פרקי משה על אבות ה:יח

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו כו'. הנה בכולל השלישי הזה, הראה התנא רושם השלם בתכלית השלמות, שאיננו מתפייס בשלמותו, רק שמשתדל להשלים אחרים זולתו. ורושם ההפכיי לו לרוע, שאינו מתפייס ברעתו, אלא שהוא חפץ בהשחתת עולם, אשר על כן אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

והנה דרך המפרשים בביאור המשנה הזאת הוא כפי דרך הרמב"ם ז"ל, שהוא שכר ועונש אלהי, כי השגחתו הנפלאה תסבב שלא תבוא חטא על יד מי שמזכה את הרבים, וכל המחטיא את הרבים יענישהו השם ית' בשימנעהו מן התשובה, והוא דרך נכון.

אך לבבי יחשוב שאין מבוא אל ההשגחה בכוללים האלה, רק כלם הם דברים שהודיענו התנא שהם מתחייבים כפי הטבע, וכונתו במאמרו זה, כי השלם המשתלם לזכות את הרבים יורה באמת על היות השלמות קנין קיים בנפשו, כי במה שידע והכיר מעלת השלמות רצה שישתתפו אחרים בו, ובכן הוא מבואר שלא יבוא חטא על ידו, כי אם הוא משתדל לזכות את הרבים, כל שכן שישתדל להרחיק החטא, ולהיות שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בשגגה, אמר, שכשיבא החטא בו או בזולתו מחביריו המשתתפים עמו, לא יבוא על ידו בכונה מכוונת לסבה הנז', והוא מבואר בעצמו.

והפך זה יקרה במחטיא את הרבים, שנעשה הרע והחטא קנין קיים בנפשו, עד שחושב שהרע הוא טוב, ועל כן רוצה שישתתפו אחרים בו, או הוא כ"כ רשע שרוצה וחפץ בהשחתת עולם. וכאשר הגיע הרשע למדרגה זו, הוא מבואר שאין ספק בידו לעשות תשובה, כי שערי תשובה ננעלו לפניו, שאינו מכיר הטוב, ואיך יפעלהו. וז"א אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כלומר, שהגיע למדרגת הרשע והפשע, עד שאין כחותיו מספיקין בידו לעשות תשובה, ועל כן לא אמר במחטיא את הרבים אין מצוה בא על ידו, הפך הראשון, כי אין כונת התנא על העונש האלהי, רק להורות על שלמות הקנין והמעלה, דבקה בנפש בראשון, והפסדו בשני, אשר על כן בקיום הקנין הטוב, גדרו הוא שלא יבוא חטא על ידו, רוצה לומר, בשימת משים לקיום הקנין הטוב. וההוראה עליו הוא שמשתדל לזכות את הרבים, שיורה באמת היות הטוב קנין קיים בנפשו כאמור, ובהפסד הקנין הטוב וקיום הקנין הרע בנפש הרשע, אשר גדרו הוא שאין מספיקין בידו כחותיו ואבריו וכל מחשבותיו הרעות לעשות תשובה. וההוראה על היות הקנין הרע בו בקיום, היא היותו מחטיא את הרבים.

ובזה הוא מבואר, כי מה שאמר כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שהוא כאלו אמר כאשר ראינו איש שמזכה את הרבים, הנה הוא מורה בזה שהמעלה והשלמות הוא קנין דבק בנפשו, ויצאו ממנו הפעולות שלמות, ואין דבר בלתי מתוקן יוצא מתחת ידו, שהוא גדר שלמות וקיום המעלה בנפש, וז"א אין חטא בא על ידו וכו'. וכן בהפך, כאשר ראינו איש מחטיא את הרבים, הנה זה הוא הוראה שיש לו גדר הרשע, ששערי תשובה ננעלו לפניו, והוא מכת האומרים לרע טוב ולטוב רע, ז"א אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

וביאר הענין יותר במשל נאות לשתי הגזרות, בשני נושאים מתחלפים, לראשון אמר, כי הנה משה רבינו עליו השלום זכה, וזיכה את הרבים, ולהיות שבמה שהיה מזכה את הרבים, היה מפאת המעלה הדבקה בנפשו, נחשב הזכות לו, כי הוא היה מקורו וסבתו, והביא ראיה ברורה מן הכתוב שנאמר עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, כי מלת עשה מושכת עצמה ואחרת עמה, וכאלו אמר משה עשה צדקת ה', ועשה הוא משפטיו עם ישראל, יר', המשפטים שעשו ישראל, הרי הוא כאלו הוא עשאם.

וביאר ההפך מירבעם שהחטיא את ישראל, ונחשב חטא ישראל כאלו עשאו הוא, וחלילה לאל מעול בזה, כי בצדק ובמשפט היה, כי במה שהוא החטיא את ישראל, הנה החטא נתחייב מצד רעתו וקנינו הרע הדבק בנפשו, בהיותו הוא סבת החטא. וז"א ירבעם חטא והחטיא את הרבים, וכלו נחשב לו לחטא, שנאמר בו על חטא ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, הרי שנאמר בו על חטא ירבעם סתם, ואחר כך מפרש ומבאר שהחטא הנז' הוא אשר חטא והחטיא את ישראל, הרי שמה שחטא ומה שהחטיא לישראל, קראו חטא ירבעם, שכנה הכל את ירבעם בצדק ובמשפט. בהיותו הוא הסבה כנז', ועל כן לא הספיקו ביד ירבעם לעשות תשובה, להיות רעתו רבה כאמור, ולא בא חטא על יד מרע"ה, להיותו שלם השלמים.