פרקי משה על אבות ו:ב

אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. אחר אשר הונחה הברייתא הקודמת ליסוד מוסד בפרק הזה, בביאור מעלת גדולת תורתינו הקדושה, והתועלות הגדולות הנמשכות ממנה, ובכלל שלמות השכל העיוני והמעשי, הונח אחריה מאמר זה השלם, אשר הוסיף גם הוא שבח ותהלת מעלת התורה, ועונש הנרחק ממנה ובלתי עוסק בה, כי מזה תגלה ותראה מעלת העסק בה, כי ידיעת ההפכים אחת, ואם לא יצדק אחד מהם יצדק סותרו. ונמשכו על שבח התורה וגנות המתבטל ממנה, כל הברייתות המובאות בפרק הזה, כי על מרכז הברייתא הראשונה יסובו כולם.

והנה אמת, כדי שנעמוד על אמיתת הבנת כוונת זה השלם בדבריו אלה, ראוי לדעת ראשונה למה זה אמר, שהקול הנז' יוצאת בכל יום ויום, היה לו לומר מציאות הקול שאומרת אוי להם לבריות וכו', ומאי איכפת לן אם יוצאת בכל יום, או פעם בשנה. וכן יש לדעת באמת מאי איכפת לן אם יוצאת מהר חורב, או אם הוא קול מהשמים, לימא בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת וכו'. ועוד, כי כפי טבע הלשון היה לו לומר אוי להם לבריות מעלבון התורה, למה אמר מעלבונה של תורה, כי איך יתואר העלבון לתורה, קודם זכירת התורה. ועם היות שזה ממשפט הלשון בהרבה מקומות, הנה בכל מקום שנאמר כן ראוי לתת טעם לזה, כי לא בא על צד הקרי וההזדמן. ועוד יש לראות באומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף, שנראה שצריך שיהיה העסק בתורה בלי הפסק כלל, ומי הוא זה ואיזהו ילוד אשה שיזכה למדרגה זאת, כי זה יאות למלאכי השרת. הנה זה ראיתי שראוי להתעורר במאמר הזה זולת הספקות וההערות שנתעוררו עליהם המפרשים כולם.

אשר על כן לבי גומר ואומר, שמאמר זה השלם נקשר בעבותות אהבת האמת עם מאמר ר' מאיר אשר קדם בברייתא הקודמת, כי להיות שר' מאיר אמר, שהעוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה, מלבד המעלות המדותיות כמו שביארנו, ומצד גלוי צפוני טמוני כל הסודות התוריות, נעשה כמעיין שאינו פוסק, במה שיודע טעמי המצוות ושרשי האמונות, שהם סתרי תורה, עד שידע להשיב בהם לאפיקורוס, ולכל שואל יואל לדעת מעלת גדולת תורתינו הקדושה בלי הפסק והעלם כלל, הנה הוא מבואר שכל מי שיגיע אל המדרגה הגדולה הזאת מהידיעה, לא תקבל התורה עלבון על ידו, כי כל הבא לישאל ימלא את ידו בטעמים נכונים ומתיישבים על לבו, יכיר וידע השואל בהם מעלת התורה ושבחה. אמנם מי שאינו עוסק בה תדיר, כלומר שלא הגיע למדרגת מעיין שאינו פוסק, כי זאת היא כונת מלת תדיר על העדר ההפסק בידיעת טעמי המצוות והאמונות, עד שלא יהיה הפסק בתשובותיו לכל שואל, כי זה נמשך לו מהעדר ידיעת סתרי תורה, הנה האיש שנפסק מעיין ידיעתו, הוא מחייב באמת עלבון התורה, כי כאשר יבוא אליו איזה שואל נבוך בסודות התורה וטעמי המצות, או שרשי האמונות, וישאל לו על דבר מהדברים האלה, ולא ידע להשיב, בהיותו מוחזק לחכם יחשוב שהוא חסרון בתורה שלא ביארה טעמי הדברים על בורין, וזהו עלבונה של התורה עצמה, שנמשך מהעדר העסק בה תדיר, כלומר מההפסק במעיין ידיעתה, ולא שחייב העלבון הזה הבלתי עוסק בה תדיר בכונה מכוונת, רק שנמשך מאליו מצד ההפסק הנז', ועל כן אמר מעלבונה של תורה, כלומר, שנמשך לה מהעדר העסק בה, כי ההעדר בדבר מה לא יהיה סבת מציאות דבר אחר בו כנודע. ואם היה אומר מעלבון התורה, היה נשמע שהיה מגיע העלבון לתורה בשימת משים בקום עשה, ואיננו כן, רק שהוא נמשך מעצמו, מצד העדר ידיעת העסק בה כאמור.

ואמר, שהאיש אשר בסבת העדר עסקו בתורה נמשך העלבון הזה לה, אוי לו ואוי לנפשו, כי לא זכה שתתקדש שם שמים על ידו בפרסום סודות התורה, והטעם לזה הוא, כי בהעדר עסקו בתורה תדיר בלי הפסק כנז', הוא נפסק ונעדר מהדבקות עמו ית', ונקרא נזוף ממנו. ולפי זה מלת תדיר איננה באה על המשך הזמן שיהיה תמידי בלי הפסק, רק על המשך הידיעה בלתי הפסק, הנמשך מצד ההעדר בידיעת הצריך לדעת להשיב לכל שואל כמעיין שאינו פוסק, שכל עת שישאלו ממנו ידע להשיב.

ועל כן אמר, שהקול יוצאת מהר חורב, לרמוז כי להיות שנאמרו בסיני כל סודות התורה, כללותיה ופרטיה, כמו שארז"ל שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני, נמצא שהר סיני הוא כמו עד על זה, ועל כן הקול יוצאת משם, כאלו אמר, שההר ההוא מעיד שהעלבון הנמשך לתורה, הוא מצד הבריות שאינם עוסקים בה תדיר, ולא מצד התורה, כי כל סודותיה נאמרו בסיני, ונתקבלו איש מפי איש.

ועל כן אמר בכל יום ויום, לרמוז גם כן על צורך הידיעה בלי הפסק, כי כל צעקת הקול ההוא הוא על ההפסק, שצריך שיעסוק העוסק בה בלי הפסק הידיעה כנז', וזהו המכוון במלת תדיר, רוצה לומר לעולם, כי בכל עת שיצטרך להשיב ולא ידע להשיב יקרא הפסק, ויהיה נזוף ונבדל ונפרד מדבקותו ית', כי מדרגת הדבקות תהיה כפי מדרגת ידיעתו בסודות האלהיות. ובהיות שמצד העדר ידיעתו נמשך עלבון לתורה, נמצא שהיתה התורה בו כמו הנזם זהב באף חזיר, שהחזיר מטנף אותו, שיותר טוב היה לנזם ההוא שיהיה מונח בקרן זוית, שהיה עומד שם נקי, עם שלא היה נראה לעולם שלמותו, ממה שיהיה באף החזיר, שהוא סבת טנופו ועלבונו, שמשים אותו בתוך הטיט ובכל מקום מטונף ומזוהם.

וכמו כן תהיה התורה בו כמו היופי באשה סרת טעם, כי בהיותה סרת טעם, תתגנה היופי בה ותחסר מעלתו ורוממותו, והם ב' משלים על האיש העוסק בתורה, שהיא נמשלה לנזם זהב וליופי, והאיש העוסק בה בהפסק, שלא ידע סודותיה, הוא נמשל לחזיר ולאשה סרת טעם, וכמו שלנזם נמשך עלבון מצד החזיר, וליופי מצד האשה סרת טעם, כן נמשך עלבון לתורה מצד האיש הלזה ובסבתו, כי יותר טוב הוא שתהיה התורה מונחת בקרן זוית, משתהיה באיש כזה, ועל כן אוי לו ואוי לנפשו כנז'. ותהיה לפי זה הראיה שהביא מפסוק נזם זהב באף חזיר, להוכיח תחלת גזרתו שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכאלו אמר ראוי שיענשו הבריות מצד העדר ידיעתם שנמשך מזה עלבון התורה, כי הם סבתה, כמו שהחזיר סבת טנוף הנזם זהב, כי התורה נמשלה לזהב שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב וכו', וכן כמו שהאשה סרת טעם היא סבת גנות היופי, ועל כן צדק מאמרו במה שאמר, שאוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

ואפשר שתהיה הראיה דבקה לסוף הגזרה כמשפטה, והוא, שהביא ראיה איך נקרא נזוף ונפרד ונבדל מאתו ית', יען התורה בו היא כמו הנזם זהב, וכמו היופי, שהם דברים יקרים ונחמדים לכל, וכשהוא נפסק מידיעתה, הוא מפסידה ונבדל ונפרד ממנו ית' בהפסדה, ונדמה בזה לחזיר שמפסיד הנזם בטנוף הטנופת, והאשה סרת טעם, שמפסדת היופי, עד שאין בני אדם דבקים בהם. וז"א שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם וכה, והכל הולך אל מקום אחד.

ואפשר שיהיה המכוון במאמר השלם הזה מסכים למה שכתב הרמב"ם ז"ל בחלק הג' מספרו הנכבד פרק שמונה עשר וז"ל ולא תהיה ההשגחה האלהית בבני אדם כלם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה, ע"כ. והוא מבואר האמות, כי כפי מדרגת דבקותם בו ית' יהיו נצולים ממקרי הזמן, וכפי רחוקם ממנו יהיו נופלים תחת הזמן ומקריו, וזה טעם מה שבא בתורה בעונש המתפרדים מדבקותו ית', והסתרתי פני מהם וכו' ומצאוהו צרות רבות וכו', כי לא מאתו ית' ימשך הרע חלילה, כי אין רע יורד מלמעלה, רק נמשך במקרה מצד העדר הדבקות בו ית'.

ולהיות מבואר בעצמו שמדרגת הדבקות תהיה כפי מדרגת העיון והעסק בתורה, על כן אמר זה השלם, שכל הרעות הבאות לבריות הוא מצד עלבונה של תורה, וז"א אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, יר', האוי והאבוי והצרות משתרגות עולות על צוארי הבריות, הם נמשכות להם, להיותם סבת עלבונה של תורה. וביאר הטעם עצמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' מספרו, באומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו', רוצה לומר, הטעם בזה הוא, שהנזיפה, שהיא כנוי להעדר השגחתו ית', באה לו מצד העדר עסקו בתורה תדיר, כי כפי מדרגת עסקו בתורה תהיה מדרגת השגחתו ית' בו כנז', ובהפסק העסק בה, תפסק השגחתו ית' בו. ונמצא לפי זה שהרעות הבאות לבריות הם מצד עלבון התורה, שנמשך מצד הפסק הידיעה בה כנז', וכפי מדרגת העלבון המגיע לתורה, תהיה מדרגת הרע המגיע לבלתי עוסק בה תדיר, כי הרע יגיע כפי מדרגת העדר ההשגחה ממנו כאמור.

והביא ראיה, לשהבלתי עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף, מפסוק נזם זהב באף חזיר וכו', שהוא כאלו אמר, שזאת התורה האלהית אשר באיש הבלתי ראוי לה, כיון שנפסק מידיעתה, הנה בהעדר עסקו בה, יוסר דבקותו שהיה לו בה עמו ית', כמו שיוסר דבקות כל איש חשקו בנזם זהב ובאשה יפה, כשיהיה הנזם ההוא בחזיר, והיופי ההוא בסרת טעם. והוא משל מסכים מכל צד. ולכל הפירושים, אחר אשר הוכיח הדבר אשר רצה להוכיחו משלילת ההשגחה בבלתי עוסק בתורה תדיר, ביאר חיוב השגחתו הנפלאה בעוסק בה כאומ' ואומר והלוחות מעשה אלהים המה וכו', שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה וכו', שהכונה במאמר הזה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן, להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו כנז', והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו', שהיא נתינת טעם וסבה, כאלו אמר, למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים, העוסק בתורה, וביאר שהסבה בזה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מהמערכה, ועל כן הוא בן חורין מהדברים הנמשכים מפאת המערכה, להיותו הוא למעלה ממנה דבק בו ית'.

והביא ראיה מפסוק וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו', מסכים למה שביארנו, שאחר שישים אדם עצמו כמדבר לדברי תורה, נתנה התורה לו במתנה, ואחר שנתנה לו במתנה, וידע סודותיה וטעמי מצוותיה באופן שלא תקבל עוד עלבון על ידו, אז עם זה הוא נוחל הדבקות עם האל ית', וז"א וממתנה נחליאל וכו', ואחר שמתדבק בו הוא מתעלה למעלה על צבא המרום במרום, ואין המערכה שולטת בו להיותו הוא למעלה ממנה כנז', וז"א ומנחליאל במות וכו', שהוא רוכב שמים ומתעלה מהעולם הזה למעלה ראש כאמור.

ואפשר שכיון השלם הזה בדבריו אלה אל דרוש אחר יקר הערך, אשר נתבאר על פי חכמים קדומים, והוא מבואר בעצמו לבקיאים בחדרי תורתינו הקדושה, והוא, שהאנשים השלמים, וביחוד החכמים, אשר כל מגמתם וכל ישעם וחפצם שלמות השכל, הם נקראים בני חורין ממקרי הזמן, ולא מפני היותם נמלטים ממוקשי המקרים הרעים, כי הנה מצאנו ראינו שגם עליהם יעבור כוס המאורעות הרעות ויסורין קשים, רק נקראו בני חורין מהם, להיות שאינם עושים בהם רושם, כאלו לא היו באים עליהם כלל, שאף על פי שיבואו עליהם ייסורין, לא יתפעלו מהם ולא יטיחו דברים כלפי מעלה חלילה, אדרבה יקבלו אותם בסבר פנים יפות. והסבה לכל זה, היא, להיותם מכירים באמת ובתמים שהמקרים ההם לא ישחיתו רק הגוף והדברים הנתלים בו, אך אל השכל לא ירעו ולא ישחיתו, ואליו לא יגיעו. ובהיות כי הדברים הגשמיים כלם להבל ותוהו נחשבו בעיניהם, על כן לא יתפעלו מהם כלל, כמו שהארכתי בדרוש הזה במאמר הראשון מספר תפלה למשה חלק שלישי בביאור רחב.

והוא מה שרמז פה זה השלם באומרו אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', והוא כאלו אמר שהאוי שמורה על ההרגשה במאורעות הרעות כשמתרעמים מהם במלת אוי ואבוי, הנה זה נמשך להם מצד היותם בלתי עוסקים בתורה, שאם היו עוסקים בתורה תדיר, לא היה נחשב להם הרע לאוי בעיניהם, כלומר לא היו מרגישים אותו, ועל כן אמר אוי להם לבריות, ולא אמר רע להם לבריות, כי לא רצה על חיוב הרע עצמו, רק על ההרגשה ממנו, כי הרע יבוא לכל אדם כצדיק כרשע, אך האוי, והוא ההרגשה, לא תהיה רק לבלתי עוסק בתורה תדיר, ועל כן הוסיף מלת להם, שהיה לו לומר אוי לבריות מעלבונה של תורה וכו', אך הוסיף מלת להם לרמוז אל הכונה הזאת, כאלו אמר שהאוי היה להם מצדם, ולא מצד האוי בעצמו, כי איננו אוי לפי האמת, רק הוא אוי להם מצד שהם מרגישים הרע, שאם היו עוסקים בתורה תדיר, לא היה אוי, אדרבה היה לששון ולשמחה, ע"ד שאחז"ל ועושים מאהבה ושמחים ביסורין וכו'.

וביאר למה יתחייב להם האוי וההרגשה, מפני העדר העסק בתורה, באומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו', יר', להיות שהבלתי עוסק בתורה הוא מרוחק מאתו ית', ובהיותו מרוחק מאתו, הנה הוא נוטה אל המוחשות, ובכן מרגיש העדר הדברים הגשמיים, כי כל זמן היותו דבק עמו ית' הוא רוחני אלהי בלתי מרגיש המוחשות, והדברים אשר להם תליה בחומר.

ואמר שיקרה לו בזה כמו שיקרה בנזם זהב, כאשר יהיה באף חזיר, ובאשה היפה, כשהיא סרת טעם, והוא כי כמו שהחזיר להיותו מטונף ומכוער מצד עצמו, לא יספיק הנזם זהב ליפות אותו, אלא אדרבה הנזם זהב בו יוסיף כעור על כעורו, שהוא סבה חזקה לשיסתכלו בו וישגיחו בו יותר מהנהוג, להיותו משונה בנזם ההוא. וכן האשה כשהיא סרת טעם, לא יספיק היופי לעשותה בלתי מגונה לרואיה, אדרבה היופי יהיה סבת גלוי סרות טעמה. כן העוסק בתורה ונפסק מידיעתה כנז', יהיה דומה לאלה, כי התורה בהם בהיותם הם סבת עלבונה תוסיף רעה על רעתם, והיה דמוי והמשל האיש העוסק בתורה ופוסק מידיעתה, עד שמרגיש העדר הטובות הגשמיות, לאשה היפה וסרת טעם, כי כמו שהאשה סרת טעם כל אשר תוסיף להתקשט תוסיף כעור על כעורה, כן האיש הנפרד מהדבקות ונוטה אל המוחשות, כל אשר יוסיף מהטובות החצוניות הנמשל לתכשיטין ותמרוקי הנשים, יוסיף לחטוא בהם. וכמו שהאשה היפה יעלת חן בלתי סרת טעם, שתדמה לעוסק בתורה תדיר כפי הדמוי הנז', כל אשר תוסיף להתקשט תהיה יותר יפה, ובהעדר התכשיטין לא יעדר יופיה הדבק בה, כן האיש השלם העוסק בתורה תדיר, אם יהיה לו רבוי מהטובות החצוניות, יוסיף בהם שלמות על שלמותו, וחסרונם לא יחסרו שלמותו כלל כמו שהוכחנו, אשר על כן על כל הדמויים וההמשלים האלה, המשיל המרגישים הרעות אל האשה היפה סרת טעם.

וביאר הענין יותר באומרו ואומר והלוחות מעשה אלהים המה כו', אל תיקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ר"ל, שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמערכה שאינו משועבד לה, כמו שהם הנוטים אל המוחשות ונמשכים אחר הדברים הגשמיים כנז', והוא שהמערכה לא תוכל לו, כי כל הרע הנמשך ממנה אינו נחשב בעיניו למאומה, ואינו מרגיש אותו כמדובר, ועל כן אמר שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. יר', כי עם היות שיש אופן אחר מחירות בין האנשים, כמו שהוא החירות אשר למלכים והשרים, שאין אדון ומושל עליהם גדול מהם, וכן כל המושפע מהמערכה ברבוי הטובות החצוניות, הנה עם כל הטובות ההם הם יראים לאבדם פתאום לעת תמוט רגלם, ועל כן אין טובתם שלמה, אמנם החירות אשר לשלמים, וביחוד העוסקים בתורה, הוא קיים ונצחי לעד, בלתי יראים מהפסדו, ומהשעבוד לעולם, כי אף אם יבואו על השלם כל המאורעות הרעות והקשות המתרגשות לבוא בעולם, לא יתפעל מהם, ולא ירא מפניהם, על כן אמר בלשון שלילה, שאין שום א' מאישי המין האנושי שיקרא בן חורין באמת ובתמים, אלא העוסק בתורה.

אשר מזה למד חכם אחד יוני קדמון מאד המאמר המיוחד לו, שהביאוהו רבים מחכמים האחרונים ושבחוהו, באומרו בלשון יון מונוש או סופוש ליפטירוש, ר"ל החכם לבדו הוא בן חורין, והוא הדבר בעצמו שאמר השלם הזה.

וכן אמרו על אלכסנדרוס מקדוני, שהיה משבח עצמו באומרו שהיה בן חורין מהמערכה, על הכונה הזאת בלי ספק, להיותו חכם ובלתי מרגיש המקרים הרעים כאמור, והוא מסכים כלו מכל צד למאמר זה השלם ריב"ל ז"ל. וביאר הטעם למה יהיה בן חורין מהמערכה, העוסק בתורה, באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו', יר', לפי שהעוסק בתורה הוא מתעלה ומתדבק בו ית', ואינו מתפעל מהדברים הגשמיים, להיותו מתעלה על המערכה ומתדבק בו ית', והביא ראיה מהפסוק שנאמר וממדבר מתנה וכו', על דרך שביארנוהו לעיל.

ואפשר שרמז עוד זה השלם ריב"ל ז"ל לדרוש אחר תורני, יקר בעיני פני אלהים ואדם, השרישונו רז"ל בו בהרבה מקומות, בענין בנין קנין הייסורין כי את אשר יאהב ה' יוכיח, כמו שהארכתי אני בזה במאמר הנז' מספר תפלה למשה מאד, כי אין רע יורד מפאת השגחתו הנפלאה, ובכן הייסורין הבאים בכונה מכוונת מפאת ההשגחה, לא יבואו רק על השלמים אשר הוא משגיח בהם, והנה הם מסודרים בכונה מכוונת מאתו ית', בהשגחתו הנפלאה, להנאתם ולטובתם לחיותם בעולם הבא, לאור באור החיים הנצחיים נצח סלה ועד. אך אמנם הרע המגיע לרשעים בעה"ז, אינו מאתו ית' בעצם וראשונה בכונה מכוונת, רק במקרה, במה שהסתיר פניו מהם ונעזבו אל המערכה, כמו שביארנו כבר.

ועל פי השרש הזה אמר זה השלם, שבת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', רוצה לומר, שהאוי המגיע להם לבריות בכונה מכוונת, שיבא ביחוד מכוון להם, כמו שיורה מלת להם היתרה, הנה זה לא יבוא רק לשלמים העוסקים בתורה, מצד העלבון שעשו לה מצד ההפסק בה כנז', והוא כאלו אמר, שאינו נמשך עלבון לתורה, רק מפאת השלמים והעוסקים בה, אלא שאינם עוסקים בה תדיר, ועל כן להם לבדם ימשך האוי בכונה מכונת מפאת ההשגחה, והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף כו', כלומר שכל מי שאינו עוסק בתורה בלי הפסק, הוא שנבדל מאתו, אחר שהיה דבק בו מתחלה, כי מלת נזוף תורה לפי האמת על הדבק באיש גדול ממנו ונתרחק, כמו התלמיד אצל הרב, והעבד אצל האדון וכו', ולא יצדק על מי שלא היה דבק עמו מעולם.

ואמר שזה דומה לנזם זהב באף חזיר, שהחזיר יתגנה בו בהיות בו הנזם ההוא יותר ממה שהיה בהיותו בלתו, יען בסבת היות בו הנזם ההוא משגיחין בו יותר בפרטות, ותגלה ותראה גנותו וכעורו וחרפתו יותר, וכן האשה הסרת טעם, מהיותה יפה תגלה ותראה יותר סרות טעמה, כי אם לא היתה יפה, לא היו משגיחין בה, ולא היה סרות טעמה נרגש. כן האיש השלם הנפסק מהעסק בתורה, שהוא כמו הסרות טעם באשה היפה, יבואו עליו צרות רבות ורעות בכונה מכוונת מפאת ההשגחה, יען נמצא בו היופי, מהיותו בעל תורה ועוסק בה, אלא שאין עסקו תדיר, שהוא סרות טעמו כנז', והביא המשל אל הפרטיות הזה לבדו, בשתהיה ההשגחה בו כמו אשה היפה, שהיא מושגחת בפרטות מצד יופיה, מה שלא יהיה בבלתי עוסק בה כלל, להיות שלא נמצא בו היופי ההוא מהעסק בשום צד, כמו באשה הבלתי יפה וסרת טעם, שאין משגיח בה כלל. ואמר להוכיח הדרוש כלו, שהבן חורין בהחלט אשר לא יבואו יסורין עליו, ולא יצטרך אליהם, רק אם יבואו לתועלת הרואים, כמו שהיה באברהם אבינו ע"ה וכדומה לו, הוא העוסק תמיד בתורה, וז"א שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, והוא העוסק בה תדיר, שיצדק עליו שם עוסק בתורה סתם בלי הפסק, כי בזה היא מתעלה מהמערכה, ואין יכולת בה לשלוט עליו. והביא ראיה מפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וכו', על הדרך שביארנוהו, והוא מבואר מסכים מכל צד למאמר ר' מאיר, שגם אלה בכלל התועלות הגדולות אשר ביאר רבי מאיר שנמשכין לעוסק בתורה, כמו שביארנו בביאור דבריו.