פרקי משה על אבות ד:ט

רבי יונתן אומר כל המקיים את תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר וכו'. אחר אשר הונחו במאמרי השלמים הקודמים ההנהגות הראויות להישיר הכוונה האנושית לעבודת השם ית', וההישרה הראויה להשגת התכלית האחרון והטוב העליון כמדובר, הונחו אחריהם מאמרי הארבעה שלמים רבי יונתן ורבי מאיר ורבי אלעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר.

והכוונה בהנחת ארבעה מאמרים אלה, להיות שבכל הפרקים הקודמים שמנו ליסוד מוסד, היות השלמות האחרון תלוי בשלשה דברים, אשר זכר שמעון הצדיק, שעליהם העולם עומד, והונחו אחר ספור הקבלה בפרק הראשון, לאות יישירו נגדו כל הבאים אחריו. וכן היה הענין בכל הפרקים הנמשכים, כולם נקבצו באו לבאר חלק מהשלשה חלקים הנז', שהם היסודות אשר עליהם בנו מוסריהם והנהגותיהם כל הבאים אחריו, על כן אחר ההנהגות הפרטיות אשר הונחו, להישיר ולהדריך המחשבות אל הפעולות הנאותות, ראה מסדר המשנה להביא מאמרי השלמים האלה, אשר נכללו בדבריהם שלשה חלקי השלמות, כסדר שסדרם שמעון הצדיק ע"ה, אשר הושמו ליסוד מוסד כנז'. כי הנה שנים מהם, והם ר' יונתן ורבי מאיר, כתבו רושם חלק התורה, ורבי אליעזר בן יעקב חלק העבודה, והם המצות השמעיות, ורבי יוחנן הסנדלר חלק הגמילות חסדים, והוא סבת קיום הקבוץ המדיני, כאשר ביארנו כל זה החלוק במקומות רבים מביאורנו זה.

והנה בחלק התורה הונח ראשונה מאמר רבי יונתן, שביאר האות והמופת לתקון ושלמות הכונה, והתכלית המכוון בעסק התורה, אשר מהפעולות יודעו הכחות. ור' מאיר ביאר הדרך הנאות לתקן הכונה ולהישירה אל התכלית הטוב, אשר בה ימשך התכלית, אם בטבע אם בהשגחה, כי על שני הדרכים גם יחד, אפשר לישב מאמר השלמים האלה ארבעתם.

והנה על הדרך ההשגחיי שפירשו המפרשים, הוא מבואר מה שאמר רבי יונתן, כי כל המקיים את התורה, ר"ל העוסק בה, כי נלקחה מלת מקיים לרמוז אל העדר הביטול אשר יאמר אחר כך, כי לולי זה היה אומר בפירוש כל העוסק בתורה מעוני וכו'. ורצה לרמוז שכל המשתדל שלא לבטל את התורה מחמת העוני, רק לקיימה עם כל צערו ועוניו, הנה השם ית' נותן לו שכרו, שמעשיר אותו על כוונתו הטובה ההיא ששם בה' מבטחו, כי לא די שלא ביטל את התורה מחמת העוני, אלא שקיימה קיום אמיתי, על כן המחשבה ההיא לא תפסד לעולם, ולעולם יקיים האיש ההוא את התורה, ולפי שראתה ההשגחה האלהית טוב כוונתו, וראה בו טוב ההכנה, עד שאפילו יהיה לו הון רב לא יוטרד בו, ולא ימיש מעשות פרי, העסק בתורה נותן לו עושר, ומקיים את התורה, ואינו מבטלה מחמת העושר, רק מקיימה. ועל זה תפש מלת מעוני ומעושר במ"ם, ולא בבי"ת כמשפט, לרמוז אל שלילת ההפך, שהוא שלילת הביטול. והוא כאלו אמר שלא בטל את התורה מחמת עוני, רק קיימה מחמת העוני ההוא. והוא דקדוק נכון. ואמר שכל המבטל את התורה מחמת העושר, וז"א מעושר, הנה סופו לבטלה מחמת העוני, כי יהיה עוניו כל כך, שיהיה נטרד ומצטער מאד לבקשת לחם למאכלו, וז"א סופו לבטלה מעוני וכו'.

ואמנם כאשר יהיה להפך, הוא מבואר, שההשגחה לא ינגדהו ולא יעזרהו, כי המקיים את התורה מעושר, הנה ההשגחה יעזבנו בידו, ואין להחזיק לו כל כך טובה כמו המקיימה מעוני, כי העני כי דל חלקו, הוא מצטער בצער גדול לבקשת מאכלו, והוא טרוד מאד, וראוי להחזיק לו טובה על היותו עוסק בתורה, ועל כן השם ית' נותן לו שכר שמביאו לידי עושר בקיום התורה כנזכר, אך העשיר למה יהיה נטרד בבקשת המותרות ויעזוב למודו, אין זה כי אם רוע לב. ובכן המבטל את התורה מעוני, אינו כל כך רשע כמו המבטלה מעושר, לשיהיה נענש מהשגחתו הנפלאה, כי צוק עתו מבעתו, ועל כן יניחנו כמות שהוא.

אך אמנה אם באנו לומר שמה שאמר התנא סופו לקיימה ולבטלה וכו', ר"ל מצד הסבות המחייבות זה בטבע, אשר הוא הדרך היותר נכון אצלי, הוא מבואר גם כן במעט ההשקפה בלשון התנא במה שאמר כל המקיים את התורה, ולא אמר כל הלומד בתורה, או כל העוסק בתורה מעוני סופו ללמוד בה מעושר. וכן היה לו לומר וכל מי שאינו לומד מעושר סופו שלא ללמוד מעוני וכו', והוא מבואר, כי במה שתפס לשון קיום ובטול, רצה לרמוז שאין דבורו רק בשלמים בתורה, אחר שכבר הגיעו למדרגת החכמה בה, ויצאו ממדרגת לומדים, והם במדרגת מקיימים את התורה להגות בה יומם ולילה לעבודתו ית', ואמר כי הנה אלה כאשר יקיימו את התורה בהיותם חכמים, ולא יטרידום צרות העוני וצרות צרותיו, הנה איש כזה כאשר יבא לידי עושר מכל שכן שיקיימה מעושר, כי כשהוא מכיר מעלת תהלת החכמה הרמה, הנה אם בהיותו נטרד בטרדות שהיו פוטרות אותו מהלמוד, לא היה בודל מלקיים את התורה, כל שכן בהעדר הטרדות ההם, שיחויב לו לקיימה יותר, בהיות לו מהטובות הזמניות יתר מהשיעור ההכרחי.

ובכן ידיעת ההפכים אחת, כי מזה נתבאר שהאיש העשיר כאשר יבטל את התורה מצד טרדתו בעושרו, היא הוראה ודאית שסופו שיבטל את התורה אם יבוא לידי עוני, כי אם בהיות לו הצריך מהממונות היה נטרד על בקשת המזונות המותרות, כל שכן כשלא יהיה לו הצריך לפרנסתו שיהיה יותר נטרד לבקשת פרנסתו, וז"א סופו לבטלה מעוני וכו', ובכן המבטל את התורה מעוני לא יתחייב בטבע שיבטלה מעושר, וכן המקיימה מעושר אינו מתחייב שיקיימה מעוני, ועל כן לא זכר שתי החלוקות האלה.