פרקי משה על אבות ה:כב

בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה, וסיב ובלי בה, ובה תחזי ומינה לא תזוז, שאין לך מדה טובה הימנה וכו'. להיות שהניח מסדר המשנה מאמר יהודה בן תימא, ששם דרך להשגת השלמות האחרון, וחתם מאמרו בתפלה לפניו ית', יתן חלקנו בתורתו, למה שידע היות השלמות כלו כלול בתורה, סמך לזה מאמר בן בג בג, אשר הרחיב עוד הביאור בזה באומ' הפוך בה והפך בה דכלה בה, ובה תחזי, וסיב ובלי בה, והיא גרסת הרמב"ם ז"ל, והיא הנכונה באמת, במה ששם גזרת ובה תחזי קודם וסיב ובלי בה, כי בספרים הנמצאים אצלנו מצאנו גזרת ובה תחזי אחר וסיב ובלי בה, ואיננו נכון לדעתי. כי קודם שיגיע האדם לימי הזקנה, וכל שכן לימי השיבה, יראה נפלאות מתורתינו, ועל כן ראוי שתסמך לגזרת דכולה בה וכו'. והנה כונתו במה שכפל גזרת הפוך בה, לחזק הענין ולהפליג ההזהרה על השקידה בלמוד, כאלו אמר הפוך בה, ושוב והפוך בה, פעם אחר פעם, שלא תסתפק במה שתלמוד הדבר פעם אחת ולא תחזור בו, כי ראוי באמת שתהפוך בה, ותשוב ותהפוך בה שנית, דכולה בה, כלומר, שכל הדברים כלולים בה, ואם לא תמצא בקשתך בפעם הראשונה, תמצאנה בפעם השנית, וכן בשלישית, כל עוד שתשוב תעיין בה תוסיף לקח, כי בא הכפל על רבוי הפעמים כמשפטו, ולא על שני פעמים בלבד.

ונתן הטעם על ההפוך באומרו דכולה בה, ואמר שכאשר יפליג השקידה בה יחזה ויראה בה נפלאות האמיתיות, כי באומ' ותחזי בה, הוא כאלו אמר שיראה האמיתיות, כי ראית השכל אל המושכל הוא כמו ראית העין אל המוחש, וכמו שהעין לא יראה רק המוחש אשר הוא במציאות אמיתי חוץ לנפש כי אם ידמה הדמיון דבר מה, וידמה שרואה אותו העין, איננה ראיה אמיתית רק דמיונית. כן השכל לא יאמר בו שהוא רואה, רק כשיראה האמיתיות שמציאותם מציאות המושכל. אך אמנה הדבר הבדוי והשקר איננו מושכל, רק צורה דמיונית, והדבר שאיננו מושכל לא יאמר שרואה אותו השכל, ובכן כשאמר ובה תחזי, שכונתו שיראה בעין השכל, הוא כאלו אמר שיראה האמיתיות, וזה נכון. ואליו רמז הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הזאת באומ' ובה תחזי, פי' ותראה האמת בעין השכל, ע"כ. שרמז באמת כי על פי השרשים אשר זכרנו יתחייב שסתם ראיה תהיה אל האמת, וכאלו אמר שלהיות הראיה בעין השכל יתחייב שיראה האמת.

ואפשר שבא הכפל לרמוז לשני זמנים, והם ימי הנערות וימי הבחרות, וכאלו אמר הפוך בה בימי הנערות, והפוך בה שנית בימי הבחרות. והטעם לזה, שאין לך דבר אחר זולתה שתעיין בה, כי הכל בה, ועל כן ראוי לך לשוב בה בכל הזמנים, כי בה תשיג כל המבוקש אצלך בכל זמן. וז"א ובה תחזי, וכן על דרך זה יהיה אומר וסיב ובלי בה, כלומר אף בימי הזקנה, ואחר כך בימי השיבה, ראוי שתעסוק בה, ומינה לא תזוז גם מן השיבה והלאה. וביאר הטעם לזה באומרו שאין לך מדה טובה הימינה, כלומר שאין לך מדה אחרת למדוד בה מעשיך, כי המדה היא כמו האמה שמודדין בה הדבר לראות אם הוא ישר, יען האמה תשוה היושר, וכן התורה היא כמו אמה ומדה למדוד בה הכל, כי אם יסכים הדבר עם מה שכתוב בתורה, אז יהיה הדבר ההוא ישר, ועל כן נקראת התורה והדת מדה, והיא השאלה נכונה באמת. ואמר, כי להיות שאין לך מדה טובה הימינה, על כן ראוי שלא תזוז ממנה כל ימי חייך, כי בה תמדוד כל פעולותיך וכל השגותיך לדעת האמיתות בהם.

ולהיות מלת בה כפולה ללא צורך, שהיה מספיק שיאמר הפוך והפך בה, כמו שאמר וסיב ובלי בה, חד בה לשניהם, על כן אפשר לומר כי הפוך בה הראשון רוצה לומר שיעסוק בתורה, ויהפוך בה תמיד מצד אל צד, מראשה לסופה ומסופה לראשה. והפך בה השני רוצה לומר שיהפך עמה שאר הדבר, ותהיה מלת בה כמו עמה, כי הראשון הוא ההפוך בה בעצמה, והשני הוא שיהפך עמה כל הדברים, כלומר, שכאשר ילמוד שאר החכמות יהפכם עמה, שישים מגמת פניו שיסכים מה שילמוד עם הכתוב בתורה, וזהו המכוון באומרו והפך בה, כאלו אמר בכל עת אשר תהפך יהיה עמה, כי אי אפשר שתאמר ששאר החכמות לחוד ותורה לחוד, שהרי הכל בה, ואין שום חכמה בעולם שלא תמצא אותה בה, ועל כן כל מה שתלמוד יהיה בחברתה, שיסכים עמה, כיון שהכל בה, וז"א דכולה בה. ומה שאמר ובה תחזי, רוצה לומר עמה תראה בעיני הבחינה הנאמנה האמת בכל הדברים והחכמות. ועל כן הזהיר ואמר שגם עד זקנה ושיבה מינה לא יזוז, כי אין לנו מדה טובה הימנה, כוללת כל שאר המדות, וז"א ומינה לא תזוז, שאין לך מדה טובה הימנה.

ונסמך לזה מאמר בן הא הא שאמר לפום צערא אגרא, והנה לדעתי כונתו הנכונה במאמרו זה היא, שלא יאמר אומ' שיספיק לו שילמוד בתורה קצת ימיו, אשר בהם ישיג האמתיות, ואחר שיהיה בקי בחדרי תורה, מה לו לחזור ולשוב לעסוק במה שכבר למד, כי אין דעתו נכונה בזה, שהרי התורה היא מים שאין להם סוף, ואלו חי האדם אלף שנים פעמים, ויעסוק בתורה לעולם, תתחדש לו ידיעה מחדש, כמאמר דוד הע"ה רחבה מצותך מאד וכו', ומסכים למאמר בן בג בג, שאמר דכולה בה, אמר בן הא הא כי כל אשר יוסיף האדם עמל וטורח וצער בהתמדת העסק בה, להיות זה נגד רצון החומר וטבעו, הנה לפי רבוי הטורח והצער בלמודה יהיה שכר ההשגה, כי להיותה רחבה מאד כנז', על כן כל אשר יוסיפו לטרוח בה ישיגו יותר, וההשגה היתרה היא השכר אשר אמר פה. וז"א לפום צערא אגרא, והוא כאלו אמר, כי לפי מה שיטרח בה האדם תהיה מדרגת השגתו, כי החיים קצרים ומלאכת השגת התורה מרובה בערכם, אף אם היו כפלי כפלים לאין תכלית.

ואפשר גם כן שהשכר הנז' פה, הוא השכר הרוחני המקווה אחר המות, שהאחד נמשך מהאחר, כנודע ליודעי דעת ומביני מדע, כי כפי מדרגת ההשגה בעולם הזה, תהיה מדרגת התענוג בעולם הנשמות, שהוא השכר הרוחני המקוה לאדם לאחר המות, ובין כך ובין כך כונתו מבוארת, מסכים למאמר בן בג בג כנז', דאמר הפוך בה דכולה בה וכו', ואמר בן הא הא, כי כפי מה שיטרח בה, כן יהיה שכרו, כי אין להשגת אמתתה סוף ותכלית, וכל אשר יוסיף האדם העסק בה, ישיג יותר כנז'.

ועל כן נסמך לזה מאמר אחר לבן הא הא עצמו, כפי מה שנמצא בספרים שלנו, להורות שכל ימי חיי האדם הם צריכים לו להשגת התורה, ולא יבואו עד קצה כי היום קצר והמלאכה מרובה וכו', על כן אמר הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה וכו', והנה כונתו לפי דעתי בכל החלוק הזה, להודיע ולהודע שכל הזמנים הנגבלים בחיי האדם הם צריכים כולם להשגת השלמות האחרון, ויחסר הזמן להשגתו כי רב הוא, יען השלמות המושג בחיי האדם הוא המבדיל אותו משאר הב"ח, כי כל הבעלי חיים, ואף האדם, הם כולם נוטים אל ההפסד מיום הולדם, וכאשר יישירו מתחלה ועד סוף אל השגת השלמות יהיה להפך, כי ילכו ולא ייעפו, יעלו אבר כנשרים, יום ליום ישיגו יותר, ויוסיפו השגה על השגתם.

וכלל עוד בזה תירוץ קושיא הקשו קצת, למה זה יגוע אדם ואיו, ולא יהיה קיים לעולם, ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, וביא' זה השלם הטעם הנכון לזה, והוא, כי כפי טבע הרכבתו, אם לא יהיה בדרך נס, הוא נוטה תמיד בטבע אל ההפסד, וכאשר יגיע אל מספר ששים שנה, הגיע לזקנה, וכאשר יגיע לשבעים, יגיע לשיבה, שהיא אפיסת הכח, ואם בגבורות הטבע, יגיע לשמונים, וכאשר יגיע לתשעים, ידכה ישוח, ואם יגיע למאה, הרי הוא כאלו עבר ובטל מן העולם, ואם כן למה זה יוסיף השם ית' ימים על ימיו ושנים על שנותיו, כי כל אשר יוסיף לחיות, ימיו מכאובים. הנה זהו כללות כונתו בחלוק הזה אשר עשה משנות חיי האדם, לקיום מה שאמר כי לפום צערא אגרא. אשר על כן לבבי יחשוב שזה המאמר מיוחד לו, שהוא מסכים עם מאמרו הראשון, ואיננו לשמואל הקטן כמו שנמצא במקצת ספרים.

ואמנם דבריו מבוארים בעצמם, מסכימים אל הכונה הנז', כי כלם חלק אותם כפי מה שיצטרך להשגת השלמות עד מספר הששים, אשר הגיע לימי הזקנה, כי משם והלאה די לו בשישמור מה שהשיג, על כן אמר, שכאשר יגיע הילד לחמש שנים, ראוי שיתחיל במקרא, וכאשר יגיע לעשר שנים, יתחיל במשנה, וכאשר יהיה בן שלש עשרה שנים, ראוי שיתחיל בעשית המצוות אחר הלמוד אשר קדם לו, מהיותו בן חמש שנים עד היותו בן שלש עשרה, וכאשר יגיע לחמש עשרה שנים, במה שהתמיד במקרא ובמשנה ובמצות, יעסוק בתלמוד, כי לעולם יהיה כל מה שקדם בידו מצורף למה שילמוד אחר כך. ואמר, שכאשר יעסוק בכלם, במקרא ובמשנה ובמצות ובתלמוד, עד היותו בן שמונה עשרה שנים, אז ראוי לו שישא אשה, כי יתנהג עמה על פי התורה והמצוה אשר למד, ואם לא יקדם לו הלמוד הנז', אין זווגו עולה יפה. אך על פי הסדר הזה ראוי שישא אשה בהיותו בן שמונה עשרה שנה, שהוא עזר לו להשגת שלמותו, על דרך מאמר רז"ל על פסוק לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכו', זכה עזר, לא זכה כנגדו וכו'.

ואמר שכאשר יהיו שנותיו מסודרים על פי הסדר הזה, הנה כשיהיה בן עשרים שנה יהיה רודף אחר יצרו, כי אז יהיה היצר בתכלית התגבורת והכח, והוא מצד תלמודו אשר בידו ושלמותו, ירדוף אחריו להשפילו ולהכניעו, וז"א בן עשרים לרדוף. וכאשר יגיע לשלשים יהיו לו כח גדול נגדו, כי באלה העשר שנים אשר בין העשרים עד השלשים ירדוף אחריו וישיגהו, וישפילהו ויכניעהו בהרגל הפרישות כראוי, עד שבהגיעו לשלשים יהיה לו כח גדול נגדו, כי נלחם כל הימים ההם עמו, ע"ד שארז"ל הצדיקים לוחמים ביצרם כו', והוא אומרו בן שלשים לכח. וכאשר יהיה החומר כלו נכנע אל השכל, ויעסוק אז בלמוד, בלתי התנגדות הכחות הגשמיות אשר היו מטרידות בצד מה ההשגה והעיון להבין דבר מתוך דבר, הנה אחר עשר שנים, אחר השלשים, כאשר יגיע לארבעים, יגיע למדרגת הבינה שצריכה צלותא כיומא דאסתנא לאהדורי סברא ברה מאירת עינים, וז"א בן ארבעים לבינה.

וכאשר יתמיד להבין דבר מתוך דבר מארבעים עד חמשים, אשר השיג בהם הסברות היקרות והטהורות, אז ראוי ליקח ממנו עצה בדברים העיוניים, לדעת איזה דרך ישכון אור, ודרכי ההשגחה, כאיש המנוסה בדברים שצריכים בהם עצה, והיא העצה היעוצה מאת ה', כאשר תבוא מאיש נבון וחכם כזה, אשר התנהג בימי חייו על פי הסדר אשר קדם, וכל שכן שיהיה ראוי לשילקח ממנו עצה בדברים הנפעלים, אשר מפאת השכל המעשי, כי לאיש אשר אלה לו, מקרא ומשנה ומצוות ותלמוד, ואשר כח בו להכניע החומר, ועמו תבונה להבין תוכן הדברים על בורים, לא יבצר ממנו מאומה מכל אשר ישאלו את פיו בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ערוכה בכל ושמורה, וכל הדברים האלה נקבצו באו לו עד ששים שנה, כי מחמשים עד ששים יהיה ראוי לעצה הנכונה כפי התבונה בכח גדול וביד חזקה. וכאשר יגיע למספר ששים שנה, הנה משם והלאה די לו שיהיה נשמר אצלו מה שהשיג עד הזמן ההוא, ומשם והלאה, כל זמן שמזקינין, כאשר יהיו שנותיהם עד ששים על הסדר הנז', תהיה דעתם מתישבת עליהם, ולא שתתחדש ידיעה בהם יתרה על מה שכבר השיגו, כמו שהאריך הר"ן ז"ל בדרשותיו על זה בדרוש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וכו', על כן אמר בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, על דרך הכתוב שאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה וכו', וכאשר יהיה בן תשעים שח רומו לעפר, עד שבהגיעו למאה, בכל האותות והמופתים, הנה הוא כאלו עבר ובטל מן העולם.

אשר על כן טוב לו כי ישא עול התורה והשלמות בנעוריו, כי כל ימי השגת השלמות הם נ"ה שנה, והם מזמן היותו בן חמש שנים עד היותו בן ששים כאמור, אשר על כן ראוי שישתדל האדם בימי הבלו מתחלת יצירתו בהשגת שלמותו, כי לא ידע מה ילד יום, וכמה יהיו ימי שני חייו, ואף אם יחיה זמן רב, לא ידע אם יבהלוהו מאורעות רעות ומקרים זרים יטרידוהו מהשגתו, אשר על כן הניח השלם הזה הגבולים האלה, להודיע לאדם איך ראוי שישתדל להשגת השלמות, כדי שישיג בו התענוג לאור באור החיים הנצחיים, כי לפי מה שיטרח בעה"ז יאכל לעולם הבא, כמאמר רז"ל מי שטרח בערב שבת שהוא העולם הזה יאכל בשבת שהוא העולם הבא שכלו שבת, והוא מה שרצה השלם הזה במאמרו הקודם שאמר לפום צערא אגרא כמו שביארנו.

והיה הסדר הכולל בפרק הזה מבואר על פי ביאורנו בו, כי אחר אשר הונח במשנה הראשונה שברא השם ית' את העולם בעשרה מאמרות, לתת שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים וכו', הניח מסדר המשנה עשרה עשרות דברים המורים על כל האותות והמופתים, אשר עשה השם ית' לתת שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים בכמה דורות שנמשכו אחר בריאת העולם, ותגלה ותראה בהם השגחתו הנפלאה בשכר והעונש בעולם הזה.

ואחריהם הניח רושם השלם, והוא החכם סתם, הכולל העיון והמעשה בשלמות, אשר היה התכלית המכוון בבריאה לתת לו שכר טוב בכל האותות והמופתים הנז', באומרו שבעה דברים בגולם וז' בחכם. ואחריו הניח אופני מיני הפורעניות, והם מיני העונשים הנמשכים מפאת ההשגחה, באומרו שבעה מיני פורעניות באין לעולם וכו', והוסיף בתואר העונשים במשנה הנמשכת אחריה באומ' בד' פרקים הדבר מתרבה וכו'. ואחר אשר ביאר רושם החכם הראוי אל השכר, ורושם העונשים להפרע מן הרשעים, הניח ששה מיני מדות, אשר כל מין מהם הם ארבע מדות, תגלה ותראה מהם מעלת תהלת השלם ופחיתות הרשע ההפכי לשלם, ושני אמצעיים בכל מין מהם בין שתי הקצוות. ואחר זה הניח ארבעה כוללים, אשר מהם יורשם השלמות בכל חלקיו, חלק אחר חלק עד החלק האחרון, כמו שביארנוהו במקומו. ואחר אשר נשלם רושם השלמות והשלם והפכם כראוי, הניח מאמר רבי יהודה בן תימא, ששם דרך והזהרה להשגת השלמות הנרשם. ואחריהם מאמרי בן בג בג ובן הא הא, אשר ביארו היות כל השלמות כלו מושג בעסק התורה בחלוק ימי האדם כפי הראוי להשגת השלמות והתכלית האחרון. ובו השלמנו מה שראינו לבאר במסכתא הזאת כולה.

והיה הסדר הכולל בכל המסכתא הזאת מבואר מהסדר אשר כתבנו בכל פרק ופרק ממנה, והוא, כי בפרק הראשון הניח סדר הקבלה לסבה אשר זכרנו שם. ואחר סדר הקבלה ביאר הדברים אשר בהם תלוי האושר האנושי, ושם להם ליסוד מוסד מאמר שמעון הצדיק, וכל משניות הפרק כולו יסבו בלכתם על מרכז הדברים אשר בהם האושר.

ובפרק השני הונח הדרך המביא אל האושר הנז', והונחו בו ההנהגות הראויות להשגת השלמות האחרון. וכל המשניות המובאות בו בלכתם ילכו על הכונה הנכונה הזאת.

ובפרק השלישי הונחו הדברים אשר הם סבת הרחקת הגנות והפחיתות בהשקפה הצרופה בהם, ובכלל נתבאר בכל הפרק כולו, הדברים המרחיקים את האדם מן העבירות, קלות וחמורות.

ובפרק הרביעי הונחו כל אופני מיני הטובות האנושיות, וההנהגה הראויה בהם כפי דרכי השלמות לעבודתו ית'.

ובפרק החמישי נכתב ונחתם הטוב המגיע לשלם, אשר נתעלה במעלות הנרשמות בפרקים הקודמים והשכר הנתן לו בכל האותות והמופתים בשמים ובארץ, זולת הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. אשר על כן גזרו רז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות, להיות המסכתא הזאת יסוד מוסד לרושם השלמות בכל חלקיו, וההנהגה הראויה להשגתו ולהרחיק האדם מהפכו, ואופן ההנהגה בטובות האנושיות, ורושם השכר והעונש בשני העולמות גם יחד, כי הוא חיינו ואורך ימינו לאור באור החיים הנצחיים.