פרקי משה על אבות ד:ד

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. הנה המשנה הזאת קשת ההבנה עד מאד, שלא תפול מלת תקוה רק על דבר שיקוה האדם ברצונו שמתאוה אליו, והנה אין איש שיקוה ונפשו אותה להיות רמה. היה לו לומר שסוף אנוש רמה, או תכלית אנוש רמה. אמנם מלת תקות לא יכולתי להולמה. ושמעתי אומרים בשם חכמי הקבלה, כי להיות תקות האדם אל הטוב האחרון העליון, והוא הדבקות בו ית', ואי אפשר להשיגו רק אחר המות, נמצא שהאדם מקוה למות ולרמה, כדי לעלות באמצעותו אל הטוב העליון הנז'. והנה אמת גם זה איננו שוה לי, כי אין איש שישתוקק ויתאוה אל הרמה, אף שידע שאחריו לאור באור החיים, כי לעולם מקוה לחיות, ובסוף ישמח בהשגת הטוב, אך לא יקוה אותו בתאוה וכוסף כנז'.

אך מה שאאמינהו אני הוא, שהאנוש הנז' פה, איננו השלם, כי לא מצאנו השם הזה באדם, רק בבלתי שלם, כי שם אדם יורה על שלמות לפעמים, ככתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו', וכן שם איש מורה תמיד על השלמות, שנאמר והאיש משה וכו' עד שהושם בו ית' ה' איש מלחמה וכו', ובמלאכיו והאיש גבריאל וכו', אך האנוש הוא הבלתי שלם. ולהיות מטבע האנוש הבלתי שלם, שישתוקק תמיד אל טובות הגוף, ברבוי האכילה והשתיה והמשגל ודומיהם, אשר הם מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, כמו שאמר התנא מרבה בשר מרבה רמה, נמצא שבהיותו מקוה אל טוב החומר, הוא מקוה ברצונו הגמור הרמה ולא יכירהו, מסכים למאמר המליץ ורעה עוד מזאת עוצם תשוקת האיש ההמוני, שיגיעו תקופות הימים להגיע למבוקשיו, ואולי עם זה לראות ברעתו כלתה נפשו, שתכלה שנה וקללותיה תגלינה וכו', על כן אמר התנא האלהי הזה, שישתדל האדם להיות שפל רוח, ולא יתן יד לחומר להתגאות, כי ישתרר עליו גם השתרר, ונתן טעם לשאין ראוי, לתת מקום לחומר להתגבר על הנפש, יען כל תקות האיש הנמשך אחר החומר הוא הכליון וההפסד והרמה, אשר הוא בעצמו יכסוף ההפסד והרמה במה שיכסוף התאוות הגופניות, וזה דבר מפורסם ואמיתי ונכון בישוב דברי התנא הזה באמת.

ועל כן לא אמר שתקותך רמה, בהיות התחלת המאמר מדבר לנכח. ולפי זה אפשר גם כן שיהיה מאמר שתקות אנוש רמה, טעם נכון אל שאין ראוי להתגאות, במה שיזכור שכל תקות האנוש מפאת חומרו הוא רמה ותולעה, אף שלא ירגיש בו, ואיך אם כן יתגאה מי שכל עיקר תקותו ותאותו הוא הדבר הנבזה בעיני הכל, נמאס, שהיא הרמה.

ורצה בזה רבי לויטס לחזק דברי בן עזאי, שאין ראוי שיהיה האדם בז לשום אדם, כי מלבד מה שאמר בן עזאי שאין לך אדם שאין לו שעה כנז', הנה לא די שאין ראוי שיבזהו, אלא שראוי להיות שפל בעיניו, ולזה כפל מלת מאד, כלומר שלא יהיה בז לכל אדם, ושלא די זה אלא שיושפל לפניו, ויהיה מאד מאד שפל רוח, בהיות שממקום שבאתה הגאוה, והוא מפאת החומר והכח הכעסני, הנה הוא מקוה ומאוה אל הרמה וההפסד המוחלט ואיך יתגאה.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעים ממנו בגלוי וכו'. הן אמת מה שפירש הרמב"ם ז"ל בזה הוא הנכון, וזולתו מפירושי שאר המפרשים שוא ותפל, חלילה לאל שופט בצדק ולשדי מעול שישוה עונש השוגג לעונש המזיד בענין חלול ה', לא יעלה על לב לעולם, כי המזיד בענין חלול השם, והוא היודע את קונו ומכון למרוד בו, אין ראוי שיהיה לו כפרה עולמית, ואמנם השוגג, אף שיהיה כל מין שוגג שיהיה, אין ראוי להענישו כעונש המזיד חלילה, עם שהוא גם הוא ראוי לעונש גדול מאד, בהיות הדבר על חלול ה', שהיה ראוי שיתן אל לבו, ולהרגיל עצמו להתרחק ולהזהר מהדברים המחייבים השגגה ההיא.

אך אמנה שיהיו נפרעים ממנו בגלוי, אף שיהיה חוטא בשוגג, ויהיו השוגג והמזיד שוים בזה, הנה זאת היא מדה ישרה בהתחלפות עונשם כאמור, שיהיו כולם נפרעים בגלוי, להורות לחוטא שעם היותו עושה זה בסתר לפי ערכו, הנה לפי ערך מי שחטא אליו, שהוא השם ית', הכל גלוי וצפוי תמיד בכל מקום שיהיה, כי אין נסתר מנגד עיניו ית' עלוי רב, ועל כן בענין חלול ה' שהוא חטא בו ית', שהוא תמיד גלוי, ולא יקרא נסתר, אף שיחטא בקרב לבו, הנה כמו שהוא גלוי הכל לפניו, ראוי שיענש בגלוי, שהוא כאלו חטא לו בגלוי, אמנם החוטא לחבירו, ראוי שהחוטא בסתר, שיענש בסתר, והחוטא בגלוי, שיענש בגלוי, באופן שיהיו תמיד המדות שוות. וזה אמיתי אצלי ואין לי ספק בו.

אמנם מה שצריך לתקן בזה לפי דרך הרמב"ם ז"ל, כי היא ישרה בעיני, הוא ישוב לשון התנא, למה הוצרך לחזור ולומר על חלול השם, מאחר שנושא גזרתו הוא כל המחלל שם שמים בסתר, והיא הקושיא החזקה אשר הכריח את המפרשים לנטות מדרך הרב ז"ל, אך לפי דעתי על פי דרכו ז"ל הם שתי גזרות, האחת היא שהמחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, והיא הגזרה העיקרית אשר רצה בזה התנא. והגזרה השנית הוא טעם נכון אל הראשונה, והוא הטעם עצמו אשר ביארנו אנחנו, כי לענין חלול השם, הפרעון והעונש, אם מעט ואם הרבה, ראוי שיהיה בגלוי, יען הכל גלוי וצפוי לפניו ואין נסתר בערכו ית', אשר אליו היה החטא בעצם וראשונה. ולפי שיש לאומר שיאמר, כי כמו שיש הפרש בעונשים בין החוטא בשוגג לחוטא במזיד על חלול השם עצמו, כן היה ראוי שיהיה הפרש בפרעון העונש, שאם חטא בסתר בערך אל החוטא, יהיה נענש בסתר, כמו שהוא בשאר החטאים, לזה בא התנא לתרץ הקושיא הזאת, ולסתור הדעת הזה, באומרו אחד שוגג ואחד מזיד, יר', השוגג והמזיד, עם היותם מתחלפים בענשם, הנה הם שוים לענין חלול השם, לשיהיו נפרעים שניהם בגלוי כנז', מפני שהכל גלוי וצפוי לפניו ית' וכו', עם היות שכאשר לא יהיה על חלול השם, יהיה הפרש בין השוגג והמזיד במקום הפרעון ובאופן הפרעון כמדובר. והוא דקדוק נכון ואמיתי.

ואמנם כוונת מסדר המשנה, במה שהניח מאמר זה השלם אחר מאמר רבי לויטס, הוא מבואר באמת, כי להיות שבן עזאי ורבי לויטס הזהירו על הקנינים אשר בנפש מפאת הכח הכעסני, שהראשון אמר אל תהי בז לכל אדם, והשני אמר מאד מאד הוי שפל רוח, שכלם הזהירו על העדר הגאוה וגסות הרוח, והם הפעליות הנפש מפאת הכח הכעסני, ועל הרוב יתפעל האדם מהם פתאום, ויהיה במדרגת שוגג, וישוב מהרה לפעמים לתקן את אשר עותו, להראות אל העומדים שם שלא עבר עליו רוח גאוה תאוה היא לעינים, אך הקנין הרע דבק בנפש, שזהו מדרכי חלול השם שמראים נפש זכה וטהורה ונבחרת, ותחתיה תעמוד הבהרת. על כן הונח מאמר רבי יוחנן בן ברוקה שאמר, כי המחלל שם שמים בכיוצא בזה, אם יהיה הקנין הרע נשאר בנפש, והוא הנקרא חוטא בסתר, הנה ה' ית' יתפרע ממנו בגלוי, והשוגג והמזיד הם שוים בזה, עם היותם מתחלפים בעונשם, כמו שביארנו. והוא טעם נפלא מאד, שראוי להזהר מאד שלא יתגאה האדם, ולא יהיה גסות הרוח בנפשו, זולת הפועל החצוני, והוא, כי הנה במה שמראה עצמו עניו מחוץ, והוא בנפשו גאה מאד, הנה בהיותו בורח בזה מהפרסום שלא יתפרסם גנותו וקנינו הרע אשר בנפשו, השם ית' מודד לו מדה כנגד מדה, שממה שהוא בורח הוא נלכד בו, בשיהיה ענשו בפרסום כנז'.