פרקי משה על אבות ה:יא

ארבע מדות בדעות נח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו וכו'. להיות הכח הכעסני הוא השרש פורה ראש ולענת הפחיתיות כולם, והוא סבת העדר המעלות המדותיות, אמר, כי עם היות הכעס התפעלות חמרי, וכמעט שאין ביד האדם להמלט ממנו, ומה גם אם יהיה אדומיי שהוא ממהר לכעוס, שכמעט אין בידו למנוע הכעס מעצמו, להיות השכל מושל על החומר ועל ידי ההרגל, אפשר להסיר ממנו כל פחיתות וכל גנות, אף שיהיה מתחייב מצד מזגו, כי המזג והתכונה וכן המערכה אינם מכריחים את האדם לשום דבר, רק שהם מטים אותו אל הצד ההוא אשר יחייבו, אך לא יכריחו, שאפשר לאדם על ידי ההרגל בהפכיי לתקן את אשר עותו רוע המזג והתכונה כנז'.

ועל כן גזר אומר, שמי שהוא נח לכעוס ונח לרצות, אשר היא מדה בינונית ואמצעית בין שתי הקצוות, הנה יצא שכרו בהיות נח לרצות בהפסדו, כלומר, שלא הועיל לו החלק הטוב, שהוא היותו נח לרצות, לתקן את אשר עותו היותו נח לכעוס, כי בא לכלל כעס בא לכלל טעות ושוב אין לו תקנה כאשר ישוב מכעסו על אשר חטא בהתחלתו. ועל כן אמר שיצא שכרו, שהוא הרצוי, והרי הוא כאלו לא היה, בסבת הפסד מציאות כעסו בהתחלה, וז"א נח לכעוס ונח לרצות יצא שכרו בהפסדו. והמדה הב' האמצעית, היא במי שהוא קשה לכעוס וקשה לרצות, שהיא יותר טובה מהראשונה, ואמר שהאיש אשר זה לו, יצא הפסדו, במה שהוא קשה לרצות, בסבת שכרו, כי רב הוא, במה שהוא קשה לכעוס, כי במה שהוא קשה לכעוס ימנע מבא לכלל כעס, ואף כשיבוא לכלל כעס, הנה יהיה זה לסבה חזקה, ובכן אף שיהיה קשה לרצות אחר כך, יהיה לו טעם וסבה בצד מה.

ואמנם מי שהוא קשה לכעוס ונח לרצות, הנה זהו חסיד באמת אצל המדות שיתרצה אל הטוב, ויהיה נרחק מהקנאה ומכל התאוות הנמשכות מהכח הכעסני, ואף אם יחטא לפעמים ועתים רחוקות, יהיה נח לרצות וישוב ונחם מהרה. ואמנם הפכו, שהוא הקצה הרע, והוא מי שהוא נח לכעוס וקשה לרצות, הוא רשע גמור, כי יתפעל מיד מהכח הכעסני, ולא יתרצה עוד, וישוב הרע קנין קיים בנפשו. ונמצאו בזה שתי קצוות ושני אמצעיים, להיותם משתתפים בקצוות, כי מי שהוא נח לכעוס ונח לרצות, יהיה לו צד אחד מהרשע וצד אחד מהחסיד, וכן הוא מי שהוא קשה לכעוס וקשה לרצות, והוא ק"ל.