פרקי משה על אבות ו:ד

כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל וכו'. הנה נסמכה הברייתא הזאת אל הקודמת, מלבד היותם כלם תוספת ביאור על מאמר רבי מאיר שאמר שהתורה מלבשתו לאדם ענוה ויראה ומכשירתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו', להיות שהברייתא הזאת ביארה איך מדרכה של תורה היא להיישיר לאדם להיות שמח בחלקו ושיאכל פת במלח ומים במשורה וכו', וזולת זה, להיות שבברייתא הקודמת הונח גודל למוד התורה, עד שהלמד מאחר אפילו אות אחת ראוי לנהוג בו כבוד, נראה שמעלת למוד התורה היא גדולה עד מאד, על כן הונחה ברייתא זאת, שהובא בה הדרך הנאות אל למודה באמת, ולפי שנאמר עוד בברייתא הקודמת שהכבוד יאות לחכמים, באה ההזהרה פה שאין ראוי לחמוד הכבוד יותר מהלמוד וכו', הנה זהו כללות הכונה הנכונה בברייתא הזאת.

ואמנם לעמוד על אמתת הבנתה, ראוי להתעורר בה על קצת הערות. הא', שהיה לו לומר כך דרכה של לומדי תורה, או עמלי תורה, כי מה שאומר אינו דרך התורה, רק דרך הלומדים בה, שאוכלים פת במלח ומים במשורה וישנים על הארץ וכו', ולמה תאר זה הדרך לתורה, כי דרך התורה איננו רק הלמוד בה. ועוד, למה לא אמר כך דרך התורה, מאי דרכה של תורה. כמו שכבר נתעוררנו על אופן הלשון הזה במאמר ריב"ל שאמר מעלבונה של תורה וכו'. ועוד נראה לי באמת, כפי טבע הלשון, שגזרת כך דרכה של תורה היא נושא בלתי נשוא, כי אם אומרו פת במלח תאכל היא הזהרה כפי טבע הלשון לפום ריהטא, נמצאת הגזרה הראשונה בלתי נשוא, והיא מאמר בטל, שלא נתבאר מה היא דרכה של תורה. ועוד קשה באמת, שזה נראה הפך הנאמר מפי רז"ל שלא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו', והם העומדים בשובה ונחת ברבוי הטובות הזמניות לבל יהיו נטרדים בבקשתם. ועוד, שאם אומ' פת במלח תאכל וכו' היא הזהרה, מה היה צריך להזהיר אחר כך אל תבקש גדולה לעצמך וכו', שאם הוא אוכל פת במלח ושותה מים במשורה וישן על הארץ, הנה איש כזה פשיטא ופשיטא שאינו מבקש גדולה לעצמו, רק משפיל עצמו עד עפר, וכן אינו מבקש כבוד כלל, ואינו מתאוה לשולחנן של מלכים, אם בוחר לאכול פת במלח לבד וכו', ומה היה צריך להזהירו על זה, אם הוא בכלל ההזהרה הקודמת.

אשר על כל אלה, ויותר מהמה, לבי גומר ואומר, שאומ' פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו', עד ואם אתה עושה כן, איננו הזהרה, רק הודעת דרכה של תורה, והוא נשוא הגזרה הראשונה שאמר כך דרכה של תורה, ובזה יתורץ הכל. כי דרך העוסקים בתורה הוא הלמוד, שהם הולכים בתורת ה', ודרך התורה דרך כלל היא שנותנת חיים לבעליה, כמו שיתבאר עוד בס"ד, אך יש דרכים אחרים נסמכים לתורה ונמשכים ממנה, אשר על כן נקראים של התורה, ולא דרכי התורה ממש, רק שהם של התורה, להיותם נמשכים ממנה, עם שאינם עצמות התורה, וזה ההפרש נרמז במלת של, שאיננו נאמר על עצמות הדבר, רק על דבר אחר נסמך אליו, או נמשך ממנו, וזה כי מהתורה נמשך לאדם שיסתפק בהכרחי, ושלא תתבטל התורה להשגת המותרות, רק אם יבואו מאליהן, וזה יגיע ללומד מצד שלמות התורה שנותנת חיים ושלמות לבעליה שיבין זה, ואינו זה מדרך הלומד במה שהוא לומד, כי יותר טוב ילמד כשיהיה לו חלק רב מהטובות האלה, מסכים למאמר רז"ל כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן כנז', ובכן אמר, שמדרך התורה, ר"ל, שנמשך מהעוסק בה ללומד, שאף על פי שיאכל פת במלח וישתה המים במשורה וישן על הארץ, שהם הדברים הצריכים לחיי הב"ח, והם האכילה והשתיה והשינה. ולכלול שאר המקרים הנתלים בחומר אמר וחיי צער תחיה, רוצה לומר, אף על פי שדרך כלל יהיו כל חיי החומר חיי צער, הנה עכ"ז מדרך התורה יתחייב לך שבכל אלה לא תפסיק למודך, ולא יחרידוך כל המקרים הרעים האלה, ולא יטרידוך מלמודך, וז"א ובתורה אתה עמל, וגזרת הלשון כך היא, כאלו אמר דרכה של תורה כך היא, וביאר אותה ואמר שהיא, שאף על פי שיקרה שתאכל פת במלח ותשתה מים במשורה ותחיה חיי צער, עכ"ז אתה עמל בתורה ואינך נפסק מעמלה.

ואחר כך אמר לעוסק בה, שאם יזכה להגיע אל מדרגת הלומד בה כראוי, וזה יודע כאשר יעשה הוא הדברים האלה, כי בזה נודע שהוא שלם בתורה, ושהתורה תנחהו תדריכהו אל ההסתפקות ההוא, הנה כאשר ראינוהו עושה כן, ואינו נפרד ונטרד בכך, אלא שהוא עמל בכל זה בתורה, נדע באמת שהוא מאושר בעה"ז ובעה"ב. והנה האושר בעה"זה הוא מבואר, כי בהיותו מסתפק בהכרחי, לא ידאג ולא ידאב לבקשת המותרות, כי יהיה תמיד שמח בחלקו. ואף גם זאת יתענג במושכליו עונג נפלא מאד בשמחה ובטוב לבב, ואין לך אושר גדול מזה שהתענוג דבק בו כנז', ומזה יתחייב באמת שיהיה מאושר גם כן לעה"ב, כי יתענג שם במושכליו אשר השיג בעה"ז כנודע. וז"א ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעה"ז, וטוב לך כו', יר', אם ראינו אותך העוסק בתורה, שאתה מסתפק בהכרחי על האופן הנרשם, ואתה עמל בתורה כשיחסרו לך הטובות החצוניות, מזה נשפוט בצדק שאתה מאושר בעולם הזה, ושמח בחלקך ומתענג במושכלותיך, ושזה כולו יהיה טוב לך לעולם הבא וכו', ועד כאן לא באה הזהרה כלל רק הודעה.

ואחר שהודיע לו דרכה של תורה על האופן הנז', והיא הדרך הנמשכת מן התורה כאמור, והודיע לו שאם הוא עושה כן יצדק עליו שם מאושר בשני העולמות, התחיל להזהירו להישירו אל הדרך המביא לזה הנאמר, באומרו ואל תבקש גדולה לעצמך וכו', והם באמת שלשה דברים מכוונים לדעתי להעדר הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, אשר ההרחקה מהם היא סבת השגת כל השלמות, כמו שהוכחנו בביאור משנת כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו וכו'. ועל העדר הקנאה אמר אל תבקש גדולה לעצמך, כי כל הקנאה היא מצד שרואה האדם את חבירו גדול ממנו, ומוצלח ממנו, וישתדל ויבקש מצד קנאתו בו להיות הוא גדול ממנו, וכאשר לא יבקש האדם גדולה לעצמו, לא יקנא בחבירו.

וראוי לדקדק שלא אמר שלא ירצה גדולה לעצמו, רק שלא יבקשנה, כי אם תבא ההצלחה והגדולה מעצמה בלתי שיבקשנה, אז יצליח בלמודו ובחכמתו בה, וזה עדות ברורה על ביאורנו לעיל, כי דרכה של תורה היא, שכאשר יקרו חיי צער לאדם, ראוי שיסבול אותם בשמחה, וכל שכן כשיבואו ימי ההצלחה שישמח בהם, כי יוסיף בהם טובה על טובתו, ושלמות על שלמותו, אך ראוי שלא ישים מגמת פניו לבקש הגדולה והמנוחה, רק כשתבוא מאליה ישמח בה, על דרך מאמר רז"ל בקש יעקב לישב בשלוה כו', יר', להיות שבקש השלוה בהשתדלות וכונה, קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'. ועל העדר הכבוד המדומה, אשר הוא דבק אל הקנאה ואל הגדולה בטבע, אמר ולא תחמוד כבוד יותר מלמודך, וגם בזה יש לדקדק שלא אמר ואל תרצה כבוד יותר מלמודך, רק שלא יחמוד אותו, במה שיראה האחרים שמכבדים אותם, לא יחמוד בכבוד ההוא, כי זהו המוציא את האדם מן העולם כאשר יחמוד בו וישים השתדלותו להשגתו, כי סוף הכבוד לבוא מאליו, ואין ראוי לבקש אותו ולהשתדל בהשגתו.

ואמנם לדעתי רצה בדבריו אלה דבר יקר הערך, במה שכלל בדבריו הכבוד המגיע לאדם מצד התורה בלתי שיבקש אותו, וזה, כי בהיות הכבוד, כפי מה שגדרו אותו הפילוסופים המדיניים, אות על המעלות אשר במכובד, והוא פועל ההכנעה הנעשה לו מאחרים לאות על שלמותו, הנה העוסק בתורה אין לך אות על מעלתו ורוממותו על זולתו גדול מזה, ועל כן אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך, כי לפי פירוש המפרשים היה לו לומר ואל תחמוד כבוד יותר ממה שיאות ללמודך, או יותר ממה שראוי לך לפי למודך, כי באומרו יותר מלמודך משמע שהלמוד עצמו הוא הכבוד, ואמר, שאין ראוי שיחמוד כבוד אחר יותר מכבוד הלמוד עצמו, שאין לך כבוד גדול מלמודך עצמו, שבמה שיודעים העולם שאתה לומד אתה משיג בזה כבוד גדול מאד יותר מכל ההכנעות שבעולם, על דרך שפירשנו בגדר הכבוד במאמר בן זומא איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו'.

ועל הרחקת התאוה, שהוא הדבר השלישי מהשלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם, אמר ואל תתאוה לשלחנן של מלכים, רוצה לומר, אין ראוי שיתאוה לרוב המאכל והמשתה כשלחנן של מלכים, כי התאוה הזאת מוציא את האדם מן העולם הבא בלי ספק, כמו שביארנו במאמר רבי אלעזר הקפר ביאור מספיק.

ונתן הטעם בזה באומרו ששלחנך גדול משלחנם, וכתרך גדול מכתרם וכו', והנה לדעתי רמז בזה, כי כאשר יסתפק בהכרחי כמו שהיא דרכה של תורה, ויהיה נרחק מהקנאה והכבוד והתאוה על האופן אשר זכר, באופן שלעולם יהיה שמח במה שישוב לו מהטובות הזמניות אם מעט ואם הרבה, וערבה שינתו ומאכלו מכל מאכל אשר יאכל, נמצא בטבע באמת ובתמים ששלחנו גדול משלחן מלכים, כי המלכים בכל מה שיש להם מרבוי המאכל והמשתה יקטן שלחנם בעיניהם, להיותם מקנאים בשלחן גדול ממנו, ולעולם יהיה שלחנם קטון בעיניהם, אמנם השמח בחלקו, אשר לא יתאוה למטעמות אחרים, ויסתפק במה שיש לו, יהיה שלחנו לעולם גדול. ולפי זה נמצא באמת ששלחנו גדול משלחנם, כפי הרצון והתאוה בכל אחד מהם, כי לזה העוסק בתורה נתמלא רצונו ותאותו בשולחנו איך שיהיה, ולמלכים אין חצי תאותם בידם, וזה פשוט.

וכן מה שאמר וכתרך גדול מכתרם הוא גם כן מבואר הטעם, שכתר התורה דבק עם השלם לא יוסר ממנו, כי איננו ביד אחרים זולתו, כמו שהוא כתר המלכות שהוא ביד אחרים, ואם ירצו בני המלכות למרות בו ולהורידו ממלכותו, ולהסיר כתר המלכות מעל ראשו, יסירוה, אך כתר התורה לא יוכלו כל בני אדם שבעולם להסירה מראשו, שהוא דבר דבק בנפשו. ואמר שזולת כל זה שהוא דבק עמו ומתענג בו בעולם הזה, הנה שכרו אתו לעולם הבא. וז"א ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו', והיא הגרסא הנכונה, ולא גרסינן שנאמן הוא וכו', כי איננו טעם למה שאמר, רק דבר אחר זולת המושג בה כאמור, והוא הנכון באמת. אשר על כן ראוי לאדם להשתדל להתמיד בעסק התורה, כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ וכו'. ונתיישבה בזה הברייתא הזאת כפי הענין וכפי הלשון על נכון.