פרקי משה על אבות ו:ח

רבי שמעון בן מנסיא אומר כו'. להיות שהונחה בברייתא הקודמת מעלת גדולת תורתנו הקדושה, בשהיא נותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעולם הבא, והביאו בו ראיה מהכתובים על זה כמו שהוכחנו, יען יש לאומר שיאמר שכל שאר הטובות הם להוסיף מעמס לבעליהם, לא לעזר ולא להועיל, אחר אשר התורה לבדה תספיק לתת חיים בשני העולמות גם יחד, ומה צורך לדבר אחר. על כן הונח אחריה מאמר ר' שמעון בן מנסיא, אשר ביאר, שעם היות שהתורה תתן חיים לבעליה בשני העולמות גם יחד כמדובר, עם כל זה שאר הטובות החצוניות, עם היות שלא יוסיפו עצמות באדם זולת התורה האלהית, הנה הם במדרגת היופי והנוי לצדיקים, ולא עוד אלא שמלבד היותם נאה להם הוא נאה גם לעולם, שנהנים ממנו על צד היופי והנוי ג"כ, כמו שנבאר.

ואחריו הונח מאמר רבי יוסי בן קסמא, אשר נתבאר בו שהטובות החצוניות כאשר יהיו נכספות מצד עצמן נפרדות מהשלמות, אין בם מועיל, אשר בשניהם יתבאר הגדר הנכון בהם, וההנהגה הראויה להשתמש בהם כראוי, ליפות השלמות כאמור.

והנה הניח בזה ארבעה אופני מיני טובות כפולות שהם שמונה. השתים הראשונות הן הנוי והכח, והוא מבואר, כי הנוי הוא מורה על טוב המזג והתכונה, שהם עזר גדול להשגת השלמות וקיומו, כי עם היות שרוע המזג והתכונה לא יכריחו אל הרע, הנה ההשגה בהם היא יותר בקושי, והשגגה תמצא בהם על הרוב יותר מבאחרים, אשר על כן הוא יפה ונאה להם הנוי באמת, אשר על כן היו מתנאי הנביא שיהיה בעל קומה, כי היופי המורה על טיב המזג כנז' בשלמים, הוא נאה להם באמת, והוא עזר גדול להשגת השלמות האחרון, והוא גם כן נאה לעולם, כי יהיו דבריו מקובלות בסבר פנים יפות, מה שאין כן ממי שהוא מכוער, שיהיה נבזה בעיני כל רואיו נמאס, ודבריו אינם נשמעים, אשר על כן היה היופי בשלמים נאה לעולם. ועל דרך הזה הוא הכח, ששניהם דברים דבקים באדם מעת היצירה, והם מקרים דבקים לחומר, והכח הוא הגבורה, אשר היא גם היא מתנאי הנביא, כמאמר רז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכו'. כי מלבד היות לו בזה כח להתקומם נגד הכחות הגשמיות, כפי מה שגדר הגבורה בן זומא וכו', הנה כח גופו בהצטרפות השלמות יוסיף אומץ בצדיקים לטרוח מאד בעסק התורה מבלי פחד חולשת הכחות, אשר בזה הוא נאה להם לפעול הפעולות החצוניות, כמו שהם בכח שכלם לעשות, ועל כן הוא נאה לעולם, ממנו יראו וכן יעשו כלם ליראה את ה' ולעובדו שכם אחד על התורה ועל העבודה, אשר על כן גזר השלם הזה, שהנוי והכח על האופן הנז', כאשר ימצאו בצדיקים, יהיה נאה להם ונאה לעולם, מה שאין כן בנעדרי השלמות שהם יוסיפו רעה על רעתו כנודע.

השתים האחרות הן העושר והכבוד. כי בכל מקום בדברי הנביאים פה אחד באו בחדא מחטא להיות הכבוד הראוי נמשך מהפעולות החצוניות, והפעולות החצוניות לא יצאו אל הפועל הגמור החצוני רק באמצעות הממון והעושר, שהוא במדרגת כלי לקיום השלמות והרגל הפעולות הטובות. ואמר שאלה השני דברים והם העושר והכבוד, הם נאים לצדיקים ולעולם, והנה העושר מבואר ענינו היותו נאה לצדיקים, כי עם היות שלא יוסיפו בעצמות השלמות דבר, יען השלמות דבק בנפש קנין בנין עדי עד, אשר לא ישתנה אף אם לא יפעל לעולם הפעולות, לאפס ממון, או איזה מעיק אחר מבחוץ, עם כל זה כאשר יפעל הפעולות הטובות, יהיה הקנין יותר נאה ויפה לו, וכן יפה ונאה לעולם שיראו אותו פועל אותם וכן יעשו. וכן הכבוד הנעשה לו על שלמותו, יהיה סבת תוספת שלמותו בלי ספק, וההשתדלות והזריזות בפעולות, וכן הכבוד עצמו, יועיל מאד למכבדים אותו, כי הם נשארים מכובדים, וזולת זה בכבדם לצדיקים ישתדלו לעשות כמעשיהם, כדי שיזכו גם הם לאותה המדרגה שיהיו מכובדים מאחרים. אשר על כן גזר אומר, ששתים אלה, והם העושר והכבוד עם היות שאינם טובות עצמיות שלא יוסיפו בעצמות השלמות, הנה הנם נאים לצדיקים ונאים לעולם, על הדרך שביארנו.

השתים האחרות הם החכמה והזקנה, והם דברים יקרים בשלמים הזוכים להם, עם היות שגם אלה אינם מוסיפים עצמות שלמות על שלמותם, כי מי שלא זכה להשיג השלמות ולמוד התורה בטרם יבואו ימי הזקנה, לא יזכה אליו לעולם, כי כאשר יגיע אל הזקנה, והוא עם הארץ, כל זמן שמזקין טפשות נתוספת בו כמאמר רז"ל, והחכמה הנז' פה איננה חכמת התורה בלי ספק, לא יאמין כי יסופר יכופר עון האומר שחכמת התורה תהיה במדרגת היופי והנוי, ושיאמר השלם הזה שתהיה נאה לצדיקים בהיות כל חיי רוחנו ונשמתנו תלויים בה, כמו שהוכחנו, ולא היה לו לצרפה עם הדברים המקרים האלה חלילה. רק רצה על החכמות החצוניות, זולת חכמת עצמת תורתנו הקדושה, כי היא באמת בשלם מיפה שלמותו, כמו שבנעדרי שלמות תמימות התורה תוסיף רעה על רעתם. וכן הזקנה, כמו שבעמי הארץ טפשות נתוספת בה בהם, כן בשלמים זקני תורתנו חכמה נתוספת בהם, ודעתם מתישבת עליהם, כמו שנתבאר מפי רז"ל. והוא מבואר שהחכמות החצוניות הם לרקחות ולטבחות לשלמים, ויהיו דבריהם יותר ערבים לשומעיהם. ובכן נאה להם ונאה לעולם, וכן הזקנה בצדיקים נאה להם, כי יוסיפו ליפות הקנינים הקיימים אשר בנפשם, ודעתם מתישבת בהם, כמו שהרחיב הפירוש על זה הר"ן ז"ל בדרשותיו בפרשת ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל וכו'. ודבריו יותר נשמעים אל העם, כי מתביישים מפניו ומכבדים אותם, ומאמינים יותר בדבריהם, למה שיעלו על לבם שהם מנוסים בכל הדברים, והשיגו הדעות האמתיות, ועל כן גזר זה השלם בצדק ובמשפט, שהזקנה גם היא נאה לצדיקים ונאה לעולם כנז'.

השתים האחרונות, והם גם הם אחרונה יסעו לדגליהם, השיבה, והבנים הבאים באחרית הימים, כי נעימות הבנים הוא כאשר יגיעו גם הם למדרגה שיהיו להם בנים, כי אז נהנים הצדיקים מהם, והוא בימי הזקנה והשיבה, ועל כן היתה הראיה על זה עטרת זקנים בני בנים, כי כאשר יהיו בנים לבניהם אז נאה להם הבנים כנז', אשר על כן אמר שנאים לצדיקים באמת ובתמים, ונאים לעולם. והנה השיבה אין צריך להאריך בה, כי ממה שנתבאר בזקנה יודע יופי והדור השיבה ותועלתה ורוממותה כשתמצא בצדיקים השלמים, שיהיה זקן ונשוא פנים, וכל אשר האריך ימים יותר, ידע יותר, ודעתו מתישבת עליו יותר, והוא ראוי יותר לעצה ולהדריך ולהישיר את העם, ויקובלו דבריו בסבר פנים יפות למען ספות כל מדות רעות מגונות, ויהיה כל מגמת פניו העבודה לשמים, וההתבודדות אליו ית', אשר על כן הוא מבואר באמת ובתמים שהוא ענין או קנין או בנין שהוא נאה לו ונאה לעולם כמדובר.

אמנם הבנים, הנה הנם מיפים שלמותו, כי כאשר יגיע אל המדרגה אשר זכרנו, שיהיו להם בנים, הם יתמכו כבוד בימינו להטריפו לחם חוקו, להשיבו בשובה ונחת לעבוד את ה' בכל לבו ובכל נפשו, בלתי טרדת בקשת צרכיו, וזולת זה תגלה ותראה לעיני פני כל רואיו השגחתו ית' הנפלאה עם השלם, כאשר יצטרפו אל שלמותו הטובות האלה העושר, והכבוד, והזקנה, והשיבה, והבנים, ובכן ישמח השלם בראותו שהשם ית' דבק עמו, ומשגיח בו בכל פרטי מעשיו, וזה יהיה סבה להתקיים עוד בשלמותו, וכל העם הרואים את הטוב המגיע אל השלם כמוהו, יכספו גם הם להשתלם, וישתדלו בבקשתו, ובכן הוא מבואר היות ענין הטובות האלה על האופן הנז' נאה לצדיקים ונאה לעולם, נוסף על עצמות שלמות נפשם, כמו שזכרנו.

ואמנם בראיות שהביא זה השלם לכל אלה, נבוכו בהם המפרשים, ובכל איזה אופן שיהיה אין קפידה לענין אמתת הדרוש, כי כלן מבוארות בעצמן. והנכון אצלי בהן הוא, כי בפסוק הראשון הביא ראיה על העושר והחכמה והנוי. וזה, כי מלת עטרת כוללת החכמה והעושר, כי עטרת חכמים עשרם, וסתם עטרת היא העושר, ולהיות שאינו עטרת רק כאשר תהיה בחכמים, כדכתיב עטרת חכמים עשרם כנז', נמצא שבמלת עטרת כלל החכמה והעושר, שהיא העטרת עם הנעטר בה, שהוא החכם, ותפארת הוא הנוי. ואמר שעטרת ותפארת השיבה תמצא בדרך צדקה, רוצה לומר, בצדיקים תמצא. ובפסוק השני הביא ראיה על הבנים והזקנה, על הדרך שביארנו, שהם הבנים כאשר יגיעו למדרגה מהגדול שיהיו להם בנים, ועל כן אמר שעטרת הזקנים בני בנים, כי כלל בזה הזקנה והבנים כאשר יגיע האדם בהם למדרגת הזקנה, שאז יזכה לראות להם בנים כאמור. ובפסוק השלישי הביא ראיה על הכח ועל השיבה, כאומ' תפארת בחורים כחם, כי הכח איננו נמצא רק בזמן הבחרות, בטרם יבואו ימי הרעה ימי הזקנה ככלות הכח, והאנקה תחדש עדיה, ואמר שהדר הזקנים היא השיבה, אשר תבוא אחר הזקנה, באופן שנתבארו הכח והשיבה שניהם בפסוק הזה באר היטב. ובפסוק הרביעי הביא ראיה על הכבוד, באומרו בחתימת הפסוק ונגד זקניו כבוד וכו', שנראה באמת שנאמר זה עליהם למעלתם ורוממותם.

וכאשר השלים רבי שמעון בן מנסיא מאמר רבי שמעון בן יוחאי אמר הוא מדעתו, שהז' דברים הנז', שמנו חכמים לצדיקים, נתקיימו כלם ברבי ובבניו, וזה, שעם היותם שמונה לפי המספר, להיות הזקנה והשיבה דבר אחד בלתי נפרד זה מזה, וכמעט נכנסים זה בתחומו של זה, כמו שנראה מהכתוב שהביא ראיה עליו, באומ' והדר זקנים שיבה על כן אמר שהם שבעה, והוא הנכון באמת, ובזה יתיישב הכל.