פרקי משה על אבות ד:כב

ואחר אשר הונח מאמרו הראשון, אשר בו נתבאר סבת הפסד הכונה הנכונה, והשכל הישר לשפוט על הטוב במה שהוא טוב, ולרדוף אחריו כראוי, הונח מאמרו השני, אשר בו ביאר אמתת השכר והעונש אחר המות, ואף כי אחר התחיה, אשר ציורו על אמתתו, יועיל מאד לתקון המחשבה והכונה הנפסדת להישיר אל השלמות, ולהרחיק השלשה דברים אשר זכר, על כן אמר הוא היה אומר וכו' , והיה כל תכליתו במאמר השני הזה מה שאמר בסוף מאמרו ודע שהכל בא לפי חשבון, ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך וכו'. וכל מה שקדם לזה במאמרו, היא הצעה אל גזרתו זאת כמו שנבאר עוד, אשר בו נעמוד על אמתת הבנת כונתו בסיעתא דשמיא.

וההצעה הראשונה אשר הציע היא, כי יש לאדם ג' מציאיות המציאות הראשון הוא, חיי העה"ז, אשר נולד בו ויצא לאויר העולם, אשר עליו אמר הילודים למות, כאלו הגביל המציאות הראשון, שהוא מיום הולדו עד יום מותו. והמציאות הב' הוא עולם הנשמות, והוא מיום המות עד זמן התחיה, שסוף הראשון הוא תחילת השני, והגביל אותו באומרו והמתים להחיות, כאלו אמר שיש עוד מציאות אחר אחר המות, והוא מיום המות עד התחיה. ולא אמר והמתים לחיות, כמו שאמר הילודים למות, וכן לא אמר הילודים להמית, כמו המתים להחיות, יען המיתה היא נמשכת בטבע אחר ההויה מיום הולדו, כמאמר שלמה הע"ה ויום המות מיום הולדו וכו', אמנם התחיה היא הפך הטבע, והוא פלא עצום שעושה השם ית', ועל כן אמר להחיות, והוא מבואר. והמציאות הג' הוא, מתחלת זמן התחיה עד יעמדו בדין, והוא היום הגדול והנורא, ועליו אמר והחיים לידון. וכל אחד מהשלשה מציאיות יקרא יום, כמו שהרחבתי אני הביאור על זה בביאור פסוק יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו כו', באגרת הנפש אשר חברתי לדרישת החכם כמה"ר דוד זלה"ה, והוא אומרו והחיים לידון וכו'.

ואמר שהיו הג' מציאיות אילו, לידע ולהודיע ולהודע כל הנמשך, וכונתו בזה, כי המציאות הראשון הוא לידע כי כל הנבראים והילודים יכירו וידעו שהוא ית' אל יוצר ובורא וכו', וכן במציאות השני הנז', עם היות שהמתים אינם יודעים מאומה שם, כמו שאמר שלמה הע"ה, כונתו בזה אצלי שאינם משיגים שם ידיעה מחודשת זולת מה שהשיגו פה, הנה השם ית' יודיע להם שם וישפיע בנשמות שפע שבע רצון, באופן שישיגו אמתתו על נכון, כפי האפשרות בהכנת שכלם, והוא הנרמז לרז"ל באומרם שצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, והם הידיעות שהשיגו בעולם הזה, שהם עטרותיהם המיוחדות להם, ונהנים מזיו השפעתו. ועל המציאות השני הזה אמר להודיע, כלומר, שהיה המציאות הב', להודיע לנפש השלם דבר שלא היה אפשר שידעהו פה, והוא היותו יודע הדברים המושגים אצלו כרואה באספקלריא המאירה.

ואמנם על המציאות הג', והוא בזמן התחיה, יום הדין הגדול שיהיה מפורסם לכל העולם, אז יודע בכל העמים, בלתי שיצטרכו אל מודיע כלל, כי הפרסום הנפלא ההוא יעשה רושם בכל העולם כלו, ובאו האובדים מארץ אשור וכו', מסוף העולם ועד סופו יודע לעיני עמים כולם, ועליו אמר ולהודע, והוא רמז לפרסום הידיעה מצד עצמה. ובזה יתישבו שלשה תיבות הללו על נכון, אשר לא נתיישבו לפי דעתי לשום פי' מהמפרשים. ואפשר שאומ' לידע הוא על הנמצאים, שידעו הם, ולהודיע הוא שהנמצאים יודיעו אל כל הבאים אחריהם, ולהודע הוא מדור השלישי ואילך, שיודע איש מפי איש, והוא נכון. ואמר, כי מה שהמציא השם ית' השלשה עולמות והשלשה מציאיות הנז', הוא לידע ולהודיע ולהודע בהם שהסבה הראשונה הממציא כל זה, הוא אל ראשון וצור לכל, ואמר שיודע לכל מהשלשה גזרות. אשר זכר שלשה דברים, כי מהאחד יודע שהשם ית' הוא היוצר יש מיש, כי יצירה היא יש מיש, והם הילודים, אשר להיותם יש מיש שהם הווים ולא נבראים, ועל כן היו נפסדים, כי כל הווה נפסד.

וזהו הנרמז באומרו הילודים למות, כלומר, להיותם נולדים יש מיש, על כן הם נוטים בטבע אל המיתה. ובזה יודע שהשם ית' הוא היוצר יש מיש, כי באומרו היוצר רמז אל ההויה יש מיש כנז'. ואמנם יודע שהשם ית' הוא הבורא יש מאין מצד הגזרה השנית שאמר והמתים להחיות וכו', והיא התחיה שהיא תחיית החומר אחר ההפסד הגמור כנודע. ואמנם יודע שהוא ית' המבין את כל מעשי בני אדם, מצד הגזרה השלישית שאמר, שהחיים לדון, כי אם לא היה מבין את כל מעשיהם, לא היו החיים לידון, וגזרת מאמרו הוא כאלו אמר, שהיו הילודים נוטים למיתה, וגזרה חכמתו להחיותם אחר מיתתם, ושיעמדו בדין אחר התחיה, כדי שיודע בעולם הזה, ויודיע להם בעולם הבא, ויודע לכל ביום הדין, שהוא היוצר הילודים המתים, ושהוא הבורא המתים שיחיו, ושהוא המבין את כל מעשיהם ליום הדין וכו'.

ואחר אשר הניח זה, ביאר ענין הדין, שהוא התכלית המכוון אצלו, בהביאו ובהזכירו כל הדרוש הזה, והוא הדבר האחרון מהשלשה דברים אשר זכר, והוא שהחיים עתידים לידון, ושהוא ית' הוא המבין את כל מעשיהם, ואמר שבענין הדין שיהיה ליום הדין הגדול והנורא, ושהוא גם כן בעולם הנשמות, הנה השם ית' הוא העד, והוא הדיין, והוא הבעל דין וכו'. יר', הנה השם ית' יקרב לדין את האדם, ויהיה האדם הנתבע על חטאתיו, והשם ית' יהיה הבעל דין התובע, והוא יהיה העד והוא הדיין. וזה כי בכל דיינות יצטרכו ג' דברים, והם הבעלי דינים והעדים והדיין שידון. והנה אם היה הדבר אשר עליו הריב וההפרש נודע על אמתתו אל הדיין, או אל השופט אשר יהיה דן בדבר ההוא, ויהיה הדיין ישר ונאמן בלתי נוטה משפט לשום סבה מהשתי סבות, שהדיין יעות משפט, והם אם להיות נושא פנים, או להיותו לוקח שוחד, לא היה שם צריך לא אל עדים ולא אל בעלי דינין, רק שהדיין יגזור את דבר המשפט, אך להיות שאין אמתת הדבר נודע אל הדיין, על כן צריך שימצאו שם ג' תנאים, האחד שיתברר הענין על ידי עדים שאינם נוגעים בדבר, שהם סבת העדר העול, וכמו כן צריך שיהיה הדיין בקי בדינין שלא ישכח תלמודו, וכמו כן צריך שלא יהיה נושא פנים מצד קורבה או אהבה ואחוה, ושלא יקח שוחד שהוא המועיל. ובהיות שהשם ית' אין אחד מאלה בו, חלילה לאל מרשע ולשדי מעול, על כן הוא העד והוא הדיין והוא הבעל דין, והוא באמת עתיד לידון ביום הדין הגדול והנורא, זולת מה שהוא דן תמיד אל האדם בכל שנה ושנה בהיותו בעולם הזה, ואף בעולם הבא שהוא עולם הנשמות כנזכר.

וביאר הסבה, להיות שנאה לו היות הוא העד והדיין והבעל דין, ולא יצטרך לעדים ולא לתובע מחוץ, והוא להיות שאין בו השלשה דברים אשר זכרנו, שאפשר שימצאו בדיני בשר ודם עדים ובעלי דינים כנז', והוא אומ' שאין לפניו לא עולה, שהוא הדבר הראשון הנמצא בדיין להעדר ידיעתו באמתת הדבר, אשר על כן יצטרך לבררו בעדים, ועל כן היה הוא העד האמיתי. וכן השתי חסרונות הנמצאות בדיני בשר ודם, שהם השכחה והטות משפט, לאחד משתי הסבות הנז', גם זה אינם בו, כי אין לפניו שכחה חלילה, וכמו כן אין לפניו משוא פנים ולא מקח שוחד, כי הכל שלו, ואין לו צורך הנאה כלל, אשר על כן ישפוט בצדק, ולא יהיה שם נטיה כלל, ועל כן יהיה הוא הדיין האמיתי, והוא הבעל דין להיותו דן דין אמת לאמתו בלתי פקפוק וערעור כלל.

וכאשר השלים הצעתו זאת בהנחת השלשה מציאיות, ושכל תכליתם הוא לידע ולהודיע ולהודע שהוא היוצר והבורא, והמבין צפוני טמוני כל פרטי מעשי בני אדם להביאם במשפט, ושהוא יהיה העד והדיין ובעל דין, אשר על כן ראוי שיראו מלפניו, ולא יתפתו מהקנאה והתאוה והכבוד המדומה, שהם המוציאין את האדם מן העולם, הודיע עוד והזהיר אל שומע מוסרו, ואמר לו ודע כי הכל בא לפי חשבון וכו'.

והנה כפי פי' המפרשים היה ראוי שיאמר ודע כי הכל בא לידי חשבון, או שהכל עתידין לתת חשבון וכו'. אך הכונה אצלי לרמוז בו דרוש עמוק יקר מאד בענין העונשים ליום הדין, אשר הוא התכלית המכוון אצלו בכל משנתו כמדובר, והוא, כי הנה רצה לגלות שרש אחד אצל השכר והעונש אשר טעו בו רבים מהרשעים, ובטעות הזה נטו אחרי שרירות לבם הבהמי הקנאה והתאוה וכו'. והוא בחושבם שכל עונש הרשע הוא העדר התענוג, ושאחר שרבו עונותיו על זכיותיו יהיה נעדר מההשגה הרוחנית, ואף כי ירבה משם והלאה לחטוא, לא יתוסף עוד עונש על עונשו, כי נכרתה נפשו מהעולם הרוחני, נמשל כבהמות השדה וחיתו יער בחייהם ובמותם. וכן יחשבו שהצדיקים כאשר יזכו שיהיו רוב מעשיהם זכיות, יזכו לעולם הרוחני, עולם שכולו ארוך, שכולו טוב, וכל אשר יוסיפו משם והלאה שלמות על שלמותם וצדקות על צדקותם, לא יתוסף להם עוד השגה בעולם הבא בעבור זה, כי השכר המקוה הוא אחד אצלם, וכן העונש, ואין בהם מדרגות תוספת וחסרון. על כן אמר והודיע זה השלם, כי כל אשר יבא מהשכר והעונש הכל בא לפי חשבון מדוקדק, אם רב ואם מעט, לפי חשבון זכיותיו תהיה מדרגת השכר, ולפי חשבון חובותיו ועונותיו תהיה מדרגת העונש. והוא הפירוש הנכון במלת לפי חשבון.

ועל ההנחה הזאת הודיע לרשע ולחוטא, הנמשכים אחר התאוה והקנאה והכבוד המוציאין אותו מן העולם, ואמר לו ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך, יר', לא יבטיחך יצרך הרע, בשיאמר לך שאין לך עוד עונש אחר רק ירידתך לשאול, והיא הכריתה מהעולם הרוחני, ושזה יהיה בית מנוס לך שלא תענש עוד, ובזה הבטחון תוסיף עון על עונך, כי שקר אתה דובר, יען כי כפי מה שהוכחנו מצד ההצעה הראשונה, שהשם ית' הוא היוצר אותך, יתחייב שעל כרחך אתה נוצר. ומזה נמשך שהוא הביאך אל החיות ואל המות, ואינו בידך, כי הכל בידו, עד שיביאך אל עולם הנשמות אחר המות, וכל תכלית המסעות הללו הוא כדי שתתן לפניו דין וחשבון, כמו שביארנו במשנת עקביא בן מהללאל וכו', ומאחר שכל תכליתו בכל המסעות הללו להקימך בדין לחיי העולם הבא, איך יניחך בשאול ולא יענישך על כל פרטי מעשיך אם טוב ואם רע לפי חשבון עונותיך כאמור. וז"א ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך וכו', והוא מקושר למ"ש שהכל בא לפי חשבון, כאלו אמר דע נא באמת שכל השכר והעונש הרמוז, הכל נמשך ובא לפי חשבון העונות והזכיות, ולא כמו שחשב יצרך שאין חלוף מדרגות בהם, ועל כן אל יבטיחך יצרך לומר שברדתך אל שאול לבד, שהוא העדר ההשגה כאמור, הוא תכלית העונש ותחשוב, כי בזה לבד יהיה לך בית מנוס לשאר העונשים, כי שקר הוא דובר, יען אתה רואה בעיניך כל המסעות האלה אשר זכרנו, שהוא מביאך בכונה מכוונת אל התכלית האחרון, כי המציאך ראשונה לבא פה בעה"ז, וזהו על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד, והוא קוצב חייך אם מעט ואם הרבה ולא ע"צ הקרי וההזדמן, רק בכונה מכוונת מאתו ית', כי לא הניחו בידך ובבחירתך.

וזה אומרו ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת , ומאחר שהוא קוצב ימי חייך בעולם הזה, והוא המציאך כאשר יחפוץ, והכל לפי רוב המעשה, אם טוב ואם רע, כאשר ראתה השגחתו הנפלאה, מזה הוא מבואר היות התכלית האחרון בכל זה מחוייב, והוא שעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר, שלא יהיה דין כולל לכלם יחד בלתי חלוף מדרגות כאשר חשבת, רק שתתן על פי החשבון. על כן אמר דין וחשבון, וזה יהיה לפני מלך מלכי המלכים הב"ה, שיהיה הוא הדיין והוא העד והוא הבעל דין כמדובר. על כן צריך שתזהר ותשמר מהיות נכשל בשום אחת מהעבירות אשר זכרנו, שמפסידות הכונה והתכלית המכוון לעבודתו ית', והם השלשה דברים אשר זכר, שמוציאין את האדם מן העולם כנז'.

ואפשר שאומר ואל יבטיחך יצרך, הוא להסיר מלב החוטא טענה כוזבת שיאמר לו היצר הרע, והיא, כי להיות האדם בחיריי בכל אשר יפעל בעולם הזה, ואינו נענש בשום דבר אשר יעשה, אם טוב ואם רע, יאמר לו שאין מעשה וחשבון בשאול אשר הוא יורד שם, ושיהיה לו בית מנוס גם שם, כמו שיש לו בית מנוס על כל אשר הוא עושה מצד השתדלותו, בבחירתו להנצל מהמקרים הרעים כפי האפשר, כי הכל נתן לבחירת האדם, על כן אמר לו ששקר הוא דובר, שאין לו בשאול בית מנוס לך כלל, והראיה שאפילו בעולם הזה הנה על כרחו נוצר ונולד וחי, ועל כרחו ימות בחטאו, ואינו בבחירתו ורשותו, רק ביד השם ית', ואיך אם כן ישפוט שבשאול שהוא יורד שם יהיה לו בית מנוס, ושלא יתן דין וחשבון, כי הכל שקר, שמהקודם ידע הנמשך, כי כמו שעל כרחך אתה נוצר ונולד וחי ואתה מת וכו', כן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', על הדרך שביארנו. וכל תכלית התנא בזה הוא מבואר, היותו הישרת הכונה אל השגת השלמות בציור השכר הרוחני והעונש על כל פרטי מעשיו הרעים, כי כל ישעם וכל חפץ השלמים, אשר באו מאמריהם בזה הפרק, להישיר הכונה אל התכלית הנכסף בהשגת השלמות האחרון כמדובר, ועל כן נכתב ונחתם מאמר השלם הזה בסופו, מסכים לתחלת תהלת דברי בן זומא כאמור.

והיה הסדר הכולל בכל הפרק, זולת הכונה הכוללת בו בתקון הכונה להשגת התכלית האחרון המכוון בתחלת המחשבה, כי אחר אשר הונח מאמר בן זומא, אשר ביאר ההנהגה הראויה לתקון הכוונה הנכונה בכל הטובות האנושיות בכל חלקיהם, העיוני והמעשי, הונח אחריו מאמר בן עזאי, שהרחיב הביאור בחלק המעשי לתקון הכונה בו על נכון, ואחריו הונח מאמר רבי לויטס ששם דרך להכנעת החומר, שהוא סבת הפסד הכונה הנכונה. ואחריו מאמר רבי יוחנן בן ברוקה, שהזהיר על השגגה בכונה בדברים האלהיים, שהיא מפאת השכל מחמת הכח הכעסני, אשר עליו הזהירו החכמים שקדמוהו, בן עזאי ורבי לויטס. והונחו אחריו מאמר רבי ישמעאל בנו עם שני מאמרי רבי צדוק ור' יוסי שביארו הדרך הישר אשר יכשר בעיני פני אלקים ואדם, בכונה הראויה, בענין למוד התורה על נכון, כמו שביארנו בביאור דבריהם. ואחריהם הונחו שני מאמרי רבי ישמעאל בר ר' יוסי לתוספת ביאור דברי רבי יוסי, אשר קדמו למאמריו, בהרחבת הביאור בהנהגה הראויה להישיר אל התכלית המכוון בלמוד התורה וההוראה.

ואחר אשר הניח מסדר המשנה מאמרי השלמים הנז', המישירים אל תקון הכונה להשגת השלמות דרך כלל, הניח אחריהם ד' מאמרי ארבעה שלמים, הלא המה רבי יונתן ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר, שארבעתם הודיעו הדרכים אשר יראה מהם היות הכונה שלמה בהם, בשלשה חלקי השלמות, על הסדר שסדרם שמעון הצדיק, אשר הושם ליסוד מוסד בתחלת תהלת המסכתא, כמו שביארנו בביאור דבריהם. והונחו אחריהם ששה מאמרים יקרים, מבארים ההנהגה הראויה לתקון הכונה בחלק הראשון מהשלשה חלקים הנז', אשר השלמות נחלק בהם, והוא חלק התורה והעסק הראוי בה, והם רבי אלעזר בן שמוע, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי נהוראי, ורבי ינאי, ורבי מתיא בן חרש. ואחריהם הונחו שני מאמרי ר' אליעזר בן יעקב, אשר ביאר ההנהגה הראויה בתקון הכונה בחלק העבודה, והם המצוות כנז'. ואחריו מאמרי רבי שמעון בן אלעזר ושמואל הקטן, שביארו ההנהגה הראויה בחלק הג' לקיום הקיבוץ המדיני כאמור.

ואחר שנשלם הראוי בהנהגה הראויה לתקון הכונה להישיר אל השלמות, הונחו שני מאמרי אלישע בן אבויה ורבי יוסי בן יהודה, אשר שמו דרך לקיום הלמוד ללמוד וללמד ככל הרשום לעיל, ואחריהם נכתב ונחתם הפרק כלו במאמרי רבי אלעזר הקפר, אשר סתם וחתם דבר עקר יקר הדרוש כלו, בביאור הסבות המפסידות הכונה והשכל הישר להישיר אל השלמות האמיתי, בהודעת אמיתת השכר והעונש אשר יועיל להישיר הכונה אל התכלית האחרון. ובו השלמנו מה שראינו לבאר גם בפ' הד' הזה בס"ד.