לא נגע בה הרב המפרש בעל הספר הנז' ז"ל, והיא, כי איך אמר שפגע בו אדם אחד, בהיותו הוא המהלך בדרך כמו שהציע, והיה לו לומר ופגעתי באדם אחד ונתן לי שלום וכו', למה תלה הפגיעה באחר. כי הנה בהבנת אופן פגיעה זו יתבאר הכל, ויותרו כל הספקות ההם.

וזה, כי להיות מטבע החכמים והשלמים בהיותם הולכים בדרך הם מתבודדים ומעיינים בענינים עמוקים, עד שיקרה בהם באמת שאינם משגיחים כלל בעוברים ושבים, עד שעל כן לא יקראו הולכי דרכים רק מהלכים בדרך, כאלו מהלכים מעצמם אנא ואנא, בלתי מכונים אל הדרך. ועל דרך זה ספר השלם להורות מעלת גדולת השלמות, אשר לא יערכנו כל חרוץ, שפעם אחת קרה לו בהיותו מהלך בדרך, כמו שיקרה לשלמים המתבודדים, וז"א פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ר"ל, הולך בלתי כונה, כי ההולך, בהיותו מכווין בהליכתו אל הדרך ילך בה, יקרא הולך בדרך, אך הבלתי מכוון בהיותו הולך, יקרא מהלך. ואמר שהגיע מצב התבודדותו עד שפגע אדם אחד בו והוא לא הרגיש בפגיעתו, בהיותו מתבודד ומעיין בדבר חכמה. וז"א פגע בי כאלו אמר שהוא לא פגע באיש ההוא, ולא הרגיש בו, אמנם האיש ההוא שהיה עם הארץ פגע בו, ותמה עליו איך היה מתבודד כל כך בחוזק, עד שלא היה מרגיש בו כלל, כאלו לא היה שם. ואמר שהאדם ההוא נתן לו שלום, בהיותו הוא בלתי מרגיש בו, ואמר שכשנתן לו שלום הרגיש בו, והחזיר לו שלום, וז"א ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום.

אמר עוד, שהאדם ההוא אשר פגע בו שאל לו מאיזה מקום אתה. והנה זה השלם הרגיש בשאלתו זאת שלא היה רוצה לישאל לו שום דבר ממקום שבא, שאם כן לא היה לו לישאל רק מאין אתה בא. כי מאי איכפת לו לישאל מאיזה מקום הוא, כי אפשר שהיה ממקום רחוק מאד מעבר לנהרי כוש, ובא מזמן קטנותו לגור במקום אחר. אשר על כן שפט בצדק כי לא היה שואל לו מאיזה מקום הוא למה שרצה לדעת שם מקומו, רק שתמה עליו במה שראה בו כח ההתבודדות והעיון אשר לא ראה בשום אדם מאנשי מקומו, ועל כן שאל מאיזה מקום היה, שמא המקום גרם לו זה. והוא השיב על נכון ברוב ענותנותו שהיה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים, וכאלו אמר שהוא היה הקטון שבאנשי מקומו, כי העיר שהוא יושב בה היתה עיר גדולה לחכמה, ועל כן אין לו לתמוה על חוזק התבודדותו, כי ידע כי על כן שאל לו. וז"א אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים כו'. ואפשר שכוונתו בזה שהיתה גדולה בענין החכמה, כי לא רצה על גודל העיר בעצמה, רק שהיא גדולה של חכמים ושל סופרים וכו'.

ואמר עוד, שכאשר הבין האיש ההוא שהשיב לו על נכון לשאלתו ובקשתו, וראה חכמתו ותבונתו בחוזק התבודדותו, היה רוצה להוליכו עמו אל ארצו ואל מקומו, ואמר לו רצונך שתדור עמנו במקומנו וכו'. והנה רצה ממנו ג' דברים. הא', שיעמוד עמהם בדרך קבע ודרך דירה, ולא בדרך עראי, והב', שתהיה דירתו עמהם יחד, והג', שתהיה הדירה עמהם במקומם, ולא במקום אחר. וז"א שתדור עמנו במקומנו.

והנה השלם ר' יוסי כבר היה מתפייס להיות עמהם בהשתתפות לזכותם, כי ידע באמת זכות הרבים כי רב הוא, ושגדול המעשה יותר מן העושה, ושאין ראוי למנוע הטוב מבעליו המשתוקקים אליו, אך במה שאמר שיהיה בדרך דירה, ושיהיה זה במקומם, שראה מתוך דבריו שלא היה מקום תורה כלל, במה שתמה על התבודדותו, ועל השתדלותו להוליכו אל מקומו, כי אם היו שם בעלי עיון לא היה תמה על זה, ולא היה משתדל כל כך להוליכו עמו בנודרו לו כסף וזהב לבלי חוק, על כן השיב לשתים אלה. וז"א אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה כו', ירצה, מה שאתה שואל ממני שאעמוד עמך בדרך דירה, ושיהיה זה במקומך, בשתים אלה לא אבחר אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם, אך אם תבחר שאלך עמך במקומך בדרך עראי, ללמד לכם תורה ומצות ולשוב אל מקומי, אנכי אעשה כדבריך, או שתסכים שתבואו אתם אל מקומי לדור שם, אני אעמוד עמכם כל ימי חיי לזכות אתכם, וזה כלו כלל באומרו אין אני דר אלא במקום תורה. ובזה הותרו כל הספקות שנתעוררו בהם המפרשים כלם, ויותר מהמה כל מה שאפשר לספק, כי הכל מתישב על נכון.

ונתן טעם מספיק לתשובתו זאת באומ' לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא תורה ומעשים טובים בלבד וכו'. יר', בשעת פטירתו של אדם כל הטובות החצוניות נשארות, כי לא במותו יקח הכל, ולא ילוו לו רק הטובות הדבקות בנפשו, העולה היא למעלה, שהם תורה ומעשים טובים, והם העיון והידיעה בו ית', והאהבה אשר היא נשארת מפאת המעשים טובים, שהם כנוי אל השכל המעשי, כמו שהוכחנו פעמים רבות.

והנה ראשונה, כשאמר לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה, לא הוצרך להזכיר שם המעשים טובים כי מי שהוא דר במקום בני תורה, מסתמא כל בני התורה אשר במקום ההוא, ואף עם הארץ יעשו מעשים טובים, ועל כן לא היתה קפידתו רק שיהיה מקום תורה, כי זה לא ימצא בכל מקום, וכל מקום תורה הוא של מעשים טובים גם כן.

אך מקום של מעשים טובים ימצא אף שלא במקום תורה, ועל כן לא היה צריך להתנות שיהיה מקום מעשים טובים. אך אמנם כשבא לספר הדברים שמלוין לאדם בשעת פטירתו, הוצרך לפרטן כלם, שהם תורה ומעשים טובים, וכונתו בזה לומר, כי אם לא היו מלוין לו לאדם בשעת פטירתו רק המעשים טובים, לא היה מקפיד בדירתו שתהיה בכל מקום, והיה עושה עיקר מהכסף והזהב, אשר בהם היה יכול להשתלם במעשים טובים. אמנם להיות שהמעשים טובים טפלים אל התורה, והיה אפשר לו לעשותם בכל מקום, מה שאין כן התורה כנז', על כן לא היה רוצה לדור אלא במקום תורה, בצרוף המעשים טובים, שהוא שלמות העיון, וזה לא יושלם רק בהיותו בחברת מעיינים אחרים במשא ומתן, על דרך שארז"ל חרב אל הבדים ונואלו וכו'. ובמה שאמר שאין מלוין לו לאדם אלא תורה ומעשים טובים בלבד, רצה לרמוז בתוספת מלת בלבד, שהכסף והזהב, עם היותם במדרגת כלים אמצעיים לשלמות המעשים, אינם נשארים הכלים בנפש, כי לא במותו יקה הכל וכו', כי אין מלוין לו לאדם אלא תורה והמעשים טובים בלבד, רוצה לומר, אחר עשייתם, ולא הכלים אשר בהם יעשה, ובכן היה טעמו טעם נכון לשעם היות הכסף והזהב כלי אל המעשים טובים, אין ראוי שיתיחסו עם התורה, והוא כאלו אמר שהמעשים טובים הם המתיחסים עם התורה, ולא הכלי אשר בהם יעשו, שהם הכסף והזהב כנז', שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם, לצורתו אשר שמה אותו אדם, הטובות החצוניות, אשר על כן הוסיף מלת אדם השנית, והוא כאלו אמר שאינם נשארים דבקים בנפשו וצורתו העצמית, לא הכסף ולא הזהב, עם היות שפעל בהם הטוב, רק התורה והמעשים טובים בלבד, משוללים מהמביא אליהם כאמור.

והביא ראיה מפסוק בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וכו', שהוא פסוק נאמר על התורה הכוללת העיון והמעשה והנה ההכרח אשר מצא זה השלם לדרוש דרשה זו, ושלא יהיו הדברים כפשטן, שתהיה השכיבה זמן השינה, ואחריה היקיצה, לפי שאם היה מכוון הפסוק כפשטו, היה ראוי לומר בהתהלכך תנחה אותך בשבתך תשמור עליך, כי הישיבה תצטרף אל ההליכה, ולא השכיבה, כי השכיבה מצטרפת עם הקימה. אשר על כן לבו ראה שגזרת בהתהלכך היא כל חיי העולם הזה שהולך בו האדם לבית עולמו, ובכן תצטרף אליה השכיבה, שהיא כנוי אל סוף החיים, והיא יום המיתה אשר לקבר יובל, ובכן היקיצה תהיה בהכרח אחר המיתה, והיא העולם הבא. ונמצא לפי זה שהתורה, אשר בכללה המצוות, היא תנחהו תדריכהו לאדם בעה"ז ובעולם הבא, ומלוין לו בשכיבה, שהיא כנוי אל הקבר והמיתה כאמור, שנראה באמת שמלוין לו אחר פטירתו כאמור, וז"א שנאמר בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך בעה"ז, בשכבך תשמור עליך בקבר וכו', והקיצות היא תשיחך לעולם הבא, כאלו אמר שמהכרח העדר הסדר בפסוק יש לדרוש שהשכיבה הנז' בפסוק היא לקבר וכו', והקיצות בעה"ב.

והביא זולת זה ראיה אחרת מפשטא דקרא מדוד ע"ה, כי עם היותו שלם בתכלית השלמות, שבע רצון ומלא ברכת ה', וכסף וזהב לבלי חק, ועם היות שהכסף והזהב היה מוציא אותו בלי ספק לכל דבר שבקדושה, לעבודת השם ית', עכ"ז היה אומר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, יר', עם היות שהכסף והזהב הם כלי לעשות המעשים טובים, ונמצא שהכסף והזהב בשלמים הוא סבת שלמות המעשה, עכ"ז היה אומר שהתורה, והוא העיון, טוב מאלפי זהב וכסף, אף אם יוציאו אותם בעשיית המעשים הטובים כנז', ועל כן הזכיר היות הפסוק נאמר על ידי דוד ותארו בשם מלך ישראל, שלא היה צריך לומר רק שנאמר טוב לי תורת פיך וכו', רק האריך בזה ואמר שהוא כתוב בתילים ברוח הקדש, ושנאמר על ידי דוד מלך ישראל, אשר על כן בהיותו מלך ישראל היה מוכרח שיהיה פועל פעולות שלמות, ויהיה לו זהב וכסף לרוב, ועכ"ז היה אומר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ובאומרו טוב לי תורת פיך הורה היות הזהב והכסף טוב גם הוא, להיותם נפעלים המעשים טובים עמהם, והוא כאלו אמר שהעיון התוריי טוב ממעשים רבים הנפעלים באלפי זהב וכסף. והוא טעם נכון לשלא היה רוצה לדור רק במקום תורה, כי הנה דוד הע"ה הורה בדבריו אלה שהתורה עיקר כנז', והוא דקדוק נכון ומסכים אל הכונה.

ואמר עוד ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ה' וכו', לרמוז שאין צריך לומר שהתורה היא טובה מהכסף והזהב, שהם בכלל התורה, והשלם בתורה הוא שלם בזהב וכסף, אם מעט ואם הרבה. וז"א לי הכסף ולי הזהב אמר ה', ובכן העוסק בתורה, שהוא דבק בשם ית', הנה כמו שלשם ית' הכסף והזהב, כן יהיו לשלם להנאתו ולטובתו, כי לא יחסר לשלם כסף וזהב כפי הצריך לו אל שלמותו, אם מעט ואם הרבה כאמור.