פרקי משה על אבות ו:ו

עתה התחיל בכ"ד, דברים הנשארים אשר יצטרכו שימצאו בשלמים, אחר שכבר הגיעו למדרגת השלמות, אשר יהיה בהם הקנין קיים בנפש, אשר על כן נאמרו בה"א כמו שביארנו.

והיה הראשון שהוא הכ"ה במנין המ"ח המכיר את מקומו, והוא הדבר הצריך מאד אל היוצא מתחת רבו, שהגיע למדרגת לומד מעצמו, שיכיר את מדרגתו, כי המקום הנזכר פה רוצה לומר מדרגה, על דרך שפירש הרמב"ם ז"ל בשתוף מקום מספרו הנכבד חלק ראשון פ"ח, כי כאשר יכיר את מדרגתו ישתדל להשתלם עוד, וכאשר ימצא עם חכם אחר גדול ממנו, בהכירו מדרגתו, יהיה נהנה ממנו במשאו ובמתנו עמו.

הכ"ו , השמח בחלקו, רוצה לומר שישמח בחלק המגיע לו מהשררה במושב זקנים, והוא הדבר אשר קדם בברייתא הקודמת לזו, באומ' ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך וכו', ע"ד שפירשוהו המפרשים, כי השמח בחלק שיגיע לו מצד תורתו יעלה מעלה מעלה. ואפשר שנאמר על העושר, שישמח בחלקו המגיע לו מהטובות הזמניות, כמאמר בן זומא איזהו עשיר השמח בחלקו, כי בזה לא ישכח תלמודו, ויהיה נשמר בידו תמיד, בהיותו בלתי כוסף אל המותרות.

הכ"ז , שאינו מחזיק טובה לעצמו, שלא יתפאר בחכמתו בכל מה שיגיעהו מהשררה והכבוד, בחושבו שכחו ועוצם ידו עשה לו, כי זה יהיה סבה שיסתפק במה שהשיג, ולא ישתדל להשתלם עוד, ולא ירא ולא יחת, אשר על כן ראוי שיחשוב כי מה' היתה זאת לו, כי בזה יוסיף חכמה על חכמתו.

הכ"ח , העושה סייג לדבריו, שלא יטעו בהם השומעים ויורו להם היתר, והוא שיהיה לעולם מחמיר בהוראותיו.

הכ"ט , שיהיה אהוב, והוא שתהא דעתו מעורבת עם הבריות, כי בזה יהיה אהוב מכולם, ויהיה זה סבה שיהיו דבריו נשמעים בהוראותיו ובכל פרטי מעשיו ועניניו.

הל' והל"א הם שיהיה אוהב את המקום ואוהב את הבריות, כי זה תלוי בזה, כמו שביארנו במאמר רבי מאיר כי מי שאוהב את המקום אוהב את הבריות שהם מעשי ידיו, ובזה יהיה נאהב מכלם, ויעלה למעלה ראש, ויצליח בחכמתו שלא יוטרד בקטטות והאיבות ודברי ריבות במדינות.

הל"ב , שיהיה אוהב את התוכחות, רוצה לומר, שכאשר יוכיחוהו חבריו על דבר שעשה, או שדבר שלא כהוגן, לא יתפעל מזה, אדרבה יאהב זה, כי יהיה סבה שלא יכשל בו פעם אחרת. הל"ג , שיהיה אוהב את המישרים, והוא שיבחר תמיד באמת ולא לקנתר, כי בזה כסא הוראותיו יהיה נכון.

הל"ד , מתרחק מן הכבוד, וזה, כי כל אשר יתרחק מן הכבוד סוף הכבוד לבוא אחריו, ואם הוא מתקרב אליו ומשתדל להשיגו, הוא בורח ממנו כנודע, והשלם, כדי שיתקיים בכבודו אצל הקבוץ, צריך שיתרחק מאד מבקשת הכבוד.

הל"ה , ולא מגיס לבו בתלמודו, והוא שלא יתגאה לבו במה שהשיג מן החכמה והתלמוד שיעור רב, כמו שאמר התנא האלהי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו'.

הל"ו , שאינו שמח בהוראה, רוצה לומר, כי אף שיהיה ראוי להורות, אין ראוי שישמח כשיורה, אדרבה יש לו לשמוח כשלא יצטרך להורות, שיהיו כלם חכמים וכלם צדיקים, וכל עוד שיחכם עוד, ראוי לו ליראה שלא יטעה בהוראתו, ועל כן אין ראוי שישמח בו.

הל"ז , נושא בעול עם חבירו, והכונה בזה, שראוי שיתחבר בכל דבר של הוראה עם חכמים אחרים, ולא יהיה דן יחידי, כי היכי דנמטיה לכל חד שיבא מכשורה, וזהו נושא בעול עם חבירו, שיעזור לחבירו בעול ההוראה.

הל"ח , שיהיה מכריעו לחברו לכף זכות, שעם היותו חכם שלם, ראוי שיחשוב תמיד שחבירו בחכמה לא יצא מתחת ידו דבר בלתי מתוקן, ואין ראוי לחושדו, עד ידע אמתת שרש הדבר אשר עליו חושדו, שלכל אדם צוה התנא שיהיה האדם דן לכף זכות, כל שכן לחברו השוה לו כאמור.

הל"ט והמ' , שיהיה מעמידו על האמת ועל השלום, שהם שני מעלות גדולות לקיום חברת השלמים, אשר במשאם ומתנם בדבר הלכה לא תהיה תכליתם אהבת הנצוח והקנתור, רק השגת האמת, להעמיד כל אחד את חבירו על מה שיראה בשכלו אמת, ולהעמידו תמיד על השלום, ולא לקנתר חלילה, כי בזה יהיה משאם ומתנם לעבודתו ית', ויהיה קנין החכמה קיים בהם.

המ"א , שיהיה מתישב בתלמודו, והיא מדה שלמה בשלמים, שלא יהיה מהיר בהוראותיו, רק שיתישב על נכון קודם שישיב לשואלו דבר, דנפיק מיניה חורבה אם יפול בדבריו טעות, אשר יקרה על הרוב מפני המהירות, על דרך שאמר התנא האלהי הוו מתונין בדין.

המ"ב , שואל כענין ומשיב כהלכה, והוא דבר שכבר ביארנוהו בפרק האחרון מאבות, במשנת שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם וכו', שהרי מתנאי החכם כמו שנתבאר שם, והיא מדה צריכה מאד אל החכם, הוא, שיהיה מסודר בדבריו עם הבאים ללמוד ממנו דבר הלכה, שאם לא יהיה שואל וחוקר כענין ומשיב כהלכה, יתבלבל השומע מפיו דבר החכמה, ולא יקבלו התועלת הראוי שיקוו ממנו.

המ"ג , שיהיה שומע ומוסיף, והוא מתנאי החכם המופלג בחכמתו, כאשר ישב בישיבה ראוי שישמע דברי כל החברים, כי אם יאמר הוא ראשונה, שוב לא ישאר מקום לתלמידים ולחברים לומר דבר, אכן ראוי שיהיה הוא שומע תחלה כל מה שיאמרו הם. ואחר כך הוא יוסיף לקח על כל מה שיאמרו הם, וזהו שומע ומוסיף וכו'.

המ"ד והמ"ה , הלומד על מנת ללמד ועל מנת לעשות, והם השני דברים אשר הניח רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בפרק הד' מאבות, ואנחנו הרחבנו הביאור שם והכונה בהם פה, כי החכם השלם אשר הגיע למדרגת שלמות הלמוד ראוי שיהיה תכליתו בלמודו אחר השגת החכמה לשני דברים, כי זולתם יהיה למודו שוא ותפל, הא', שיהיה תמיד כונתו, במה שלומד ומשתלם יום יום, כדי ללמדו לאחרים, שיפוצו מעיינותיו חוצה, וז"א הלומד על מנת ללמד. והב', שיהיה תכליתו מעשה המצוות, שהעסק בתורה הוא לידע טעמי המצוות, אשר מצד רבוי הידיעה תגדל האהבה אליו ית' לעבוד עבודתו, לשמור מצוותיו ולדבקה בו, וז"א הלומד ע"מ לעשות כו'.

המ"ו , המחכים את רבו, וזאת היא מעלה גדולה כאשר יזכה השלם לה, והיא כאשר יצא התלמיד מישיב' רבו והגיע למדרגה גדולה מהידיעה, עד ששב הוא להחכים למי שהיה רבו בפלפולו וחדוד שכלו מצד קושיותיו וחקירותיו התלמודיות, הנה בזה יהיה תלמודו קיים מאד בידו, שמעמיק בו כל כך עד שמחכים את רבו נוסף על חכמתו, וזה, כי כאשר יגיע התלמיד לזאת המדרגה יהיה הרב זקן, ויהיה פלפול וחדוד התלמיד אשר הגיע כבר להוראה, גדול מפלפול הרב, ובזה יהיה מחכים לרבו כנז'.

המ"ז , המכוין את שמועתו. והנה המדה הזאת היא מדה צריכה מאד אל האדם שהגיע כבר להוראה ונעשה גדול בחכמה, כי יפול בהעדרה מהגנות שיעור רב, כמו שיקרה בקצת חכמים אשר יבקשו בלמודם הכבוד המדומה, והדברים אשר שמעו מרבותם יאמרו מקצתם בשם רבותם, ולא יכוונו לומר מה ששמעו, כי לא יוכלו להכחיש מציאותם, ויאמרו שהם מוסיפים דעת על דעת רבותם כדי להגדיל עצמם, וזה דבר מגונה מאד, רק צריך לכוין שמועתם ששמעו מפי רבם אות באות, כמו ששמעו אותם, כי אז בזה ישתדלו הם לעיין מעצמם ולחדש דבר, על כן אמר, שממדות השלמים שהשיגו כבר מעלת החכמה הוא שיכוונו שמועתם כנז'.

המ"ח , הוא האומר דבר בשם אומרו, והכונה בזה, שאפילו שלא יהיה רבו לא יתבייש מלומר השמועה בשם מי שאמרה, יהיה מי שיהיה, כי מזה ימשך תועלת גדול לכל השומעים, כאשר יראו התלמידים וכל בני אדם שזה השלם עם כל שלמותו אומר שמועה מפי אחר קטון ממנו, ישתדלו כלם ללמוד וללמד, כדי שיזכו גם הם שיאמרו אחרים שלמים דבר בשמם, וזאת היא גאולת הנפש בלי ספק, שהוא הלמוד, ונמצא זה שאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שהוא סבת גאולת השומעים.

ונאמר בברייתא זאת הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך כו', ירצה, כאלו אמר, הנה מתנאי השלם לקיים תלמודו בידו, ושיהיה מזכה את הרבים, הוא, שיאמר דבר בשם אומרו, כי בזה הוא סבת שלמות השומעים, ושכרו הרבה מאד, כי גדול המעשה יותר מן העושה. וזה, הנה ידעת אותו ממקום אחר, זולת המקום הזה, שהרי למדת אתה כן מהנס המפורסם שנעשה בימי מרדכי ואסתר, שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, שזה היה סבת הגאולה, וממה שלמדת כבר משם תדע ותכיר שראוי לשלם שיאמר דבר בשם אומרו, שיהיה גם כן סבת גאולת השכל כאמור. והנה השתדלתי להרחיב הדבור בביאור הדברים האחרונים האלה יותר מבראשונים, יען נראים שהם תנאי התלמיד, ולא תנאי השלם, ולבבי לא כן יחשוב, כי הנכון הוא כמו שפירשתי, על כן ביארתים על הכוונה הנכונה.