פרקי משה על אבות ד:ג

ואמנם אומרו הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר וכו' , אפשר שיהיה מקושר למה שאמר בן זומא, שהמכובד ראוי שיכבד את כל הבריות, ואמר זה השלם, שלפחות אף אם לא יכבד לכל אדם, לא יבזה אותו, וכמו כן אל יהי מרחיק ומפליג כל דבר, בחושבו שאינו צריך לשום דבר, ולשום אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה, רוצה לומר אין לך אדם שלא יהיה לו יכולת ושעה משחקת לו בעולם הזה, ואפשר שיזיקך, או שיהיה לו שעה וזמן לעולם הבא, ואותו מכ"ש שאין ראוי שתבזה אותו, מאחר שהוא שלם. וז"א שאין לך אדם שאין לו שעה, יר', כי לא ימנע מחלוקה אם שיהיה בן העולם הזה או בן העולם הבא, ובין כך ובין כך ממה נפשך אין ראוי שתבזה אותו כנז'. וכמו כן אין לך דבר מהדברים שאין לו מקום תצטרך אליו, כי לא נברא לבטלה רק לצורך האדם.

ואפשר שיהיה נמשך למה שאמר למעלה מסכים אל הדרוש מכל צד, והוא תוספת ביאור הדרוש הנכלל בדבריו הראשונים, והוא הנכון אצלי בכל מקום שנאמר הוא היה אומר, כמו שזכרתי כבר במקום אחר. והיתה כוונתו בזה, כי להיות שמה שאמר עד פה, הוא על המצות האלהיות, והוא חלק העבודה אשר זכר שמעון הצדיק בתחלת המסכתא כאשר ביארנו, אמר, שהוא גם כן היה אומר ומזהיר בשני הדברים הנזכרים אצל הגמילות חסדים, והם קיום הדברים אשר בין אדם לחבירו, הצריכים אל הקבוץ המדיני לקיומם והעמדתם. והבריחה מהדברים המגונים, אשר כנגדו אמר במצות ובורח מן העבירה, שהוא כלו שלמות המעשה, אשר הוא הנרצה אצלו גם במאמרו הקודם כמו שביארנו.

ועל כן אמר הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם, שהוא למאי דסליק מיניה, והוא כאלו אמר אל תהי מבזה לשום אדם, במה שלא תרצה להתנהג עמו במדה הראויה בין אדם לחבירו, למה שיהיה נבזה בעיניך, כי אין לך אדם שאין לו שעה, אשר על כן אין ראוי להתנהג עמו רק כפי המעלה המדותית הראויה בין אדם לחבירו, בשתאהב אותו כמוך, יהיה מי שיהיה, כי בזה יתקיים הקבוץ, כי אם תשער זה, לא יהיה שום אדם נבזה בעיניך, כאשר תאהבהו כמוך, אשר הוא שרש כולל כל המדות האנושיות כנודע. וכמו כן בעשיית הטוב, אשר כנגדו אמר במצוות והוי רץ למצוה וכו', אמר בגמילות חסדים ואל תהי מפליג ומרחיק שום דבר מעשותו, שאין לך דבר שאין לו מקום לשתפעל אותו, אשר על כן אין ראוי שתרחיקהו כאמור.