פרקי משה על אבות ה:ז

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם וכו'. אחר אשר הניח מסדר המשנה העשרה עשרות הנז' להוכיח בהם פרטי מעשי השגחתו הנפלאה, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אם טוב ואם רע, והוא השכר לצדיקים והעונש לרשעים בצדק ובמשפט המשיך אחריהם רושם השלם, והוא הנקרא חכם, כי שם החכם כולל החכמה האלהית, וכל חכמה אשר תהיה מפאת השכל העיוני. וכן החכמה המדינית, וכל חכמה אשר תהיה מפאת השכל המעשי. ואמר ששבעה דברים מגונים ימצאו בגולם, והוא הנעדר מהחכמה, כי גולם גדרו הנכון הוא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל האיש אשר יהיו לו מעלות שכליות ומדותיות, אלא שאינו שלם בהם, ואינם הולכות בו על הסדר הראוי, ויש בהם ערבובין ובלבולים, ונקרא גולם, להיותו דומה לזה לכלי אשר יעשהו האומן, ויחסרהו ההשלמה והתיקון כסכין והסיף אשר יצא מיד הנפח קודם שיושחזו ויחודדו, שהם הנקראים גלמי כלים, כן האנשים שיש בהם מעלות מדותיות ושכליות, ואינם שלמים בהם, הם כחומר וגולם הדבר, קודם שתשלם בו הצורה, ועל כן לרשום שלמות החכם אמר השבעה דברים המורים על השלמת צורת שלמותו. והנה התחיל מאמרו בז' הפכיים אשר בגולם, יען בגולם הם כולם מציאות שבעה דברים וסכלות קניני, ובחכם הם שלילת השבעה מיני סכליות. ולהיות תכלית כוונתו רושם שלמות החכם, ביאר פרטיותם בחכם, וז"א שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. ואחר שאמר זה דרך כלל, התחיל לפרטם, ופרטם בחכם, להיות תכליתו זה כנז', עם היותם כלם בו שלילות.

והנה אמת בסדר השבעה דברים הללו נבוכו המפרשים, והסדר הנכון אצלי הוא, שביאר רושם השלם בחכמה בכל איזה מין מחכמה שתהיה, מצד הנהגתו הראויה לו עם מי שגדול ממנו, שהוא דומה לרבו, ועם השוה לו, ובכללו חבירו בתורה, ועם מי שקטון ממנו, ובכללו הוא תלמידו. ועל הראשון שהוא הנהגתו עם מי שגדול ממנו בחכמה אמר שאינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ורבים הקשו בזה, שהרי אמרו לא הביישן למד, ואמרו מכל מלמדי השכלתי, ואם אינו שואל על ספקותיו למי שהוא גדול ממנו בחכמה, למי ישאל. אך קרה להם הספק הזה למה שלא דקדקו בלשון התנא, כי לא אמר שלא ישאל למי שגדול ממנו בחכמה, ולא ידבר עמו, רק אמר שלא ידבר בפניו, כי זה לא יתכן רק כשידבר עם אחר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי אין ראוי לדבר רק עמו כשעומד לפניו, ולא ידבר בפניו עם אחר, שאינו מן הראוי והמוסר, ולא נאה לחכם לדבר כשנמצא לפני גדול ממנו רק בשאלות על הספקות אשר לו אל הגדול ההוא ללמוד ממנו.

והדבר השני הוא, ההנהגה הראויה לו עם השוה לו, והוא חבירו במשא ומתן של הלכה, ואמר שהחכם השלם כשמפלפל עם חברו אינו נכנס בתוך דבריו, רק ממתין עד שישלים דבורו ויבין לאשורו, ואז ידבר דבריו גם הוא, והוא אומרו ואינו נכנס בתוך דברי חבירו.

והדבר השלישי היא, ההנהגה הראויה לו עם מי שקטון ממנו בחכמה, אשר הוא אצלו במדרגת תלמיד, והוא שלא יהיה נבהל להשיב לשאלת התלמיד השואל מאתו, כי זה יקרה לפעמים ברב הבלתי שלם, וכל שכן בגולם, כי כאשר ישמע ששואלים ממנו דבר, שנולד הספק מצד העדר הבנת השואל, יהיה נבהל מיד בשומעו הדבר, וירצה למהר להשיב בבהלה, ובראות התלמיד בהלת הרב בתשובתו, ימנע פעם אחרת מלשאול, ויהיה סבת מניעת הטוב מבעליו, כי החכם לא יעשה כזאת. וז"א ואינו נבהל להשיב.

ואחר שביאר הנהגת החכם השלם הראויה לו עם רבו וחבירו ותלמידו, בהרחקת הדרך המגונה בשלשתם, חזר לבאר הדברים הראויים בבחירת הדרך הנכון בשלשתם, ועל אופן הנהגתו עם הרב ועם התלמיד אמר שני דברים, וחברם יחד, להיותם שניהם דבר אחד מהשבעה דברים שזכר, והוא הדבר הרביעי. והוא אומרו שואל כענין ומשיב כהלכה, כי להיות הנהגתו עם מי שגדול ממנו, שישאל לו תמיד על ספקותיו כאמור, ואמר שיהיה שואל כענין, כלומר, שישאל מופת כאשר יסבלהו ויחייבהו הענין אשר בו תהיה השאלה, כי יש דברים שראוי לישאל עליהם מופת סבה, כמו שהוא בעניני הלמודיות, ויש דברים שראוי לישאל עליהם מופת ראיה ולא מופת סבה, כי לא יחייבהו נושא החכמה ההיא אשר עליה שואל, וכן בכיוצא בזה צריך שהחכם ישאל תמיד מתיחס עם מה שיחייב טבע הענין אשר עליו ישאל.

ולהיות הנהגתו הראויה עם מי שקטון ממנו, השואל, כפי טבע התלמיד ששואל, וטבע הרב להשיב, אמר שישיב לו כהוגן, ולא יהיה נבהל להשיב, ושישיב לו כהלכה, כלומר שתהיה תשובתו אליו כפי השגתו, וכפי מה שיחייב נושא הדבר אשר עליו שאל התלמיד, שיתן לו מופת על מה שראוי להביא עליו המופת כאמור.

ועל הנהגתו הראויה לו עם חבירו, שהוא השוה לו והאמצעי בין שניהם, אמ' השלשה דברים הנשארים. הראשון הוא, שכשמפלפל עם חבירו, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ויש לדקדק שלא אמר ששואל על ראשון ראשון וכו', שזה הלשון יאמר בתלמיד אצל הרב, וכן לא אמר שמשיב על ראשון ראשון, שזה יצדק ברב אצל התלמיד, אבל אמר אומר, שזה צודק בין החברים כשיהיה המאמר שוה בשניהם, שלא יקרה ביניהם הבלבול בקדימת ההקדמות, או ההצעות וסדר הדבור במשא ומתן של הלכה, שהעדר הסדר בין המפלפלים ונושאים ונותנים בדבר חכמה, יחייב הערבוב והבלבול בלי ספק. והדבר הזה הראשון הוא בסדר הראוי במשא ומתן.

והשני דברים אחרים אשר יזכור, הם ההנהגה הראויה אחר המשא ומתן שיקרו בין המפלפלים שני דברים. הא', הטעות באחד מהם, שאינו רוצה להודות שלא שמע טעם בדבר ההוא, רק ששמע ורוצה לקיים מה שלא שמע מרבותיו. והב', כשלא ירצה להודות לדעת חבירו בהיותו מכיר שהאמת אתו. כי בשני הדברים המגונים האלה אשר בגולם, יתחייב הבלבול והערבוב לעולם, ולא יסכימו בשום דבר לעולם. על כן אמר, שהשלם בחכמה לא יפול מאחד מאלה, כי על מה שלא שמע יודה ויאמר שלא שמע. והשני, שכאשר ישמע מחבירו האמת יודה עליו, ובכן יסכימו שניהם בדעת האמיתי. ואמר, שחלוף כל הז' דברים הללו הם בגולם, כמו שביארנום בפרטות, והוא מבואר שבגולם הם כולם טעות בקום עשה, ובשלם הם כולם העדר הטעות, כי היותו שואל כענין ומשיב כהלכה, הנה הוא היותו בלתי משיב שלא כסדר, כי המשיב שלא כסדר הוא טועה בקום עשה, אך השואל כענין ומשיב כהלכה היא הדרך הטבעית והישרה, ואינו עושה דבר משונה, ולא יאמר רק שנשמר מן הטעות כאמור, וכן היותו משיב על ראשון ראשון וכו', והיותו מודה על האמת, שנראה לכאורה היותם אלה בקום עשה, הנה שלמותם הוא ההזהרה מההפך, כי שמירתם איננו דבר נוסף על הסדר האמיתי כפי טבע הלמוד, והוא ק"ל. ונתיישבה בזה המשנה כלה על הכונה הכוללת כפי הענין והלשון בסדר נכון.