פרקי משה על אבות ה:יג

ארבע מדות בנותני צדקה רוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו, יתן ויתנו אחרים חסיד וכו'. הנה במין הד' הזה מהמדות, קשה מה שלא יעלם מעיני פני כל מעיין, איך אמר, שהד' מדות אשר יזכור הם כלם בנותני צדקה, שהרי שתים מהם הם בבלתי נותנים, והם הקצה האחד לרוע, והוא הרוצה שלא ליתן ושלא יתנו אחרים, והאמצעי הראשון, והוא הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן. ועוד קשה באמת לתת טוב טעם ודעת כונת הרוצה לתת הוא ושלא יתנו אחרים, מה הוא תכליתו בזה, וכן טעם הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן, מאי דעתיה, שאם חשב היות הנתינה דבר טוב, היה לו לחפוץ לתת הוא, ואם חושב שהנתינה היא רעה, ועל כן ירצה שיתנו אחרים, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ולמה שם אותו לבינוני, ואמר שעינו רעה בשל אחרים, שנראה שאין לו דופי אחר רק היותו צר עין וכו'.

ואומר ראשונה, שאפשר לומר שהד' מדות שזכר בנותני צדקה, הם כולם נותני צדקה בפועל, אך הד' מידות המתחלפות בהם, הוא ברצון אצל הנתינה, ותהיה לפי זה מלת רוצה שהתחיל בה נמשכת אל כל הגזרות, וכאלו אמר, שהרוצה במה שנותן הוא ואינו רוצה במה שיתנו אחרים, הנה עינו רעה בשל אחרים, שהוא צר עין שאינו חפץ בטובת חבירו. וכן ההפכיי לזה, והוא הרוצה במה שיתנו אחרים והוא אינו רוצה לתת, הנה אף על פי שיתן, כיון שאינו רוצה במה שנותן, הנה עינו רעה בשלו, כלומר שאיננו נותן בעין יפה. אמנם הקצה הטוב הוא, הרוצה במה שנותן הוא, ורוצה ושמח במה שיתנו אחרים, הוא החסיד. והקצה האחר הוא, הרוצה ושמח במה שלא יתנו אחרים, ואינו רוצה במה שנותן הוא, הנה איש כזה אף על פי שיתן ויתנו אחרים, כיון שהוא אינו רוצה בנתינתו ולא בנתינת האחרים, ונעשה הדבר שלא כרצונו, הוא רשע, שנפסדה תכונתו וכונתו אל הטוב, במה שאינו חפץ בנתינה בהחלט במקום הראוי. ובכן יתיישב היטיב אומרו בנותני צדקה, כי כלם נותנים, אך ההפרש בהם הוא ברצון והחפץ בנתינה כנז'.

ואפשר לומר בזה, והוא הנכון אצלי, כי אומרו בנותני צדקה, רוצה לומר, שיהיו הד' מדות באנשים שנוהגים לתת דרך כללות, כי לא אמר ד' מדות בנתינת הצדקה, כי אז היה מוכרח שיהיו הד' מדות בנתינה עצמה, אך במה שאמר בנותני צדקה, ר"ל בנוהגים לתת צדקה, כאלו נאמר בקהל א' או עיר אחת שנותנים צדקה לעניים ומתפרנסים עניי קהלם או עניי עירם, אשר בכללות יאמר בהם שהם דרך כללות נותנים צדקה, אך כאשר יבחנו כפי פרטיותם, יהיה פרטי בהם שאינו נותן הוא כלל, ואינו רוצה שיתנו אחרים, והוא שונא הצדקה בהחלט.

ואפשר שמפני שהקהל מכריחים אותו על כרחו שיתן, יקרא גם הוא נותן, כמו שארז"ל שממשכנין על הצדקה וכו'. ואפשר לומר גם כן שאומ' בנותני צדקה, ר"ל בענין נתינת הצדקה, כי הבלתי רוצה לתת בשאט בנפש, ואינו רוצה שיתנו אחרים, אף על פי שלא יתן לעולם, הנה מדתו זאת בענין נתינת הצדקה תהיה כנודע. ובין כך ובין כך לכל הפירושים הנה הקושיא הראשונה מתורצת לגמרי.

ואמנם הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, הוא האמצעי היותר רע מהאמצעי האחר, כמשפט המינים הקודמים, שהאמצעי הנז' ראשונה משני האמצעיים, הוא יותר רע מהנמשך אחריו. ובכן אומר, שהרוצה שיתן הוא ולא יתנו אחרים, יש בו מן הרשע ופשע בענין קנין הצדקה, שכונתו רעה, שמורה במה שרוצה הוא לתת ושלא יתנו אחרים שאין תכליתו בנתינת הצדקה רק יוהרא בעלמא, אשר על כן רוצה שיתן הוא ולא יתנו אחרים, כדי שיאמר ותגלה ותראה כבודו המדומה, ולא יאמר שהאחרים עשו המצוה, וזהו עינו רעה בשל אחרים וכו', רוצה לומר שעינו רעה בשם הטוב שיצא לאחרים על זה, ובזה תכליתו וכונתו עדי אובד. אמנם הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן, מורה בכונתו זאת שמכיר מעלת הצדקה ומרחם על העניים, אלא שהוא כילי וחמדן מאד, ורוצה שיגמר הדבר מצד רחמנותו על ידי אחרים, ואליו לא יגיעו, וזהו עינו רעה בשלו, רוצה לומר הוא חס על ממונו, והוא רע עין עליו באמת, ונמצא כוונתו רצויה, אבל מעשיו אינם רצויים, ועם היות גם זה חלק רע, איננו כמו הראשון, שכיון שכונתו שלימה לעשות צדקה, אלא שחס על ממונו, הנה כונתו זאת בהמשך הזמן יתקן המעשה, ובראשון הוא להפך, והוא ק"ל. ובו יתורץ הספק השני.

אך קצה השלמות בזה הוא, שירצה לתת הוא משלו ושיתנו אחרים, וזה נקרא חסיד, כי הצדיק איננו משתדל רק לשלמות עצמו, והנותן הצדקה בעין יפה, ומשתדל למצוא אנשים מהוגנים לתת להם, יקרא צדיק. אך הבלתי מתפייס בזה, אלא שמשתדל בכל עוז להשלים בזה גם לאחרים, הנה זהו חסיד.

וההפכיי לו, והוא הרוצה שלא לתת, וכן רוצה שלא יתנו אחרים, הנה זה כונתו ומעשיו רעים וחטאים, והוא רשע גמור. וז"א לא יתן ולא יתנו אחרים רשע וכו', כי כונתו זאת יורה על הפסד המעלה בו בהחלט, ונעשה הפכי קנין רע בנפשו וכו'.