פרקי משה על אבות ה:ט

ואמנם החיה הרעה, שהוא הפורענות הששי, בא על שבועת שוא ועל חלול השם, מדה כנגד מדה, להיות שהנשבע לשוא והמחלל את השם ית', ובכללו כל עבירות שעושה אדם בסתר ובגלוי, כאשר יעשה אותם בשאט בנפש, והוא החוטא בשכלו, שאינו מכיר מעלתו ורוממותו ית', הנה הוא באמת נמשל כבהמות נדמו, ועל כן תבא עליהם חיה רעה ושכלה אותם, שאין ראוי שיהיה לו יתרון על כל חית הארץ.

ואמנם הגלות, שהוא הפורענות השביעי, והוא כולל פורעניות הרבה, אשר בכללו הגלות, בא על ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ושמיטת הארץ, והוא גם כן מדה כנגד מדה, כי כל גופי העבירות האלה הם נגד משפט אלהי הארץ, כי הע"ז היא לאלהי נכר הארץ, וגלוי עריות היא טומאת הארץ שנאמר בו ולא תטמא את אדמתך וגומר, והשפיכות דמים היתה תלויה בארץ שנאמר בו לארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה והדם יחניף את הארץ, וכן שמיטת הארץ, שהיא מנוחת הארץ בשנה השביעית, מי שלא ירצה שתנוח ותשבות הארץ הקדושה, ראוי שיהיה גולה ממנה, ולא יגיע לו הנאה ממנה כלל, מדה כנגד מדה, תחת אשר לא רצה במנוחתה, ותחת אשר טמא אותה בגלוי עריות, והלך אחרי אלהי נכר הארץ בע"ז, ושפך הדם הנקי בקרבה, ראוי שיהיה גולה ממנה, והם מדה כנגד מדה כלם.

ונתבאר מכללותה שהשם ית' מביא הפורעניות האלה, שהם כוללים כל אופני מיני הפורעניות שבעולם, להפרע מן הרשעים מכל אופני מיני הרעות והעבירות שעושים בעולם, שמאבדין בזה את העולם היקר, והוא נפרע מהם בהשגחתו הנפלאה בכל האותות והמופתים, כמו שנרמז כולו במשנה הראשונה כמו שביארנו.

בארבעה פרקים הדבר מתרבה ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה וכו'. הנה במשנה הזאת נמשך תאר העונש על העבירות, והוא תוספת על המשנה הקודמת, ואיננו פורענות בפני עצמו, זולת השבעה הנז' לעיל, שהרי הוא פורענות הדבר. ואיננו גם כן עבירה אחרת בלתי נכללת בנז' לעיל, שהם העדר נתינת המעשרות ומתנות עניים, שכלם בכלל המעשרות הנז' לעיל, אך הוא תוספת ביאור העונשים הנמשכים מפאת ההשגחה מדה כנגד מדה, לידע ולהודיע ולהודע שהשגחתו ית' עומדת לעד, לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו, ועם היות שאמר לעיל שדבר בא לעולם על המיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, לא שלל בזה שלא יבא הדבר בעבור דבר אחר זולת זה, כי כבר אפשר שיהיה עונש אחד לשתי עבירות שונות. וכבר אפשר גם כן שיהיו שני, עונשים לעבירה אחת, אשר על כן אין להקשות כלל ממה שנתבאר לעיל שהרעב בא מפני עון המעשרות, כי לא שלל בזה עונש אחר בעון ההוא עצמו, שכבר אפשר שיהיה גם הדבר בעבור עון המעשרות. וכן ממה שנאמר שהדבר בא על מיתות שלא נמסרו לבית דין, כי לא שלל בזה שלא יבא הדבר גם על עבירה אחרת, וכן אפשר שיתרבה על המעשרות, וזה פשוט למביני גזרות הלשון.

ואמנם אמר שבארבעה פרקים אלו מתרבה הדבר, ולא אמר שיבוא הדבר להיות העונש מדה כנגד מדה, וזה, כי להיות שאין הכל נמנעים מתת המעשר לעני בשנה השלישית ובשנה הששית, שחייבים לתת המעשר לעניים ככתוב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו וכו', וכן בשנה הששית וכו', ואם היו כלם נמנעים מתת המעשר היה בא רעב של מהומה ובצורת בעולם. וכן אם היו מקצתן מעשרין ומקצתן בלתי מעשרין, אפשר שתהיה רעב של בצורת באה, אמנם זה אינו אלא על המצוי, שימצאו תמיד קצת אנשים, עם היותם מיעוטא דמיעוטא, שאינם נותנים המעשר לעניים, הנה בעון זה מתרבה הדבר, שכאשר יבוא הדבר על דבר אחד, אם יקרה שיבוא בשנה הרביעית והשביעית ובמוצאי שביעית, יתרבה אז בעון המעשרות, שיקרה תמיד עון בהם אצל קצת אנשים.

והנה הוא באמת מדה כנגד מדה, כי הנמנע מתת המעשר ההוא לעני, חושב שיחי עוד לנצח, ויחסר לו לפי אורך חייו, ויחסרהו מהעני, והשם ית' יפרע לו מדה כנגד מדה, שיחסרו חייו, וישאר תבואתו לאחרים, תחת אשר לקח הוא מהחלק הראוי לעניים לעצמו. וכן הוא הענין במוצאי חג הסוכות בכל שנה ושנה, שהוא זמן האסיף, שאוספים כל תבואתם לאוצר מפני הגשמים, ולהיות שלא יחסר בעם מי שיגזול את העניים, במונעו מהם מתנותיהם, לקט שכחה ופאה, על כן היה מתרבה הדבר מיד אחר הסוכות בכל שנה ושנה, כאשר יקרה דבר בעון דבר אחר כנז'.

ומה שאמר בד' פרקים, רוצה לומר בכל הארבעה זמנים על הסתם, כאשר יקרה דבר בהם, כי לא נזכר במשנה שיתרבה כאשר יהיה שם עון מעשר עני וכו', רק אמר שיתרבה אז בעבור מעשר עני וכו', שזה הוראה על פירושנו, שאין עון המעשר הזה כעון המעשר אשר הונח במשנה הקודמת לזאת, כי העון ההוא איננו תמידי על הסתם רק לפרקים, אך זה הוא על הסתם, כי לא יחסר איזה איש פרטי שלא יהיה נכשל בזה, והוא דקדוק נכון, ובו יותרו כל הספקות אשר ספקו המפרשים בזה, והקושיות שהקשו ממשנה זו אל הקודמת, זולת מה שתרצנו כפי דקדוק הלשון.