פרקי משה על אבות ד:ב

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה וכו'. הנה השלם הזה לא בא לחלוק על בן זומא חלילה, אלא מפני שלבו ראה ששם דרך לשלמות השכל העיוני והמעשי, כאומרו איזהו חכם ואיזהו גבור, רצה להרחיב עוד הביאור בחלק המעשי, והזהיר על הזריזות במצות אחר שכלל בן זומא הדרך הכוללת ילכו בה, ואמר שיהא רץ אפילו למצוה קלה בזריזות גדול, לפי שבהיותו רץ למצוה אחת, אפי' שתהא קלה, נמשכת אחרת לה, והרי הוא כאלו רץ למצות רבות, כי אותה האחרת גוררת אחרת, באופן שבהיותו רץ למצוה אחת הוא רץ למצוות רבות. וז"א שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וזהו טעם לשראוי שירוץ למצוה אף שתהיה קלה, מאחר שהוא כאלו רץ למצות רבות כנז', וביאר טעם אחר לשאין ראוי להקפיד בין שתהיה המצוה קלה או שתהיה חמורה, באומרו ששכר מצוה מצוה, ר"ל, שהשכר הנתון מצד המצוה הוא להיותה מצוה אלהית, ולא מצד הפעולה, רק מצד השם הכולל, והוא היותה מצוה, שזה כולל בכולן בשווי.

או שיאמר שראוי שירוץ האדם למצוה אף שתהיה קלה, וכן שיברח מן העבירה, להיות שמצוה גוררת מצוה אחרת, ועבירה גוררת עבירה אחרת, ועל כן ראוי לרוץ אל המצוה ולברוח מן העבירה כנז', וביאר התועלת הנמשך מהמצוות, וכאלו הרגיש כי אחר שהרץ אל המצוה יזכה למצוה אחרת, וכן מהאחרת לאחרת, מה תועלת לכל המצוות האלה, ואמר שהשכר המושג מעשות המצוה אינו דבר נבדל מהמצוה, רק הוא המצוה עצמה, כי בעשות האדם המצוות עם הכוונה הראויה והתכלית הנכון, הנה בזה יהיה דבק בשם ית', שהוא התענוג והשלמות האחרון והשכר האמיתי, באופן שאין השכר נבדל מהמצוה, כי להיות הדבקות מתחייב בעשות המצוה, נמצא שהשכר עצמו הוא המצוה, אשר בעשייתה נמצא הדבקות כנז', ומאחר ששכר המצוה הוא שיעשה האדם המצוה, כי בזה הנה שכרו אתו, אם כן כשמצוה אחת תגרור מצוה אחרת, הרי הוא כאלו נכפל השכר, באופן שמאמר ששכר מצוה מצוה, הוא טעם למאמר שמצוה גוררת מצוה, וכאלו אמר הוי רץ למצוה וכו', יען יש לך שכר גדול מזה, והוא שהמצוה ההיא תגרור ותמשיך אחריה מצוה אחרת, והיה בזה השכר המושג גדול להיות ששכר המצוה הוא המצוה עצמה, שעשות המצוה הוא השגת הדבקות כנז', והוא מסכים למה שאמר הרמב"ן ז"ל בתירוץ הקושיא אשר הקשו הקדמונים ונתחבטו בה מאד, באומרם למה לא נכתבו בתורה היעודים הנפשיים, כי לדעת הרמב"ן ז"ל, שהוא הנכון בעיני, אין מקום לכתוב אותם, כי מה שהוא נמשך בטבע ובהכרח, והוא דבק בו, ומצטרך אליו, לא יאמר אם תעשה כך, אעשה לך כך, כי לא יאמר אם תעסוק בתורה, או תקיים המצוות, אתן לך השכר הרוחני, אחר שעשיית המצוות והעסק בתורה הוא הדרך הישר אל השכר הרוחני, ודבק בו כאמור. ועל דרך זה יהיה אומרו ושכר עבירה עבירה, כלומר שכר בריחתך מהעבירה היא ההרחקה עצמה מן העבירה שבה תעדר הדבקות.

ולהיות בעיני קשה מאד לומר שבאו דברי השלם הזה שלא בדקדוק גדול, אפשר לומר עוד, כי מה שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, רוצה לומר, מהעבירה הקלה, כי מלת קלה הנז' אצל המצוה, נמשכת גם אל העבירה, והוא כאלו אמר ובורח מן העבירה הקלה, ותהיה כוונתו שיהיה רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה הקלה בפרטות וביחוד, ויהיה לשונו מדוקדק, שהוא כאלו אמר שמרוצתו תהיה דוקא אל המצוה הקלה, ובריחתו מהעבירה הקלה, ורצה בזה לרמוז אל דרוש אמיתי וענין גדול הערך, להישיר ולהדריך האדם אל השלמות, להגיע אליו בנקל, וזולתו שוא ותפל ויגיעת בשר. והוא, כי מי שירצה להגיע אל תכלית קיום הקנינים בנפש, ראוי שירגיל בפעולות המביאות אליו, כמו שביאר הפילוסוף בספר המדות, ואנחנו הארכנו מאד שם בביאורנו עליו.

והנה הפעולות הם כסולם לעלות בהם אל הקנינים הטובים, ולרדת אל הקנינים הרעים, מדרגה אחר מדרגה, וזה כי בהתחלה ראוי להתחיל ההרגל בפעולות קלות ההשגה, אשר החומר, ובכלל הכחות הגשמיות, לא יקוצו בהם, ויקבלו אותם בסבר פנים יפות, ואחר שיורגלו בהם, כאשר יפעלו אחרות קשות מעט מהראשונות, יהיו גם הם קלות אליו, וכן ישתלשלו בקלות לעולם, כמו שיקרה ממש בעליה בסולם מדרגה אחר מדרגה, כי מי שירצה לדלג במהירות מהמדרגה התחתונה אל העליונה שבכולם, יהיה נמנע העלייה, ואם יעלה מדרגות רבות בבת אחת, תהיה קשה העליה, אשר על כן הדרך הנכון והתחבולה הנאותה בזה הוא, שלעולם יהיה האדם רץ למצוה קלה ולא אל החמורה, כי אם יבא פתאום לעלות אל החמורה, ימנע מהשגתה, ולא יפעל אותה, ואמנם אם ירוץ אל הקלה תמיד, הנה בזה יגיע אל התכלית, ורצה באומרו אל הקלה, לא שתהיה קלה מצד עצמה, רק שתהיה קלת ההשגה אליו, באופן שכשתבוא לידו גם החמורה שבחמורות, אם יבא אליה מדרגה אחר מדרגה, היא גם היא תהיה קלה אליו, באופן שמאמר הוי רץ למצוה קלה יצדק בכל המצוות כולן, וכאלו אמר שיעשה באופן שלעולם תהיה מרוצתו אל המצוה מדרגה אחר מדרגה, אשר עם זה לעולם יצדק בו שהוא רץ למצוה קלה בעיניו לעשותה כנז'.

וכמו כן ראוי לאדם שיהיה בורח מן העבירה הקלה, לפי שמהעבירה החמורה, אשר יראה בעיניו חמורה, כל אדם יברח ממנה, כי מאחר שנראה בעיניו שהיא עבירה חמורה, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יעשה אותה ולא יברח ממנה. אמנם מה שראוי לאדם הוא, שיזהר וישמר לברוח מהעבירה הקלה שהוא דש בעקביו, והיא קלה בעיניו, כי כאשר יעשה אותה ולא יברח ממנה, יבוא לעשות אחרת יותר חמורה, ותהיה קלה בעיניו גם היא, עד שמעט מעט יבוא אל החמורה מאד, ולא ירגיש בחומרתה, כמו שיקרה לעולה בסולם כנז', אשר הוא משל נפלא מאד אל הענין הזה, ע"ד שארז"ל כל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר כו', והוא דרוש עמוק הארכתי אני בו במאמר הז' מספר פני משה ובמקומות שונות מהספר, אשר הוא שרש גדול לחכמה המדינית, אשר על כן הזהיר התנא השלם הזה שלעולם ישתדל האדם לברוח מהעבירה אשר היא קלה בעיניו, כי אותה היא אשר תוציא האדם מן העולם, ויביאהו אל החמורה מדרגה אחר מדרגה כנז'.

ואומרו ששכר מצוה מצוה, הוא מאמר נפלא מאד, מסכים אל הדרוש ומודיע שרשו, והוא מה שנתבאר בחכמה המדינית, כי מהרגל הפעולות יתהוו הקנינים, ואחר הוויית הקנינים בנפש השלם, יצאו הפעולות השלמות, והם שני אופני מיני פעולות הקודמות אל הקנינים, ואשר הם אחר הקנינים, שהם היותר שלמות מהקודמות, והוא משל המנגן, כי בהרגילו פעולת הנגון, יעשה מנגן וישיג קנין הנגון, ואחר הקנין ינגן היטב, ויפעל פעולת הנגון, כן הוא הענין אצל הפעולות, כי מהרגל הפעולות השלמות והמצוות, ימשכו הקנינים, אשר הוא השלמות האחרון בשלם. וז"א ששכר מצוה מצוה, יר', ששכר המצוה, והיא הפעולה, איך שתהיה, הנה שכרו ותכליתו הוא לעשות מצוה, אלא שהמצוה אשר תהיה אחר הקנין, היא יותר שלמה, וכן פעולת הבריחה מהעבירה, שהיא שכר העבירה, תביא אל הבריחה מהעבירה, שהוא אחר הקנין, שהיא יותר רעה כנודע. והוא כאלו אמר ושכר הבריחה מהעבירה שכר בריחה מהעבירה, אלא שקצר בלשונו, כמשפט ברוב המקומות, בסומכו על מה שקדם לומר ובורח מן העבירה, שזכירת העבירה אחר כך יובן עם הבריחה הנז', והוא דקדוק נכון למי שעיין בחכמה המדינית.