פרקי משה על אבות ו:א

שנו חכמים בלשון המשנה וכו'. הנה הפרק הששי הזה, אשר קראוהו פרק קנין תורה, יסודתו בהררי קדש תהלת גדולת תורתינו הקדושה, ועם היות שאיננו מיוחד למסכת אבות, כי מסכת אבות כלה משניות, והפרק הזה ברייתות ומאמרי רז"ל, תזל כטל אמרתם, ספיר גזרתם, במעלת התורה ולומדיה כללותיה ופרטיה, ראיתי לפרשו גם הוא, כאשר הסכימו לפרשו כל המפרשים ראשונים ואחרונים, להיותו חתימת סתימת כל מה שקדם במה שבא בו משבח התורה ולומדיה, ובכן אבוא לפרשו בס"ד.

אמר שנו חכמים בלשון המשנה כו', להיות כי למה שנתבאר בפרקים הקודמים הדרך ילכו בה השלמים להשגת השלמות על נכון, והיה התכלית הנכסף הוא העיון התוריי, כי כל הקודם אליו הוא דרך להשגתו ומביא אליו, כמו שהוכחנו בחתימת הפרק האחרון, לכן נסמך הפרק הזה אליו בשבח התורה ומעלתה ורוממותה, ושהיא כוללת כל השלמיות כלם, עד שכל העוסק בה זוכה לכל אופני מיני השלמיות על כן שמו בפתיחת הפרק הזה זה המאמר באומרם שנו חכמים בלשון המשנה וכו', שהוא כאלו אמר, שעם היות הפרק הזה בריתות, ואינם משניות, עם כל זה לרוב מעלת תהלת הנושא אשר דברו בו, והוא מעלת התורה כנז', שנו אותו בלשון משנה, עם שאינה משנה, והם דברים יקרים מאד, עד שראוי לברך אותם ואת האומרים אותם. וז"א ברוך שבחר בהם ובמשנתם, לרוב מעלתם ורוממותם כנז'.

והתחילו במאמר רבי מאיר, אשר כלל בדברים קצרים יקר תפארת תורתינו הקדושה, והעסק בה לשמה, באומרו שהעוסק בה לשמה זוכה לדברים הרבה כו', יר', כי העוסק בתורה לשמה, להיות שהתורה כוללת כל המצוות והאמונות הנכונות והאמיתיות אשר לא יחסר כל בה, הנה מי שיעסוק בה לשמה, זוכה לקיים כל חלקי השלמות העיוני והמעשי, אשר עליהם אמר שזוכה לדברים הרבה, כי אחר שיקדם לו העסק בתורה לשמה, יקנה אחר כך כל המדות כולם אחת לאחת, רצוני, שיפעל אותם בשלמות כאשר יבואו לידו, ולא יבצר ממנו כל טוב מכל אשר יזם לעשות. אמנם אם יהיה להפך, שיקדם לקנות המעלות אחת לאחת, ראוי להקדים מהקלות אל החמורות, עד יבוא אחר כלם אל העיון, כאשר תקדם לו טוב הכנתו בשלמות המדות, מה שאין כן בקודם לעסוק בתורה לשם שמים, כי יעלו בידו כל המעלות כלם פתאם בלתי הדרגה, אחר כך יבא לפעול בקלות כל פעולות המעלות כלם מהחמורות אל הקלות.

והנה הקדמונים משלו בזה משל למה הדבר דומה למלך שמלך בכפר אחד, ואחר כך בכפר אחר גדול מהראשון, ואחר כך בעיר אחת, ואחר כך במדינה, עד שמעט מעט מלך בכיפה. הנה זה אשר התחיל מלמטה מכפר קטן ועלה מעלה, מעלה, דומה למתחיל בהרגל המעלות המדותיות כנז'. אמנם העוסק בתורה לשמה דומה למלך שמלך פתאום על כל הכיפה, שהמליכוהו כלם למלך עליהם, כי זה אחר שמלך בכלם יחד, כלם נקבצו באו לו, עיר ועיר מדינה ומדינה, להשתחוות לו בני המדינות ראשונה, ואחר כך בני העירות, ואחר כך בני הכפרים, הפך הראשון, כמו כן יקרה לעוסק בתורה לשמה שזוכה מיד לדברים הרבה יחד, ואחר כך מלכות התורה ההיא תביאהו לשלמות המעלות כלם אחת לאחד, כמו שביאר אותו ר' מאיר באומרו ומלבשתו ענוה ויראה ומכשירתו וכו'.

ואחר שאמר שזוכה לדברים הרבה דרך כלל, ביאר עוד כולל אחר, והוא הבדל עצמותי לאיש השלם העוסק בתורה לשמה, והוא, שהעולם כולו כדאי הוא לו. וזה יתפרש בפנים שונים, אם שנאמר שמלת הוא דבקה אל העולם, ומלת לו אל העוסק הנז', והכונה שהעוסק בתורה לשמה, מלבד שזוכה לדברים הרבה ושלמיות לאין מספר, הנה העולם כלו הוא כדאי וראוי להבראות ולצאת אל המציאות בעבור השלם הזה לשרתו, על דרך ברוך שברא כל אלה לשמשני. או שיאמר שהעולם כלו הוא כדי מצד השלם העוסק בתורה לשמה, כי להיות הצדיק והשלם יסוד עולם, הנה העולם הוא קיים וכדאי וראוי בעבורו ומצדו, כי אלמלא השלם לא היה העולם כדאי ושלם וקיים כמו שהוא, ותהיה מלת לו בעבורו לכל הפירושים, כמו אמרי לי אחותי את וכו'.

ואפשר שיהיה להפך, שנאמר שמלת הוא תהיה דבקה אל העוסק הנז', ומלת לו אל העולם, והכונה, שכל העולם כלו, עם היותו גדול וכולל כל הנמצאים כלם, כדאי הוא השלם הנז' אל העולם הנז', כלומר שהשלם הנז' הוא כדאי והגון וראוי להיות תכלית אל העולם כלו, וז"א כדאי הוא לו, כי התכלית הטוב יצדק עליו היותו כדאי אל שימצא המביא אליו, ואם גדול הוא, וכמו שהתכלית הוא הטוב מכל המביא אליו, וכל הקודם לו טפל בערכו, כן האיש השלם העוסק בתורה לשמה כל העולם טפלה לו, שהוא כדאי להיות תכלית אל העולם כנז'. והוא מסכים לסברת רז"ל שאמרו שהעולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה, אשר הכונה להם בלי ספק, כי בהמצא האיש הישראלי שלם בתורה, כשיעסוק בה לשם שמים, אז יהיה הוא תכלית העולם, שאז נתחברו התורה והאדם יחד כאמור.

ולהיות שכל הארבע סבות ישתתפו בהמצאת הדברים להוציאם אל הפועל, והיה האיש השלם העוסק בתורה לשמה סבה תכליתית אל העולם כלו כמדובר, על כן הוליד מזה היותו רע ושותף אל השם ית' בבריאת העולם, והוא שב למאי דסליק מיניה, שאמר שהוא תכלית העולם עד שכל העולם לא נברא אלא לו, כלומר, להמציאו לשלם הזה, או לשרתו, או שהשלם נברא אל העולם להיות תכלית לו. לכל הפירושים, הנה להיותו הוא תכלית העולם נקרא רע, בהמצאת העולם וצאתו אל הפועל כנודע מהמצאת הדבר מד' סבותיו.

ונמשך מזה שהוא האהוב מהשם ית', מאחר שהוא התכלית המכוון אצלו ית' בבריאת העולם, כי התכלית הוא האהוב והנכסף אצל כל פועל בפעולתו.

וכמו כן הנה השלם הזה הוא רע אל שלם אחר כמוהו, והוא אהוב ממנו, וזה להיותו עוסק בתורה לשמה, לפי שהעוסק בתורה ולא יעסוק בה לשמה, וכל שכן הבלתי עוסק כלל, הנה לא ימצא לו רע, לפי שכל היוצאים ממרכז הכוונה השלמה יתחלפו זה מזה, כמו שיתחלפו מקומות הנקודות, זולת נקודת המרכז, ואם רבו לאין תכלית, וזה, כי התכלית הטוב הוא אחד, כמו שהאמת היא אחת, והרעות והתכליות הבלתי טובות הם רבות, כמו שהכזבים והדברים הבדויים הם רבים, ויהיו לבלתי בעל תכלית, ואינו מוכרח שיהיו רעים ומשתתפים הרשעים לכוונה אחת, כי אפשר שיהיו להם כונות מתחלפות, אמנם מי שיעסוק בתורה לשמה, זה בהכרח יהיה רע וחבר לאיש כמוהו ומשתתף עמו, שהתכלית המכוון לכלם הוא אחד. וכמו כן הוא אהוב לכל השלמים כמוהו, כי מתנאי השלם לאהוב אל השלמים ולהתחבר עמהם תמיד, והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב שכל השלמים יכספוהו.

ולפי זה אומרו נקרא רע אהוב הוא כולל אל השם ית' ואל השלם, ועל כן לקח אותו בלשון כולל וסתמי, והוא כאלו אמר שהוא רע ואהוב למקום ולבריות, כי הגזרה הסתמית תהיה כוללת כנודע.

ואמר שמהיותו הוא אהוב מהשם ית' ומהשלמים כנז', והיותו רע להם, ימשך היותו גם הוא אוהב אותם ומשמח אותם, כי מצד שהשם ית' אוהב אותו, הוא גם כן אוהב את המקום, ומצד שהבריות אוהבים אותו, גם הוא אוהב את הבריות, ומצד היותו רע וחבר ושותף כביכול לשם ית', הוא משמח את המקום, כי ישמח ה' במעשיו כאשר יהיו שלמים, שהוא התכלית המכוון אצלו ית' בהמציאו אותם כנז', והוא אומרו אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות וכו'.

ואחר אשר הניח דרך כללות מעלת גדולת תהלת העוסק בתורה לשמה דרך כללות, בא לפרט היות התורה עצמה ממציאה לו ההכנה הטובה אל המעלות המדותיות ואל השכליות, ושאחר שתתן לו ההכנה, היא גם כן תתן לו המעלות עצמן. וההכנה אשר תתן לו, היא בשתלביש אותו במלבוש ענוה ויראה, כי הענוה היא הכנה אל המדות הטובות כולם להוציאם מן הכח אל הפועל החצוני, שהיא תורה על הכנעת החומר אל צד השכל, אשר בזה יתוקן כל עוות החומר, והיראה היא תקון כל הדברים הרעים התלויים בשכל בהרהור עבירה, שהוא מהשכל המעשי, ובכלל על כל מצוות לא תעשה שתלויות בשכל המעשי כנודע. ואפשר שענוה ייראה הם לתקון הכה הכעסני והתאוני, כי לתקון הכח הכעסני תהיה הענוה כנז', ואל התאוני תהיה היראה שהיא יראת החטא.

ואחר אשר ביאר ההכנה כנז', ביאר איך מצד ההכנה הנז' ישלם במעלות המדותיות כלם, אם בהנהגת האדם את עצמו, ואם בהנהגת ביתו, ואם בהנהגת מדינתו.

ואמנם בהנהגת עצמו אמר, שמכשירתו התורה באמצעות ההכנה כנז' להיות צדיק וחסיד, ישר ונאמן, כי מכשירתו הוא לשון הכנה, כמו שפירשו המפרשים, והכונה שבאמצעות הענוה והיראה מכשיר ומכין אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן בפועל. וצדיק וחסיד הם תוארים יורו על פעולות המעלה, כמו שפי' בברייתא מאי צדיק שעושה צדקות, ומאי חסיד שעושה לפנים משורת הדין, והם מצד הענוה המכינה אל הפועל החצוני כנז'. ואמנם ישר ונאמן הם תוארים אצל השכל המעשי, והם מצד היראה המכינה אל יושר השכל המעשי, והיותו נאמן לשמור כל מצות לא תעשה התלויות בו, ועל כן אמר ישר ונאמן, כי ישר הוא תואר אל השכל המעשי, והוא השכל הישר במה שישפוט ביושר על עשיית הטוב, ונאמנות הוא גם כן תאר אל השכל המעשי, במה שיתרחק מהרע, והוא נאמן עליו מלעשותו, והעוסק בתורה לשמה זוכה לכל הדברים האלה כנז', וזה כולל כל המעלות המדותיות הראויות להמצא באדם בהנהגת עצמו, שהוא כולל כל הקנינים אשר בנפש, והפעולות החצוניות הנמשכות מהן כאמור.

וביאר כולל אחר אצל הנהגת הבית באומרו ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו', וזה לא יתכן שיאמר אותו על הרחקת החטא מהאדם שלא תבא עבירה לידו, כי זה כבר נכלל בתאר הצדיק והחסיד, שהוא ההתרחקות מכל חטא ופשע, וההתקרבות אל הטוב במה שהוא טוב, אמנם הכונה בזה, כי בפעולות אשר ישתתף האדם בהם עם שאר הב"ח, מדלתי ביתו ולפנים, כמאכל ומשתה ומשגל ודומיהם, הנה כשיעשה אותם האדם וחי בהם, ראוי שלא יעשה אותם מצד ההנאה והערבות הגשמי המגיע לו מזה, רק מצד היותו לעבודתו ית', וצריך זריזות גדול כדי שלא תתערב מחשבה פוסלת בשעת מעשה, רק כלה לשמים, על כן אמר שהעוסק בתורה לשמה, הנה התורה תשמור עליו בפעולות ההם להרחיק אותו מהחטא ולקרב אותו לידי זכות בפעולה עצמה, כי בפעולה אחת מאלה אפשר שיחטא האדם בה, אם תכליתו הערבות הגשמי, ואפשר שיזכה בה, אם תכליתו לעבודתו ית' כנז', וזה כולו בהנהגת האדם בפעולות אשר יעשה בתוך ביתו כאמור.

ואחר אשר ביאר מה שיאות בהנהגת עצמו והנהגת ביתו, נעתק לבאר הטוב הנמשך אל כל המדינה ואל כל הקבוץ בכלל, באומ' ונהנים ממנו עצה ותושיה ובינה וגבורה, כי כאשר ימצא השלם בין הקבוץ המדיני, כולם יקבצו יבואו לו, ונהנים ממנו בני המדינה עצה ותושיה, והם שני מיני משרתי השכל הישר להישיר אל הפועל השלם, כמו שנתבאר במאמר הששי מספר המדות. ובינה היא התבונה המישרת אל המעשים הטובים, והיא מעלה אחת מהששה מעלות שכליות, כמו שנתבאר במאמר הנז' מספר המדות, והגבורה היא מעלה מדותית כוללת כל המעלות כולן, שהיא אחד מהארבעה מעלות הכוללות הנקראות קארדינאליש בלעז, אשר על צירן תסובב דלת המעלות המדותיות כלן כנז', וכל המעלות הנז' יגיעו אל הקבוץ כלו מצד השלמים העוסקים בתורה לשמה כאמור.

ואחר אשר ביאר הטוב הנמשך לעצמו ולביתו ולמדינתו כנז' ביאר מעלתו ורוממותו בהנהגה המדינית באומרו, שהעוסק בתורה לשמה הנה התורה נותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, שהם שלשה מדרגות השררה, זו למעלה מזו, כי המלכות הוא כנוי אל המלך, וז"א מלכות. ותחתיו השרים, וז"א וממשלה. ותחתיהם הדיינים שבכל עיר ועיר, אשר הם תחת השרים והמושלים, וז"א וחקור דין. והוא כאלו אמר, שאחר שיגיע האדם להשגת המעלות המדותיות יעלה במעלות הממשלה והשררה במדינה כנז', והם המלכות והממשלה וחקור דין כמדובר.

ואחר אשר ביאר מדרגת שלמותו במעלות המדותיות, נעתק לבאר שלמותו ורוממותו במעלות השכליות, באומרו מגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך כו', והנה אפשר שאומרו ומגלין לו רזי תורה ר"ל שאחר שיהיה שלם במעלות המדותיות באמצעות התורה, אז מוסרין לו רבותיו סתרי התורה, כי אם אינו שלם בחלק המעשי או שאינו עוסק בתורה לשמה, דהא בהא תליא, שהעסק בה לשמה יביאהו לשלמות המעשה, ושלמות המעשה יביאהו לעסוק בה לשמה, אז אין ראוי לגלות לו סתרי תורה. ואפשר שהעסק בתורה, שהוא שלמות השכל העיוני, והמעלות אשר זכר, שהם שלמות השכל המעשי, הם עצמם מגלין לו רזי תורה, כאלו אמר, שבהשגת שלמותם יתגלו לו רזי תורה.

ואמר שימשך מזה, אחר שיתגלו לו סתרי תורה בשלמות המעשה כאמור, שיהיה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך, ר"ל, שמצד היותו עוסק בתורה לשמה, אחר שיגלו לו סתריה, יהיה נמשל בזה אל המעיין, כי המעיין כאשר יהיה מקורו נסתר לפעמים, יפסק המעיין ההוא, אך כאשר יהיה המקור מגולה, יהיה נובע בלי הפסק, כי לא יהיה לו דבר מונע יציאת המים אל המעיין. ובכן אמר, שכאשר יעסוק בתורה לשמה, מגלין לו מן השמים בסיעתא דשמיא, ומן הארץ מפי רבותיו או מצד עצמו, לכל הפירושים, במה שיתגלו לו סתרי תורה, שהוא גלוי המקור ונקיותו, מזה יתחייב שיהיה מעיין למודו בלתי הפסק, כי אם לא ידע סתרי תורה, ויהיו נעלמים ונסתרים ממנו, אם ישאלו ממנו דבר מה בדרושים האלהיים לא ידע להשיב, ונמצא מעיין ידיעתו נפסק. ועל כן אמר, שמצד שיתגלו לו סתרי תורה, שהוא נמשל לגלוי המקור, יתחייב שיהיה כמעיין שאינו פוסק. ולהיות שהמעיין, אף שלא יהיה פוסק לעולם מצד נקיות וגלוי מקורו, הנה לא יתחייב מזה שירבו ויתגברו מימיו יותר ממה שהם, כי המעיין, אף שאינו פוסק, אינם מתרבים מימיו. על כן אמר, שהעוסק בתורה לשמה ידמה למעיין בהעדר ההפסק, וידמה לנהר מתגבר ברבוי ההשגה ותוספת הידיעה והחכמה יום יום, ועל כן המשיל לעוסק בתורה לשני הדברים גם יחד, אל המעיין ואל הנהר, והוא דקדוק נכון.

אמנם אומרו ויהא צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו וכו', אפשר שתהיה צואה שמצוה ר' מאיר אל העוסק בתורה לשמה על שלשה דברים, שיזהר בהם אחר שיתגלו לו סתרי תורה, והם צניעות וארך רוח ומחילת העלבון.

ואפשר שאינם בדרך צואה והזהרה, רק הודעה, שהודיע שהשלשה דברים הנז' יהיו נמשכים לו מהיותו עוסק בתורה לשמה, וזהו הנראה אצלי יותר נכון. ובין כך ובין כך הנה השלשה דברים הללו צריכים מאד אל השלשה דברים אשר זכר ראשונה, כי ממה שזכר שמגלין לו רזי תורה יתחייב לו, או צוה עליו, שיהיה צנוע בסתרים ההם, שאף על פי שנתגלו לו, לא יפרסם אותם לאחרים בלתי ראויים לקבלתם, רק בהצנע לכת. וכנגד הדבר השני, שאמר שנעשה כמעיין שאינו פוסק, עד שישיב לכל שואל בלתי הפסק והעלם כלל, אמר, שיהיה ארך רוח, שיהיה סובל שאלות השואלים ממנו, כי אם יבא לכלל כעס ויהיה בועט בהם, אין לך הפסק גדול מזה.

וכנגד הדבר הג', שאמר שהוא כנהר שמתגבר והולך, שהכונה בו שכל זמן שמזקין חכמה נתוספת בו, אמר, שיהיה מוחל על עלבונו, וזה, כי כשישיג מהר מה שהיה נעלם ממנו אתמול, שהוא סכלות העדרי, צריך שלא יקבל מזה עלבון, כי אם קבל מזה עלבון, לא תתחדש לו ידיעה כלל בהמשך הזמן, וכל שכן אם היה בו סכלות קניני, שצריך שיחזור בו, ולא יקבל ממנו עלבון. ועל כן אמר ומוחל על עלבונו, שהוא הנמשך לו מצד התחדשות ידיעתו כנז'.

ואחר אשר ביאר כל השלמות המגיע לו בחלק העיון, והוא שלמות השכל העיוני, הודיע מדרגת מעלתו ורוממותו, ואמר, שזה העוסק בתורה לשמה על האופן הנז', אחר שיתגלו לו סתרי תורה ונעשה כמעיין וכו', וכנהר מתגבר וכו', התורה אשר עסק בה תגדלהו ותרוממהו על כל המעשים. וז"א ומגדלתו ורוממתו על כל המעשים.

וזה אפשר שיתפרש בפנים שונים, אם שנאמר שהתורה תרוממהו ותגדלהו עד שיהיה מושל על כל המעשים שירצה לעשות, רוצה לומר, שלא יבצר ממנו דבר מכל אשר יזם לעשות, או שיאמ', שבעסק התורה לשמה יהיה מושל ברוחו ובחומרו, כי המעשים כולם הם מפאת החומר, והעוסק בתורה לשמה, הנה הוא מושל על כל מעשי החומר שיהיו נפעלים כרצון השכל, ולא יהיה השכל נכנע אל מעשי החומר, רק להפך.

או שיאמר, שהתורה תרוממהו על כל המעשים הידועים, שהם מעשי השם ית', כי הכל מעשה ידיו, והוא מסכים למה שהתחיל השלם הזה בפתח דבריו, באומרו שכל העולם כלו כדאי הוא לו, כמו שביארנוהו. והוא כאלו אמר, שהתורה תגדיל אותו על מדרגת כל הנמצאים כלם, שהם מעשי ידיו יתעלה, להיותו הוא תכלית כלם, ויהיה נמשך זה ממה שפתח בו, כאלו פירש כי מה שאמר למעלה שכל העולם כלו הוא כדאי לו, הנה זה יובן אחר השגת כל המעלות הנזכרות, כי בזה יתגדל ויתרומם על כל המעשים שהם הנמצאים כלם כאמור.

ואפשר שאומרו על כל המעשים רוצה לומר, שהתורה תרוממהו לעסוק בה כשתקדם מעשה המצות אל התורה, והוא כאלו אמר, תרוממהו כשיהיה העסק בתורה, על המעשים, שהמעשים יהיו קודמים, ויבוא עסק התורה עליהם, על דרך מאמר רז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, כמו שביארנוהו.