פרקי משה על אבות ה:יט

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו וכו', תלמידיו של אברהם אבינו עין יפה וכו'. אחר אשר הונח רושם השלם, בשלא יסתפק בשלמות עצמו, אלא שמשתדל להשלים לכל, ע"ד שאמרו רז"ל גדול המעשה יותר מן העושה וכו', חתם וסתם הפלגת השלמות בכולל הד' הזה, במה שיאות להשלים עצמו, ובמה שיאות להשלים זולתו, כי מי שיהיו לו שלשה דברים הללו, יהיה הוא שלם בתכלית השלמות, וישלים לאחרים, ויתקיים הקבוץ המדיני בהם קיום חזק, והם שלשה דברים הפכיים אל הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, כמו שנכתב ונחתם בסוף הפרק הקודם. אשר על כן הפליג התנא על שלמותו במה שאמר, שהאיש אשר אלה לו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, שנתפרסם ההשתדלות הנמרץ שהיה משתדל אברהם להשלים את כל העולם, וביארו אותו רז"ל בהרבה מקומות, ואמרו שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה היתה מגיירת את הנשים וכו', שנעשה בהם קנין בנפש בין איש לאשתו במלאכת הבית.

ודמה אל האיש אשר יהיו לו השלשה הפכים, והם הקנאה והתאוה והכבוד, כמדובר, לתלמידיו של בלעם הרשע שהפליגו רז"ל בגנותו, עד שאמרו שהיה בועל אתונו לרוב תאותו הבהמית, וכאלה רבות עמו. והיה אפשר לתנא לקצר ולומר כל מי שאין בידו הקנאה והתאוה והכבוד, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, וכל שיש בידו וכו', אלא שרצה לבאר רושם הקנאה והתאוה והכבוד ומקורם, כדי שידע האדם להזהר מהם ולבחור בהפכיהם, ועל כן תאר שני ההפכיים גם יחד בתוארים חיוביים. וכן היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט, והיה יכול לומר כל מי שיש בידו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, וכל מי שיש בידו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם. ולמה תנא דרך כלל, והדר מפרש דרך פרטי, אלא ודאי בא ללמדנו שהג' דברים האלה, אשר זכר ראשונה, כוללים כל השלמות, ואם רבו חלקיו. וכן השלשה דברים הרעים ההפכיים להם, כוללים כל הרעות והפחיתיות. וזה, כי אם היה מקצר ואומר על הדרך שאמרנו, היה נשמע מזה שמי שיהיו לו הג' דברים הנז', הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, אך לתלמידיו של אברהם אבינו היו לו שלמיות אחרות, לאלפים ולרבבות, זולת אלה, אשר על כן אמר ראשונה, שמי שיהיו לו השלשה דברים האלה אשר יזכור, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. ואחר כך פירש שתלמידיו של אברהם היו עין טובה ורוח נמוכה וכו', כלומר כל שלמותם, עד שעליהם היו נקראים תלמידיו, היו עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. ועל כן לא אמר תלמידיו של אברהם אבינו היה להם עין טוב ורוח נמוכה וכו', שהיה נשמע שהיה להם אלה הג' דברים, עם שהיו להם עוד דברים אחרים כאלה, אך באומרו תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה וכו', רמז שאלה הג' דברים היו הגורמים היותם תלמידיו של אברהם אבינו וכו', וכן ההפך לזה בתלמידי בלעם הרשע וכו', והוא דקדוק נכון.

ואמנם העין טובה הוא מבואר היותו הפך הקנאה, כי הקנאה תהיה ותתהוה מצרות העין, כי לא תשבע עין לראות, וכאשר יראה האדם דבר בזולתו, שאין בו, יקנא באיש ההוא, וישתדל בכל עוז שיהיה לו הדבר ההוא, ורוב מה שיקרה, הוא בענין הממון והשררה. ועל כן אמר, שמי שיהיה לו עין יפה, לא יקנא בממון אחרים ובנכסיו ובשררתו, כי יראה אותו בעין יפה, ויסתפק במה שיש אתו.

והרוח נמוכה הוא מבואר היותו הפך התאוה ותקונה, כי התאוה תתהוה מהשתרר היצר הרע על היצר הטוב, ומתגבורת החומר אשר יכללהו הרוח, שהכח התאוני רוח הוא באנוש, וכאשר תהיה הרוח החיוני הכולל כל הכחות הגשמיות נמוכה, ונכנעת אל הצורה והשכל, הנה בזה יתוקנו כל התאוות הגשמיות הנמשכות מתגבורת הרוח הנז', ועל כן אמר, שתלמידיו של אברהם אבינו, בהצטרפות העין היפה, היה להם רוח נמוכה, שהיו מכניעים החומר כנז'.

ואמנם הנפש שפלה הוא מבואר גם כן היותה תקון הכבוד המדומה, כי כל הפסד השכל בענין הכבוד המוציא את האדם מן העולם, הוא היות נפשו מתאוה לעלות למעלה ראש, ושכל האנשים יכנעו אליו ויחלקו לו כבוד, והוא לא יצטרך לכבדם, וזהו באמת מה שמוציא את האדם מן העולם, כמו שביארנו בביאור דברי רבי אלעזר הקפר, אשר על כן אמר, שתלמידי אברהם אבינו עליו השלום, זולת השני דברים הנז', הכוללים תקון הכח התאוני, היה להם נפש שפלה, שכולל כל תקון הכח הכעסני, כי כאשר יחשיב עצמו האדם לשפל, לא ירדוף אחר הכבוד המדומה, אדרבה, בהיותו מחשיב עצמו לשפל, יחשוב שכל אדם גדול ממנו ויכבדהו, ונמצא שיהיה מכבד את הבריות, שהוא גדר הכבוד האמיתי, כמו שנתבאר בדברי בן זומא.

ואמר שתלמידיו של בלעם הרשע, כל ישעם וכל חפצם, אשר בעבורם היו תלמידי בלעם, הם עין רעה, שהוא רושם הקנאה וסבתה, ורוח גבוהה, שהוא תגבורת היצר הרע והרוח המסתבך בו אל התאוות, אשר לא יכנע אל השכל, והוא רושם התאוה וסבתה כנודע. וכן נפש רחבה, הוא הרוצה להרחיב כבודו והודו שיכבדוהו הכל, שמחשיב עצמו לשר וגדול, כי זה באמת רוחב הנפש, שמחשיב היות מצבו גדול מאד, ועל כן ירצה שיכבדוהו הכל, ויבלה בזה ימיו ושנותיו בהבל, והם השלשה דברים שמקצרים ימיו ושנותיו של אדם ומאבדין נפשו וגופו, כמו שביארנו במאמר ר' אלעזר הקפר ז"ל, ועל כן אמר באלה גם כן, שתלמידיו של בלעם הרשע עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, ולא אמר תלמידיו של בלעם הרשע היה להם עין רעה וכו', להורות שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו הג' דברים הללו, בלתי רעות אחרות, אשר עליהם היו תלמידי בלעם, כי בהם היו נכללות כל הרעות, ואם רבו חלקיהן, כמו שביארנו.

ואחר אשר ביאר רושם הטובות והרעות אשר בהם נכללות כל שאר הטובות והרעות כמדובר, ויתוארו בהם השלמים אחר השלמת שלמותם, עד שיגיעו למדרגת תלמידי אברהם אבינו שהיו תכלית השלמות, וכן ההפכיים לאלה לתלמידי בלעם שהיו בתכלית הרוע. רצה התנא לרשום סמוך לזה שכר השלמים הנז', ועונש הרשעים הנז' בדרך כלל, אשר השכר אשר יזכור כולל כל חלקי השכר האפשרי בעה"ז ובעה"ב, והעונש כולל גם הוא כל אופני מיני העונשים וחלקיהן, ואם רבו, בשני העולמות גם יחד, והוא אומרו תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים העולם הזה ונוחלים העולם הבא. וזה מבואר בעצמו, כי האיש אשר אלה לו לא ידאג ולא ידאב בעולם הזה, כי כאשר יעדר מהקנאה שהיא רקב עצמות, ויסתפק במה שיש לו, שוב לא ידאג ולא יתעצב על מה שיראה בזולתו. וכן כשיהיה החומר נכנע אל השכל, ולא ירדוף אחר התאוות, לא יהיה להוט אחריהם, ויהיה תמיד בשובה ונחת. וכן כאשר לא ירדוף אחר הכבוד המדומה, אשר הרודף אחריו כל ימיו מכאובים, ישמח כל ימיו, ובכן יהיו חייו בעולם הזה במנוחות שאננות. והראיה שהביא ממה שאמר שלמה הע"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכו', היא ראיה ברורה על הכוונה הנז', כי אוהבי השם ית' השלמים, כאשר יגיעו בדורם למדרגת השלמות האחרון, כמו שהיה אברהם אבינו עליו השלום בדורו, שנאמר בו מפיו ית' אברהם אוהבי וכו', ואמר שלמה המלך ע"ה ברוח הקדש, בשם השם ית', שיש לו ית' להנחיל אוהביו בהיותם בעולם הזה, כמו שיורה מלת יש שהוא בהווה, אמנם בעתיד, שהוא בעולם הבא, ימלא אוצרותיהם, כי שם בעולם הבא הם אוצרות הצדיקים, כי בעולם הזה אין להם אוצר, כי הם כאורח נטה ללון, דרך העברה, והאוצר הוא הבית אשר ישימו בו כל עיקר נכסי האדם הצפון לו, כן אוצרות אוהבי השם ית', הם באמת בעולם הבא, כי הם משתדלים בעה"ז לעשות מעשים טובים, כדי שיתמלאו אוצרותיהם בע"ה, ועל כן אמר השם ית' עליהם ואוצרותיהם אמלא, שהוא ודאי בע"ה.

וביאר ההפך בתלמידי בלעם הרשע, אשר הדבר יותר מבואר בהם בשני העולמות גם יחד, והוא אומ' אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, יר' באומ' יורשין גהינם, על העונש המגיע להם בעולם הזה, כי היורש יקרא יורש כאשר תגיע לו הירושה והנכסים אשר ירש, ובכן יאמר באמת שיורש האדם גיהנם, כשיגיע לו העונש מגיהנם, והוא הצער והעצבון המגיע לנפש על הרעות, ועל כן הקדים ירושת הגהינם לירידת באר שחת, שהיא כינוי למיתה, להיות ירושת הגיהנם בעה"ז כנז', וזה מבואר, כי מי שיהיו לו הג' דברים הנז' המוציאין את האדם מן העולם, שנותיו תקצורנה, וכל ימיו מכאובים, ואין לו חלק בעולם הרוחני, שהדברים האלה מוציאין אותו מן העולם הזה ומן העולם הבא, ועל כן אמר שיורשין גיהנם בעולם הזה, ויורדין לבאר שחת אחר המיתה, כן יורד שאול לא יעלה, שהם הפך ממש מתלמידי אברהם אע"ה, והראיה שהביא ממאמר דוד הע"ה תסכים לזה, כי באומרו תורידם ה' לבאר שחת, והוא רמז צער הרשעים שהם האנשי דמים אשר יזכור בעה"ז, והוא כאילו אמר שיגיעו למדרגה שהשם ית' יורידם מהרה אל המות, כי החיים יורידם אל המות מיום הולדם כנודע, אמנם היורד, כאשר יורידוהו אחרים נוסף על ירידתו, ירד פלאים פתע, על כן, על קוצר שנותם וצרותיהם וצרות צרותיהן אמר תורידם לבאר שחת, כי באר שחת הוא כנוי למיתה כמו שזכרנו, ולרמוז אל מיתתם אמר לא יחצו ימיהם, שהוא כנוי אל המיתה קודם חצי ימיהם, והתפלל דוד הע"ה שעם היותו הוא איש דמים, שופך דמי אויבי ה' ית', לא יקרהו כן חלילה, וז"א ואני אבטח בך, יר', בשופכי דם אויביך אבטח בך שלא תורידני לבאר שחת, ושאאריך ימים וכו'. ובכן יהיו הראיות שתיהן על שתי העולמות גם יחד, ולעולם יהיה מונח שכר ועונש העה"ז, קודם השכר והעונש אשר אחר המות, כפי טבע קדימתן, וכמו שהניחם התנא על הסדר, כי ראשונה אמר אוכלים העה"ז, ואחר כך נוחלין הע"ה, כסדר קדימתן בטבע כאמור. וכל זה כתבתי יען ראיתי המפרשים מבולבלים בזה, ולא אחד בהם בחר בדרך הזה, בהיותו בעיני דרך ישר יכשר בעיני פני אלהים ואדם, ומוכרח מצד הלשון והענין, והוא הנכון באמת.