פרקי משה על אבות ה:יז

וסמך לזה הכולל השני, שהוא הפכו, באומ' כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכו'. והנה בפירוש המשנה הזאת נבוכו המפרשים בהבנת כוונת גזרת סופה להתקיים, כי אם הוא נאמר על השני חולקים, איך אפשר שיתקיימו שניהם יחד, בהיותם חלוקים בסברתם, ואם הכונה היא לומר שלסוף יבואו במוסכם לסברא האמיתית, הנה אין זה קיום המחלוקת, רק הפסד המחלוקת, כי המחלוקת הפכיי למוסכם כנודע. ועוד, שהמשל שהביא לזה ממחלוקת הלל ושמאי איננו צודק לפי זה, כי לא חזר מעולם שמאי לסברת הלל. וכן אין לומר שמלת מחלוקת הוא נאמר על החולק נגד הסברא האמיתית לבדו, ושיאמר שכשחולק לשם שמים ולא לקנתר תהיה סברתו מתקיימת, כי יהיה לפי זה מאמרו אין מובן לו וסותר את עצמו, שאם המחלוקת הוא כנוי אל החולק לאמת, איך יתקיים ויתאמת הסותר לאמת, וגם המשל איננו מסכים עם הנמשל.

אשר על כן לבבי יחשוב, שכוונת התנא היא לומר לנו דברים מתחייבים כפי הטבע, ולא דברים מתחייבים מפאת ההשגחה, ובכן אמר, כי כאשר יאמר אדם מה סברא אחת אמיתית, הנה כשיחלוק עליו אחר, הנה אם הוא חולק לשם שמים, יהיה תכליתו ומחשבתו במחלוקת ההוא להתקיים בפועל דעתו וסברתו, שאומר סברתו להיותו חושב שהוא האמת, ואין תכליתו המחלוקת, רק ידיעת האמת, ובכן אף שיטעה בסברתו, הנה שכרו אתו, כמאמר רז"ל הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, והוא מצד הכונה במחלקותם כאמור.

אמנם כאשר לא יחלוק לשם שמים, לא יהיה תכליתו וסופו לקיים סברתו, רק לסתור סברת חברו לבד, שהתכלית הוא המחלוקת מצד עצמו, ולא קיום סברתו, כי הוא יודע שחברו אומר האמת, אלא שרוצה לחלוק עמו לקנתר כנז', והוא מה שרצה התנא הזה באומ' כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופו להתקיים וכו', והוא כאלו אמ' המחלוקת אשר הוא לשם שמים יש לו סגולה טובה, אשר בה יוכר באמת אם הוא לשם שמים, והיא שסופו ותכליתו של החולק הוא שיתקיים דעתו בפועל. והמחלוקת שאינו לשם שמים, הנה אין סופו ותכליתו של החולק שיתקיים דעתו בפועל, שכבר ידע והכיר שחבירו אומר האמת, רק כונתו וסופו ותכליתו הוא לקנתר ולסתור דעת חבירו לבד, ובכן באומ' סופו להתקיים, הוא כאלו אמר שמחשבת החולק ותכליתו במחלוקתו הוא שיתקיים בפועל דעתו.

ואפשר שתהיה הגזרה מסורסת כמשפט בהרבה מקומות, והיא רושם וגדר המחלוקת שהיא לשם שמים, והוא כאלו אמר כל מחלוקת שסופה ותכליתה להתקיים היא לשם שמים, וכל שאין סופה להתקיים אינה לשם שמים, והוא מתיישב על נכון כפי הלשון וכפי הענין בין כך ובין כך בלי דוחק כלל. והביא משל לשני החלוקות גם יחד, שמחלוקת הלל ושמאי היה תכלית כל אחד מהם בלי ספק לקיים דעתו, בחושבו כל אחד מהם שהאמת אתו, ואם היה מכיר שמאי שהאמת עם הלל, היה מודה לו בלי ספק, וזהו לשם שמים, לבקשת האמת. אמנם מחלוקת קרח ועדתו עם משה רבינו ע"ה, נודע באמת שהיה לקנתר, שכבר השיגו מעלת משה רבינו עליו השלום, ושהאמת אתו, רק היו רוצים במחלוקת מצד עצמו, ועל כן נענשו בעונש גדול, להיות תכליתם ומחשבתם רעה, ולא אמר זו מחלוקת משה וקרח, כי מלת מחלוקת הנזכרת פה, היא נאמרת על דעת החולק לאמת, ולא על האומר האמת, כי לא יקרא חולק רק החולק על האמת, והוא דקדוק נכון ואמיתי.