פרקי משה על אבות ו:ג

הלמד מחבירו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד שלא למד מאחיתופל וכו'. אחר אשר הונחו בשני מאמרי השלמים ר' מאיר וריב"ל, שבחי התורה ותהלותיה, ומעלת תהלת העוסק בה, עד שנאמר שכל העולם כלו כדאי הוא לו, להיות התורה קיום העולם, על דרך אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וכו', הונח המאמר הזה והברייתא הזאת להפליג עוד בשבח התורה, עד שכל הלומד ממנה אפילו אות אחת מחבירו צריך לנהוג בו כבוד, יען השלימו בחלק השלמות הגדול הזה, כי כמו שהבן חייב לכבד את אביו מפני שהביאו לחיי העולם הזה ונשתתף במציאותו, כן חייב לנהוג כבוד במי שלמדו תורה, אשר גם הוא נשתתף במציאותו, כי שלמות הצורה הוא המציאות האמיתי, וכמו שאביו הביאו לחיי העולם הזה, כן המלמד תורה לחבירו מביאו לחיי העולם הבא כנודע. אשר על כן נגזר אומר בברייתא הזאת, שהלמד מחבירו אפילו אות אחת בתורה, צריך שינהוג בו כבוד, והוא כאלו אמר, שאחר אשר נתברר ונתבאר באר היטב היות מעלת גדולת התורה לאין תכלית, והשלם בה הוא השלם בצורתו העצמית, ובזולתה נמשל כבהמות נדמו, אם כן הלמד מחבירו אפילו חלק קטן ממנה, ראוי לנהוג בו כבוד בלי ספק. הנה זהו כללות הבנת כונת הברייתא הזאת.

אך שתים המה הקושיות שראוי להקשות, זולת הערות רבות שראוי להתעורר בהם לעמוד על כונת הברייתא על נכון. אחת היא, כי לא ידעתי איך ואיככה יצוייר, שאם הרב למד מתלמיד קטן או מעם הארץ אות אחת או דרוש אחד בתורה שאולי העם הארץ ההוא שמע אותו מפי רב גדול יהיה חייב בכבודו כתלמיד לרבו, שצריך שיקרא אותו רבו אלופו ומיודעו, כדוד לאחיתופל. ונמצא לפי זה שהרב צריך שיקרא לכל תלמידיו רבותיו, כפי המאמר המוסכם הרבה למדתי מרבותי וכו' עד ומתלמידי יותר מכלם וכו'. שנית קשה אצלי מאד באמת, כי אחר שהביא הקל וחומר ואין בו פרכא כלל, למה הוצרך להביא סוף הברייתא ואין כבוד אלא לחכמים שנאמר וכו', ואין טוב אלא תורה וכו', שנראה באמת הכל מיותר להוכיח ההנחה הראשונה שהונחה בברייתא, שכל הלמד מחבירו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שהרי הוכיח הוכחה גמורה מהקל וחומר. ולא עוד אלא שהוסיף לסתור הקודם, כי באומרו ואין כבוד אלא לחכמים, משמע שאם למד דבר ממי שאינו חכם אין ראוי לכבדו, והוא אמר הפך זה, שמכל איזה שיהיה שלמד ממנו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד וכו'. וזולת זה ראוי להתעורר אנא מצינו בדוד שעשאו לאחיתופל רבו, כי לא מצינו שעשאו רק אלופו ומיודעו, ואיך אמר שעשאו רבו אלופו ומיודעו. ולא ראיתי לאחד מהמפרשים שנתעורר על זה, וגם כפי הלשון יש לראות למה אמר מלת עשאו היה לו לומר שקראו רבו אלופו ומיודעו, מאי עשאו, כי הוא לא עשאו רבו, ולא תתואר הפעולה רק לפועל, שהיה, אחיתופל שלמדו השני דברים, ולא למתפעל, כי המתפעל אינו עושה דבר. ועוד יש לראות בלשון באומרו צריך לנהוג בו כבוד, שהיה לו לומר ראוי שיכבדהו, מאי צריך, ומאי לנהוג בו כבוד, שלא בא הלשון הזה על צד הקרי וההזדמן בלי ספק.

אשר על כן, על כל ההערות האלה ויותר מאלה, אומר, שהכונה הנכונה בברייתא הזאת היא, כי להיות שבח התורה מחוייב עלינו בכל מקום ובכל זמן, ראוי לפרסם תמיד מעלתה ורוממותה, עד שכל הלמד חלק ממנה, אפילו חלק קטן מחבירו איך שיהיה, אף על פי שאין ראוי לכבוד מפני שידע אות אחת או הלכה אחת, כי אין הכבוד באמת רק לחכמים השלמים בתורה, כמו שיוכיח עוד, עכ"ז צריך שינהוג בו מנהג כבוד, לא שיהיה חייב בכבודו, כי על כן לא אמר מלת ראוי, ולא שיכבדהו בעצם וראשונה כחיוב התלמיד אל הרב חלילה, כי לא אמר שיכבדהו, רק אמר שצריך מפני הרואים שיראו מעלת התורה שינהוג בו כבוד, ר"ל, שינהוג בו כמנהג הכבוד הנתן במקום החייב לכבד, כדי שיכירו הכל וידעו שהמקבל אינו כפוי טובה, וז"א צריך לנהוג בו כבוד.

ובזה הותרו השתי קושיות אשר הקשינו, וקצת הערות מצד הלשון למסתכל בדברינו אלה היטב, כי ראשונה הוכיח מהקל וחומר שהלמד מחבירו איך שיהיה, אפילו אות אחת, צריך מפני הרואים ומפני המוסר שלא יראה כפוי טובה, שינהוג בו מנהג כבוד, ולא שיכבדהו ממש כתלמיד לרבו, והוכיח זה מדוד, שעם היותו מלך וחכם ורוח הקדש שורה על כל דבריו, עכ"ז מפני שני דברים בלבד שלמד מאחיתופל קראו אלופו וכו', והם לדעת רז"ל שמצאו אחיתופל לדוד שהיה נכנס יחידי לבית המדרש ואמר לו ברוב עם הדרת מלך, וכן אמר, שאין ראוי להכנס בבית ה' יחידי שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש מלשון למה רגשו גוים, שהוא לשון אסיפה ברבוי עם וכו'. והנה כח הקל וחומר גדול, שעם היות שענין אחיתופל היה שלמד ממנו שני דברים, יש לדון קל וחומר לבין אדם לחבירו אפילו לאות אחת, כשיוחס מעלת דוד על אחיתופל בחכמה ובמעלה, וזה פשוט, כי על כן עשה קל וחומר משני דברים, מצד התחלפות ורוחק היחס שבין דוד לאחיתופל, לאות אחת בין שני חברים קרובים אל השווי ויחס החכמה והמעלה, אשר תורה עליהם מלת חבירו אשר זכר.

ואמנם מה שזכר מלת עשאו ולא אמר קראו וכו', וגם שלא מצינו שעשאו רק אלופו ומיודעו, הנה בהערה הא' תתורץ השנית, כי על כן לא אמר קראו רבו אלופו ומיודעו, יען לא מצאנו שקראו רק אלופו ומיודעו וכו'.

אך הכונה לומר, כי במה שקראו אלופו ומיודעו, עשאו עליו רבו. וזה, כי בהיות דוד גדול ממנו במעלה וחכמה, ועכ"ז קראו אלופו, הנה בזה עשאו רבו, והוכיח זה מאומרו ואתה אנוש כערכי, כלומר, אינך גדול ממני, שאתה כערכי, ועכ"ז אתה אלופי ומיודעי מצד שלמדתי ממך שני הדברים הנז'. נמצא אם כן שעשאו עליו רבו במה שאמר לו כי לפי שלמד ממנו היה עליו לאלוף ויודע, עם שלא היה הדבר כן בפועל, והוא דקדוק נכון.

ואחר שהוכיח איך צריך שינהג האדם מנהג כבוד במי שלמד ממנו אפילו אות אחת מהקל וחומר, אמר, שהכבוד האמיתי הנתן בעצם וראשונה אינו אלא לחכמים, ולא לאלה שלמדו מהם אות אחת, או הלכה אחת, או אפילו פרק אחד, כי אם לא יהיה המלמד ההוא חכם בתורתינו הקדושה, אין הכבוד ראוי לו מצד עצמו, וז"א ואין כבוד אלא לחכמים, כי לא אמר ואין צריך לנהוג כבוד אלא לחכמים, כי בזה היה סותר הקודם באמת, וכן אומרו בלשון שלילה לשלול הקודם, שאיננו כבוד אמיתי כנז', שאין הכבוד באמת נתן לאדם מצד עצמו, רק לחכמים, שנאמר כבוד חכמים ינחלו, רוצה לומר, החכמים הם נוחלים הכבוד, אך מי שמלמד לחבירו דבר מה, אפילו שינהוג בו חבירו מנהג כבוד, לא ינחל הכבוד ההוא המלמד ההוא אם לא יהיה חכם, ולא יספיק שיהיה חכם סתם, רק שיהיה חכם בתורה, אשר על כן הביא שני פסוקים ממשלי, להוכיח שהכבוד אין ראוי רק לחכמי התורה, ולא לחכמי חכמה אחרת, שהאחד גלה על חבירו, הראשון הוא כבוד חכמים ינחלו, כי בזה הורה שהכבוד כשמגיע למכובד, לא יהיה רק לחכמים כמו שביארנו, ולהורות שהחכמים הנז' אשר ינחלו הכבוד אינם רק חכמי התורה, הביא הפסוק האחר שנאמר ותמימים ינחלו טוב, ואין טוב אלא תורה, כי דרשינן גזרה שוה, מה להלן טוב שהוא התורה, אף נחלה דהכא, דחכמים, היא נחלת טוב, שהיא בהצטרפות התורה. ובזה יתורצו כל ההערות, עם כל מה שנתעוררו על הברייתא הזאת המפרשים כלם, כי במה שאמרנו נתיישב הכל על נכון.