פרקי משה על אבות ו:ה

גדולה תורה יותר מן הכהונה וכו'. הנה אחר אשר הונח למעלה בברייתא הקודמת לזו אופן למוד התורה, ובאה ההודעה בה בשכתר התורה גדול מכתר מלכות, כאומרו שכתרך גדול מכתרם וכו' הובאה בריתא זו, אשר נתבאר בה בפרטות מעלת תהלת התורה על מעלת המלכות והכהונה, שהם שלשה כתרים כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כמו שבא בפרק רביעי מאבות בשם רבי שמעון וכו'.

ואמנם כדי לעמוד על אמתת הבנת כונתה על נכון, יש לראות בה ולדקדק לפי הגירסא הנכונה שאז"ל גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות היא בשלשים מעלות, והכהונה בכ"ד, והתורה נקנית במ"ח דברים, ע"כ. למה אמר במלכות מלת היא ובתורה מלת נקנית. ובכהונה לא אמר לא זה ולא אותו. ואחר שאינם שוים המלכות והתורה, היה לו לפרש בכהונה אם היא נקנית במעלות ההם כמו התורה, או אם היא נמצאת בהם כמו המלכות. ועוד ראיתי במנין הדברים האלה דבר חדש, שבחצי הדברים שמנה, והם הכ"ד דברים הראשונים, מנאם בבי"ת בתחלה כמשפט, כי אחר שאומר שהתורה נקנית במ"ח דברים ראוי להזכירם בבית, שהוא בית הכלי, כאלו אמר שנקנית בזה ובזה ובזה וכו', וכן עשה עד ובקבלת ייסורין וכו', ובחצים, והם הכ"ד דברים האחרונים, לא הזכירם בבית, רק בהא, והיה לו לומר ואלו הן התלמוד והשמיעת אזן וכו', וכן כלם, כי כן ראוי כפי טבע הלשון אחר גזרת ואלו הן, ולמה חלקם חצים בבית וחצים בהא, כי אין לחשוב שבאו על צד הקרי וההזדמן.

ואמנם כל זה יובן בידיעת ענין המלכות והכהונה והתורה כפי שרשם ומקורם והוא ידוע, שהמלכות איננו דבר עצמותי למלך, כי הוא דבר מקרי לו, והוא ביד אחרים, שכל העם סרים אל משמעתו ומסכימים שיהיה מולך עליהם, ואם יסכימו להורידו ממלכותו, יעבירוהו ויורידוהו, וישאר כאחד העם, ועל כן כתר המלכות הוא דבר תלוי בהסכמת אחרים כנז'.

אמנם התורה הנה היא דבר עצמותי בשלם בה, שנעשה השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפרק ס"ח מהחלק הא' מספרו הנכבד, והוא מבואר בעצמו שהחכמה והתורה הוא קנין דבק בנפש השלם, ואין כח בשום בריה בעולם להסירה ממנו. ואמנם הכהונה היא אמצעית בין שניהם, כי איננה דבר הנקנה לנפש ודבק בה כמו התורה, ואיננה חצונית בהחלט, שתהיה ביד אחרים כמו המלכות, יען הכהונה היא יחס מתחייב מזרע האב, והוא מקרי דבק בחומר הזרעיות שהוא על מחקק האבות.

ובכן תובן הכונה הנכונה בברייתא הזאת, אמר שהתורה גדולה מאד מן הכהונה ומן המלכות, וביאר הטעם לזה, והוא שהמלכות הוא בל' מעלות, ר"ל, מציאות המלכות והוייתו הוא תלוי בל' מעלות, שהם כלם מעלות שנתעלה המלך בהם כל זמן היותו מלך, וכל עצמות מלכותו והיותו מלך הוא היות לו המעלות ההן, ועל כן נמצא שהמלכות היא המעלות ההם עצמם, ואינו דבר אחר זולתם, ועל כן אמר שהמלכות היא בל' מעלות, כלומר, מציאותה ועצמותה היא בל' מעלות, כמו שנתבארו כלם באר היטב במסכת סנהדרין, שהם כלם מקרים יסכימו בהם העם, והם יתר כבוד שמתכבד המלך על שאר העם, כמו אין יושבין על כסאו, ואין רוכבים על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו וכדומה לאלה, שהם כולם שלשים. אמנם התורה היא הפך זה, שאין מציאותה ועצמותה בדברים אשר ימנה, רק היא נקנית בנפש השלם קנין שלם וקיים בדברים האלה.

ואמנם להיות שחצים הם הדברים אשר הם סבת הויית הקנין בנפש, והם במדרגת כלי להשגתו, כמו שנתבאר עוד בפרטיותם, על כן הזכירם בבי"ת, וחצים האחרון, שהם סבת שמירת וקיום הקנין בנפש אחר הוייתו. הזכירם בה"א, לפי שאינם במדרגת כלי, רק הם שלמות בנפש, אשר בהם נשמר קנין התורה קיים כמו שיתבאר מענינם, והוא אצלי דקדוק נכון ואמיתי. ועל כן אמר שהתורה נקנית בכל המ"ח דברים, כי מלת נקנית תובן על הויית הקנין, כמו האשה נקנית בג' דרכים וכו' ועל מציאותו אחר הוייתו, יען לעולם יתחדש בו דבר אחר הוייתו בתוספת ידיעה על הידוע לאין סוף כנודע.

ולהיות הכהונה אמצעית בין המלכות והתורה כנז', ויצטרך אל הכהונה כדי שישמש הכהן בה, אל הכנות ושלמיות קנויות אצלו בהשתדלותו יותר מהמלכות, על כן לא הזכיר בה מלת נקנית, ולא מלת היא, לרמוז על היותה אמצעית כאמור, ובזה יתיישב הכל בדקדוק על נכון.

ונתבאר מכללות הנאמר שהתורה גדולה משתיהן, יען היא נקנית במ"ח דברים אשר יזכור, שהם דברים דבקים בשלם בה כמו שזכרנו, וכמו שיורה עליו מלת נקנית, והמלכות, מציאותו יתקיים בשלשים שהם פחות, ואף גם הם דברים מקרים תלויים באחרים, כי הם חיובים ושעבודים שהוטלו על בני אדם לכבד את המלך, שיהיה נבדל בהם מהם. וכן הוא הענין בארבעה ועשרים אשר בכהונה, שהם כלם דברים מחוץ, שרובם הם מתנות כהונה וכדומה לאלה. ולא ראיתי לזכרם, יען אין מזה הנאה כלל להבנת כונת הברייתא, וגם מפני שראיתי מחלוקת במנינם ובמציאותם, והמעיין בהם יבחר ולא אני, אך כל המ"ח דברים, אשר נזכרו בברייתא זו, הם כלם דברים דבקים לעצמות השלם. והכ"ד הראשונים אשר נזכרו בבית כמו שזכרתי, הם המביאים אל שלמות התורה עד שנעשה קניין שלם בנפש, שעל כן נזכרו לדעתי בבית כמו שכתבתי, והכ"ד האחרים אשר נזכרו בה"א, הם הדברים שראוי שימצאו בשלם אחר שהגיע למדרגת הידיעה השלמה, שלא יצטרך ללמוד מרבו, ויעסוק מעצמו ויוסיף בתבונה. והוא מבואר בהבנת כונת ענינם ומהותם.

הדבר הא' , שתהיה התורה נקנית בו, הוא התלמוד, ר"ל הלמידה, מאחר כי זה יצטרך מאד לתלמיד החשוב שיעשה לו רב, ולא יתפייס במה שיבין מעצמו, כי יפול בו הטעות, וז"א בתלמוד, ר"ל, הלמוד מאחר שילמדהו. והב' , בשמיעת אזן, והיא הכונה הנכונה לשמוע דברי הרב.

הג' , בעריכת שפתים, והיא שיוציא בשפתיו מה ששמע, שתהיה גירסתו שגורה וערוכה בפיו ובשפתיו, וישמעהו הרב וידע אם הבין כראוי.

הד' , בכונת הלב בשכלות הלב שהכל אחד, והיא הכונה במה שישמע מדברי הרב, וישכיל בלבו מה שאומר בשפתיו, שאם לא כן יהיה כמצות אנשים מלומדה, ולא יועיל לו כלל לעיונו ולהשגת הידיעה האמיתית.

הה' , באימה, רוצה לומר, שתהיה אימת רבו עליו, שאם לא כן יפנה לבו לבטלה ולא יצלח בלמודו.

הו' , ביראה, כאומרו ומורא רבך כמורא שמים, והאימה היא היראה בהווה בעודו לפניו, אמנם היראה היא בלב תמיד, אף שלא יהיה בפניו. ואפשר שהיראה הנז' פה היא יראת שמים, שצריכה מאד אל התלמיד, כדי שלא יפנה לבו לבטלה, ע"ד שפירשנו במשנת כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'.

הז' , בענוה, והיא צריכה מאד, שאם לא יהיה ענו, והוא שפל רוח, יתקוטט תמיד עם התלמידים, ולא יעלה תלמודו בידו.

הח' , בשמחה, שישמח בלמודו, שאם הוא מתעצב בלמוד, ויהיה עליו למשא, לא יצלח בו.

הט' , בטהרה, והוא שלא ירדוף אחר התאוות הגשמיות, שאם אין מחשבתו וכונתו טהורה ונקיה, יבולבל שכלו בהרהורים רעים, ולא יעלה תלמודו בידו.

הי' , בשמוש חכמים, ע"ד שאמרו רז"ל גדולה שמושה יותר מלמודה, כי במה שמשמש לרבו ילמוד הרבה מוסרים, ויורה על היותו מכיר שהוא נהנה מלמודו.

הי"א , בדקדוק חברים, וזה, כי לפעמים יתבייש לדקדק מאד בדברי הרב, וידקדק בהם בהיותו חוזר הלמוד עם החברים, כי לא יתבייש בהיותו בחברתם מלדקדק כל מה שראוי לדקדק.

הי"ב , בפלפול התלמידים, ירצה, שיהיה זהיר בפלפול הראוי, שיפלפלו התלמידים בקושיות וראיות שמקשים לרב עד שיבינו מתוכם אמתת המושכל, והוא כאלו אמר, כי בפלפול הנהוג בין התלמידים יקנה התורה, ולא רצה לומר כמו שחשבו המפרשים שידבר עם הרב, רק עם התלמיד כאמור, והוא הנכון לדעתי, ומוכרח מצד הענין והלשון, ואין צריך להאריך בו כי הוא ק"ל.

הי"ג , ביישוב, והיא השקידה על הלמוד, שלא יחשוב במעט שהשיג מרבותיו שיספיק לו, שצריך יישוב גדול בבית הרב כדי שתעלה בידו קנין הידיעה בתורה.

הי"ד , בתורה ובמשנה, רוצה לומר, שילמד מפי הרב תורה שבכתב, שהיא המקרא, ובכללה כל עשרים וארבעה ספרי הקדש, ותורה שבעל פה, שהיא המשנה.

הט"ו , במעט שינה, על דרך שאמר שלמה המלך עליו השלום מעט שנות מעט תנומות כו', שהתלמיד צריך שימעט בשינה יומם ולילה.

עד כאן הם ט"ו דברים הצריכים אל המתחיל בלמוד, ומכאן עד הכ"ד, שהם ט', הם במי שכבר הגיע למדרגת תלמיד חכם, ועל כן אמר ש הי"ו במעט סחורה, על דרך שאמר התנא לא כל המרבה בסחורה מחכים, כי אם יפנה לבו אל הסחורה לא יהיה לבו נכון בטוח בלמוד ובפלפול החברים.

הי"ז , במיעוט שיחה, רוצה לומר, שיחה בטלה, כי אם יהיה נטרד בשיחה בטלה עם חביריו, יוטרד מן הלמוד, ויפסיד זמנו בהם, שהיום קצר והמלאכה מרובה וכו'.

הי"ח , במעוט שחוק עם החברים, שהוא מתענוג החומר המטריד מאד אל השכל, ואם יורגל בשחוק יקשה עליו הלמוד כאשר יצטרך.

הי"ט , במיעוט תענוג, והוא התענוג הגשמי, וההפרש בינו ובין השחוק הוא, כי התענוג הוא בלב, והשחוק הוא פועל חצוני נמשך מהתענוג בלב, ושניהם מטרידים השכל ומונעים ממנו הטוב בלי ספק.

הכ' , במיעוט דרך ארץ, והוא הנקרא פרישות דרך ארץ, והוא מיעוט המשגל, כי עם היותו בחור וטוב כמשפט החברים, אין ראוי שימצא אצל אשתו כתרנגול, שזה מפסיד השכל בלי ספק ומטרידו מהשכיל.

הכ"א, והכ"ב, בארך אפים, ולב טוב עם חבריו, שלא יהיה כעסן עמהם, שאם יבוא לכלל כעס במשאו ומתנו עמהם בדבר הלכה, יתקוטטו זה עם זה, ותפסד החברה, שהוא נזק גדול ללמודו, אשר יגיע לו מחברתם תועלת גדול כנודע. ו הכ"א , שהוא ארך אפים, הוא פועל חצוני, ו הכ"ב , שהוא הלב טוב, הוא פנימי כנודע.

הכ"ג , באמונת חכמים, והוא, כי בהיות שעדיין לא הגיע למדרגת הרב, ראוי שיאמין במה שיאמרו החכמים, שהם גדולים ממדרגתו, שהגיעו למדרגת שלמות החכמה, ואף אם יקשה בעיניו מאמרם, ראוי להאמין בהם, עד שיגיע למקומם ומדרגתם, כי בזה יוסיף לקח.

הכ"ד , בקבלת היסורים, כי אם יהיה בלתי סובל היסורין, ויצטער וידאג בהם, יטרידוהו מלמודו, ולא יצלח לכל, על כן צריך שלא ירגיש אותם כלל, ויקבלם בסבר פנים יפות, עד יתקיים תלמודו בידו, כי אחר שיהיה שלם בתורה ישמח בהם, שיכיר מעלתם ותועלתם.