פרקי משה על אבות ד:ה

רבי ישמעאל בנו אומר הלמד על מנת ללמד, מספיקים בידו ללמוד וללמד, והלמד על מנת לעשות וכו'. זולת מה שפירשתי במשנה הזאת בספר פני משה מאמר ט' סימן ב' עתה אומר מסכים אל כונת הפרק, כי למה שהיה התכלית המכוון בכל הפרק הזה תקון המחשבות והכוונה אל התכלית המכוון בהשגת השלמות, כמו שנתבאר במאמרי השלמים הקודמים. כי הנה בן זומא שם דרך נאות אל כל אחת מהטובות, שיהיו כולם מכוונות אל התכלית האמיתי לשם שמים. ובן עזאי הזהיר על הזריזות בפעולות, שמורה על הכוונה הנכונה, והוסיף ר' לויטס להפליג על הרגל הענוה נאוה כירושלים להכניע החומר, כדי שישאר השכל פנוי לכוין אל התכלית הנכסף בלתי התנגדות. והונח אחריו מאמר ר' יוחנן בן ברוקה, אשר חתם וסתם דבר הכוונה, כי בוחן לבות וכליות נפרע מהמחלל שם שמים בסתר, ומראה לעיני פני ההראות מה שבלבו, הונח עתה מאמר הבן יקיר לו ר' ישמעאל עם מאמרי שני השלמים הנמשכים אחריו, להודיע ולהודע שההשגחה האלהית כל מגמתה להוציא לפועל הכונה הטובה, על דרך מאמר רז"ל שאמרו מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, והכל לפי הכוונה, שאם הכוונה והמחשבה היא טובה בפעולות, תשתתף עמה השגחתו הנפלאה, ואם רעה היא, אף שיהיו המעשים כולם טובים, לא לרצון יעלו לפניו ית', והיו כלא היו.

על כן גזר אומר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן, ואמר, שהלמד התורה ויהיה תכליתו וכוונתו בלמוד ההוא הלמוד מצד עצמו, שחושב שהתכלית האחרון הוא העיון והידיעה מצד עצמה, כמו שחשבו רבים מהחכמים ששמו האושר והתכלית האחרון העיון והידיעה, ובכלל שלמות השכל העיוני, הנה מי ששם מגמת פניו השגת זה התכלית, וזה בחושבו שהוא התכלית האחרון, עד ששם האושר שיהיה לומד לאחרים, כי מאחר שלא שם תכלית הידיעה לדבר אחר זולתה, הנה היא תשלם במה שילמד אותה לאחרים, כי בזה יצא אל הפועל, מספיקין בידו להוציא התכלית המכוון אצלו לפועל, והוא אומרו שמספיקין בידו מן השמים ללמוד וללמד.

ואפשר שאומרו מספיקין בידו, הוא על הסבות הטבעיות, או כחותיו הגשמיות, זולת עזר ההשגחה הנפלאה. והדבר מבואר בעצמו, כי מי ששם תכליתו וכל מגמת פניו הלמוד מצד עצמו, הנה הסבות המחייבות העסק הזה בהשתתפות מחשבתו, אשר יזרז בה כחותיו לשים בפועל הדבר הנכסף אצלו, שהוא הלמוד מצד עצמו, בלתי תכלית אחר, יביאוהו עד קצו, ואחר שיבא עד קצהו, וכפי האפשר לו, יתפשט לזולתו, וילמוד מה שהשיג לאחרים, כדי להשלים עצמו יותר במושג אצלו על דרך ומתלמידי יותר מכלם.

ואמר שמי שיהיה תכליתו הנכסף אצלו וכונתו ותחלת מחשבתו בלמודו, כדי שיכיר את בוראו ויאהבהו, ויהיה תכלית ידיעתו לשמור לעשות מצותיו חקותיו ותורותיו, והוא האיש אשר נאמר בפרק הקודם שמעשיו מרובין מחכמתו, ששם תכליתו המעשה, כאשר ביארנו, הנה כאשר יהיה זה תכליתו, יתחייב בטבע באמת ובתמים שיעלה בידו להשגת תכליתו זה, שיהיה לומד התורה ויהיה מלמד אותה לאחרים, כדי שישתלם בלמודו כמדובר, כי במה שילמד לאחרים ישתלם יותר בלמודו. וז"א מספיקין בידו ללמוד וללמד, וזה אם מפאת ההשגחה, ואם מצד כחותיו או בסבות הטבעיות אשר יחייבוהו כאמור, וזולת זה שהוא הקודם, מספיקין עוד בידו לשמור ולעשות, שהוא הנכסף אצלו בתחלת מחשבתו, ובאומרו לשמור, רצה בזה שיהיו ראשונה המעשים קנינים שמורים וקיימים בנפש, ואחר כך יפעל הפעולות השלמות הנמשכות מהקנינים השמורים, ולא זכר המעשים הקודמים אל הקנינים, אשר הקנינים מתהוים מהם, כי במלת לשמור נכללו, כי באומרו שמספיקין בידו לשמור. והוא שמירת הקנינים והוייתם, הנה זה ידוע שיהיה מצד הרגל הפעולות הקודמות.

ואחר שמירת הקנינים זכר המעשים הנמשכים מהם, והם הנקראים מעשים סתם, ועליהם אמר ולעשות שהוא המעשה, אשר הוא אחר השמירה כנז', והנה הוא מבואר כפי הטבע, כי מי ששם מגמת פניו והשתדלותו המעשה, ושם הלמוד במדרגת המביא אליו, שישתדל מאד לשלמות הלמוד בחלקיו, שהוא ללמוד וללמד, ולשלמות המעשה בכל חלקיו שהוא לשמור ולעשות. אך מי ששם הלמוד תכלית אחרון מצד עצמו, לא ישתלם במעשה, רק בלמוד, אשר הוא התכלית הנכסף אצלו מצד עצמו כאמור. ובזה נתישבו דברי השלם הזה על נכון.

והונח אחר זה מאמר רבי צדוק, יען הניח להנחה מונחת רבי ישמעאל, שהלמד על מנת ללמד והוא הלמד לתכלית הלמוד עצמו, בלתי תכלית אחר, מספיקין בידו ללמוד וללמד. ויש בזה מקום לטעות, שהנכסף להיות חכם, ואין תכליתו המעשה הנמשך ממנו, רק החכמה מצד עצמה, יראה שיאות לו שיתכבד בחכמתו, או שיהנה ממנה בשיועילוהו האנשים מצד חכמתו, על כן הזהיר על שני הדברים גם יחד, וז"א ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם, יר', אתה הלמד על מנת ללמד, ואין תכליתך רק הלמודים, לא תעשה אותם עטרה לראשך להתגדל בהם בפני העולם, שהוא הכבוד הנמשך מהם, וכן הזהר שלא יהיו אצלך במדרגת כלי, ליהנות בהם מבני אדם כשאר האומניות, באופן שתהיה התורה במדרגת קרדום לחתוך בהם, חלילה לך. והביא ראיה להעדר שניהם מאמר הלל הזקן ע"ה שאמר ודישתמש בתגא חלף, כמו שביארנוהו במקומו, וממנו למד זה השלם שהאוכל הנאה מדברי תורה, כל מין הנאה שתהיה, בין הנאת ממון בין הנאת כבוד, כי כן נשמע ממלת ודישתמש בתגא, שרמז אל כל מין שמוש שיהיה, נוטל חייו מן העולם, והוא מבואר, כי בשומו תכלית התורה הכבוד או הנאת ממון, היתה התורה טפלה אצלו, והוא מחלל את השם בלבו, ובזה לבד הוא נדון באותם שאין להם חלק לעולם הבא, וזהו נוטל חייו מן העולם, והוא מכת הרשעים ומחללי התורה שבחייהם קרויים מתים.