פרקי משה על אבות ו:ז

גדולה תורה כו'. להיות שהונח במאמר ר' מאיר בתהלת מעלת התורה, שהיא תגדיל ותרומם האדם על כל המעשים, כמו שחתם דבריו בזה באומרו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים וכו', הונחה ברייתא זאת שאמרה שהיא נותנת חיים לעושיה, עם הבאות ונמשכות אחריה, שביארו חלקי השלמות כלם, שנמצאים באדם השלם מפאת התורה. והנה יש לראות ולדקדק בלשונה כראוי, כדי שנוכל לעמוד על אמתת הבנתה, אשר לדעתי נרמז בה דרוש גדול הערך. והנה ראשונה יש לראות למה אמרה שנותנת חיים לעושיה, ולמה לא אמרה ללומדיה כי מוצאה מצא חיים נצחיים, והיה מביא לזה ראיה נכונה מפסוק כי חיים הם למוצאיהם כו', כי התורה והחכמה תחיה את בעליה, וכמה פסוקים אחרים הובאו בכמה מאמרי רז"ל על זה. הב', אחר שרצה לומר שהחיים הם לעושיה, למה לא אמר גדולה תורה שתחיה את עושיה, או שעושיה חיים בה, כי באומרו שנותנת חיים משמע שהם זולת החיים שהם חיים, וכן יש לראות לפי גרסת רוב הספרים שכתוב בעה"ז ובעה"ב, איך נותנת חיים לעושיה בעה"ב, כי אין מעשה בעה"ב, שזה העולם הוא עולם המעשה, והעולם הבא עולם הגמול, ואיך תתן התורה שם חיים, כי אם לא השיגה הנפש בעה"ז הדבר אשר בעבורו תחיה בעולם הבא, לא תתן לו התורה שם חיים, ואם השיגה בעה"ז דבר שבעבורו תזכה לחיי העולם הבא, מה צריך שתתן שם התורה חיים. אשר על כן נמצא בספרים המדוייקים לעה"ז ולעולם הבא, עם למד, שהכוונה מבוארת בה שהתורה נותנת חיים ללומדים אותה בשלמות המעשה בעה"ז לעה"ז ולעולם הבא, כי לשניהם יחד נותנת חיים כו'.

וכן יש לראות באלה השבעה פסוקים שהביא, שנראים ללא צורך, וכלל גדול בידינו, שבכל מקום שנאמר בדברי רז"ל ואומר וכו' אין הראיה נשלמת בלתו כנודע, ועוד שנראה באמת שבא בהם כפל, אשר לא יעלם מעיני פני כל מעיין, כי כלם באו כפולים, כי פסוק כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא היה מספיק לכל, כי שם נתבארו החיים שנותנת, והבריאות בכל בשרו מרפא, והפסוק השני שאמר רפאות תהי לשרך וכו' הוא עצמו מה שאמר בקודם ולכל בשרו מרפא וכו', וכן הפסוק שהביא כי לוית חן הן לראשך וכו' הוא עצמו הפסוק הנמשך אחריו שאמר תתן לראשך לוית חן וכו'. וכן הפסוק שהביא אורך ימים בימינה וכו' הוא עצמו הפסוק הנמשך אחריו שאמר כי אורך ימים ושנות חיים וכו'. ונמצאו לפי זה שלשה פסוקים כפולים, שהם ששה, ואחד שהוא כפול בעצמו, והוא פסוק עץ חיים היא למחזיקים בה, כי אומרו ותומכיה מאושר הוא עצמו עץ חיים היא למחזיקים בה, כי החיים והאושר מתהפכים במשא, והוא כאלו אמר ותומכיה חיים, דהיינו עץ חיים היא למחזיקים בה.

אשר על כן לישב כל זה אומר אני, כי להיות הדבר פשוט אצל רז"ל שהתורה תחיה את בעליה, אם מצד כמה ראיות שבאו בתורה ובנביאים פה אחד, ואם מצד הענין בעצמו, שהוא מבואר שגדר החיים הוא שלמות הצורה, כי קיום הצורה סבת החיים בכל נמצא, כמו שנתבאר אפילו למי שהיה מעט עסקו בחכמת הטבע, ובכן הדבר פשוט לכל יודעי דעת, שהעוסק בתורה כל עצמות חייו נמשך לו מהתורה, כי התורה היא עצמות החיים הנצחיים בעולם הזה ובעולם הבא, שנעשית קנין דבק בנפש דבוק עצמותי לא תפרד ממנה לעולם, כמשפט כל עצמותי, ועל כן לא יצדק לומר בה שהיא נותנת חיים ללומדיה, רק שהיא חיי לומדיה, כמאמר והחכמה תחיה את בעליה וכו', ולא רצה בברייתא הזאת להודיענו זה, שהוא דבר פשוט, רק רצה שאפילו לעושיה, שהוא דבר זר, יען המעשה הוא דבר נתלה בגוף, והחיות הוא בנפש, ובכן התורה שהיא בנפש אפשר לומר שתחיה נפש בעליה המעיינים בה, שהתורה היא דבר עצמותי דבק לשכל ולא לגוף, ואיך תתן חיים לעושיה מצד מעשי החומר, על כן אמר, שזאת היא גדולתה של התורה יתר על כל החכמות זולתה, כי כל החכמות ישלימו השכל אך לא הגוף, כי לא יתנו חיים לגוף, אבל התורה זאת היא גדולתה שהיא נותנת חיים גם לכחות העושים אותה בפועל חצוני, ועם שאינה היא עצמות החיים לעושיה, רק ללומדיה מצד העיון שהוא שלמות השכל העיוני, הנה היא נותנת חלק חיים גם לעושיה, אף על פי שלא ישתתפו בעיון.

והנה ביאור זה איך תתן חיים לעושיה, זולת מה שיראה היותו בהשגחה אלהית, שהשם ית' מאריך ימיהם ונותן להם שלמות בעה"ז אשר יזכו בה לחיי הע"ה, הנה בטבע יתחייב גם כן שנותנת התורה חיים לפועלים מצוותיה, וזה כי הקדמה מפורסמת ומוסכמת מכל החכמים היא שהחיים הם פועל מה, והמות הוא העדר הפועל, והוא מפורסם גם כן שהפעולות הרעות אין להם מציאות בעצמם, כי לא יהיו רק העדר הפעולות הטובות, כמו שנתבאר בחכמה המדינית, ועל דרך זה אמרו רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, שהם נעדרי הפועל, כמו שביארנוהו במקומות רבים, ובכן יתחייב שהתורה נותנת חיים להולכים בה, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ובמה שיפעלו המצוות, יפעלו הטוב במה שהוא טוב, שהוא חייהם כנזכר. על כן אמר שנותנת חיים לעושיה, כי במה שנותנת הדרך ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו לעבודתו ית', הרי היא נותנת בזה חיים לעושיה, זולת החיים העצמיים, שהיא ללומדיה כאמור.

ואמנם אומרו בעולם הזה ובעולם הבא, לפי הגרסא הנמצאת אצלנו, עם שהגרסא האחרת יראה לדעתי שהיא הגרסא הנכונה, אפשר לומר שהתורה גם בעולם הבא נותנת חיים לעושיה, וזה כי העושה המצוות על פי התורה הנה הוא עושה מאהבה, מה שאין כן העושה על פי חכמה חצונית, כי העושה מצוות השם ית', הנה הוא עושה אותם מצד היותם מצוותיו ית' לאהבתו אותו ית', ובכן האהבה הזאת היא קנין קיים נשאר בנפש השלם בעולם הבא, כי האהבה דבקה בנפש בעולם הרוחני, ויתענג בה השכל באהבתו, כמו שהרחבתי אני הדרוש בזה בביאור מספיק במאמר העשירי מספר פני משה, ונמצא שהתורה שלמד בעולם הזה אשר אחר המות דבקה בנפשו, על דרך שארז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו וכו' היא נותנת חיים גם בעולם הבא לעושיה מצד האהבה כנז', והוא דרוש אמיתי ועמוק.

ואמנם ליישוב הפסוקים אומ', שהובאו בברייתא הזאת להוכיח שהתורה נותנת חיים לעושיה ד' ראיות כפולות כנז', בשתים מהם שהן ארבע הביא ראיה איך נותנת חיים בעולם הזה, והשתים האחרות הם לראיה שנותנת חיים בעולם הבא, והוא הסדר הנכון בפסוקים האלה שנתבלבלו בהם המפרשים כלם. הראיה הראשונה הם השני פסוקים הראשונים, שהם כפולים, והם פסוק כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ופסוק רפאות תהי לשריך וכו', וזה פשוט כי הרפואה הנאמרת בבשר ובעצם אינה רק בעה"ז, והנה הפסוק הראשון הוא על חיי הלומד מצד העיון, והשני מצד העשיה, ולהוכיח שנותנת חיים גם לעושיה, הביא בכל ראיה שתי ראיות, אחת לחיי העיון, שהם עצמות החיים, ואחרת לחיי המעשה, שהיא נותנת אותם, ואינה היא עצמות החיים בבחינת המעשה כנז', רק שנותנת חיים לעושיה. ובכן הפסוק הראשון שאמר כי חיים הם למוצאיהם רוצה לומר, למוצאי החקים והאמונות והתורה בכללה הנה היא חיים, ועל כן לא אמר כי חיים נותנת למוצאיהם, רק שהיא עצמה החיים למוצאי כללותיה ופרטיה, וזה בעה"ז. אשר על כן אמר ולכל בשרו מרפא, רוצה לומר, כי עם שאינם חיים רק לנפש, הנה זה, יהיה מרפא לבשר שיחיה בה בעה"ז. והפסוק השני הוא על החיים שנותנת לעושיה, והוא מבואר באומרו רפאות תהי לשרך, כלומר שהיא תתן רפאת לשרך, כאשר תעשה המצוות, ושקוי לעצמותיך, שהוא חיי העה"ז, כנראה מפשט הפסוק.

ולהוכיח שהחיים אשר יתחייבו מהתורה ללומדיה ולעושיה בעה"ז הם חיים אמיתיים וחיים טובים מאושרים הביא הפסוק השלישי, שהוא גם כן שתי ראיות כמו שהוכחתי, כי על חיי הלמוד אמר שהיא עצמה היא כמו עץ חיים שצומח ועולה תמיד במעלה, שזה יורה על שלמיות וטוביות החיים, ועל חיי המעשה אמר ותומכיה מאושר, שהם העושים מעשה המצוות, שבזה תומכים התורה, ואמר שזה הוא מאושר בה, עם שאינה לו חיים ממש, רק הוא מאושר במה שתתן לו מן החיים כנז'.

ואחר שהביא ראיה על שהתורה תחיה ללומדיה, ושנותנת חיים לעושיה בעה"ז, בשתי ראיות לכל אחת כנז', הביא שתי ראיות אחרות לכל אחת במה שתחיה את לומדיה בעולם הבא, ונותנת חיים לעושיה גם כן בעולם הבא. הראיה הראשונה היא כי לוית חן הם לראשיך, יר', התורה עצמה שהיא חיי השלם, היא עצמה לוית חן ועטרת תפארת בעולם הבא, על דרך העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן וכו', כי הראש כנוי אל הצורה נבדלת מהחומר. ואמר כי לוית חן הם לראשך, ולא אמר כי לוית חן תתן לראשך, יען היא עצמה הלוית חן ללומדיה בעולם הבא כנז', אמנם בחיים שנותנת לעושיה בעולם הבא אמר תתן לראשך לוית חן, כלומר, שעם שאינה היא עצמה החיים לעושיה כנז', הנה היא תתן לראש העושה לוית חן וכבוד במה שתקנה לו האהבה אליו ית' כאמור, וז"א תתן לראשך לוית חן וכו'.

והביא ראיה שנית לבאר רושם החיים המושגים שם, כמו שעשה בראיות הראשונות, ועל כן הביא ראיה שנית לכל אחת מהן, כי לחיי הלומדים אמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, יר', אורך ימים בעולם שכולו ארוך, שהימין הוא כנוי אל הדבר העצמותי לנפש, כי אריכות הימים, שהם כנוי אל החיים העצמותים הנצחיים בעולם הבא, הם בעצם וראשונה, אך העושר והכבוד, שהם לו בעה"ז, הם בשניות יועילו לו לעולם הבא, שהם במדרגת כלים להשגת השלמות. וז"א בשמאלה עושר וכבוד וכו', ועל כן לא נאמר שתתן לו אורך ימים בימינה, רק אמר שהאורך ימים הם עצמם בימינה ובשמאלה, רוצה לומר בשניות כנז', הם העושר והכבוד כנז'. ולבאר רושם החיים שנותנת התורה לעושיה בע"ה אמר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, רוצה לומר, התורה בכל כללותיה ומצוותיה יוסיפו לך, רוצה לומר, לעצמותך ולנפשך בעולם הבא אורך ימים, והם החיים הנצחיים, כי עם שלא תהיה היא עצמות חייך כנז', הנה היא תוסיף ותתן לך החיים הנצחיים אשר כנה אותם בשם אורך ימים ושנות חיים, בהצטרפות שלום, שהוא שלמות המעשים וכו', ובכן תתיישב כל הברייתא ביישוב כל הלשון והתר כל הספקות וההערות על נכון.