פרקי משה על אבות ד:כא

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הוא היה אומר הילודים למות, והמתים להחיות וכו'. הן אמת לבי ראה הליכות מבוכות המפרשים, הנגשים לפרש מאמרי השלם הזה, מערכה לקראת מערכה ערוכה בכל ושמורה, הדרת יקרת התחיה, כללותיה ופרטיה נאמרו במשנה הזאת, לפי דעתם, האריכו למעניתם ללא הועיל להבנת כונת התנא, כי לא הונחו מאמרי השלמים האלה במסכתא זו בתכלית סדורם על צד הקרי וההזדמן, רק נבחרו מאשר דברו בהנהגות הראויות להשגת השלמות, ובפרק זה בפרטות, הונחו המאמרים היקרים אשר מצא מסדר המשנה לתקון הכונה והרצון להשגת התכלית האחרון, כמו שהוכחנו בביאור דבריהם. ולא הונחו מאמרי התנאים להודיע לנו אמתת דרושי שרשי הדת בעצם וראשונה, רק בדרך העברה, כאשר יצטרך. ולא כאשר חשבו המפרשים, כי אין כאן מקומם, וכל חפץ מסדר המשנה לשים פה מוסרים ישרים להישיר אל השלמות כאמור, כמאמר רז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא לעיין במילי דאבות וכו'.

אשר על כן אבחר הקצור האפשרי בביאור דברי השלם הזה, מסכים אל הכונה הכוללת אשר ביארנו בכל הפרק כלו. כי הונחו שתי מאמריו אלה בחתימת סתימת הפרק הזה, להיות כל הכונה הכוללת מתחלתו ועד סופו מבוארת בו באר היטב, כמו שיתבאר בביאור דבריו כלם מוסכמים לכונה אחת בלבד, במספרם כמשפט האמיתי והנכון.

ואומר, כי ראשונה הניח רבי אלעזר הקפר מאמרו הראשון, אשר בו ביאר סבת הפסד המחשבות והכונה הנכונה לקיום השלמות, והם הקנאה והתאוה והכבוד, אשר הם סבת העדר הגבורה והעושר והכבוד שהניח בן זומא בתחלת תהלת הפרק הזה, כמו שביארנו שם. וזולת זה אפשר שיכוין עוד, שלהיות הכח הכעסני והכח התאוני הם סבת כל הפחיתות, כמו שנתבאר במאמר השביעי מספר המדות. והנה הקנאה היא ההפעלות מהכח הכעסני, והתאוה היא הפעלות הכח התאוני, והכבוד הוא הכולל לשניהם גם יחד, והוא הכבוד המדומה, לא הכבוד האמתי, אשר ביאר גדרו בן זומא, כמו שהוכחנו.

על כן גזר אומר בחכמה בתבונה ובדעת אמיתי, ששלשה דברים אלה מוציאין את האדם מן העולם. כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר, כי בהפסדו הרי הוא כאלו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם, אשר על כן אז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, יען החיים הם פעולה מה, ובכל פעולה שאינה מפאת השכל הישר, אינה פעולה, רק העדר הפעולה, כמו שנתבאר שם במאמר השביעי מספר המדות. אם כן בהעדר פעולת השכל הישר, כשיצרו של אדם מתגבר עליו, הרי הוא כמת וכאלו יצא מן העולם, ועל כן גזר שהג' דברים הנז', בהיותם סבת התקוממות החומר והכחות הגשמיות המפסידות הכונה אל התכלית האחרון, והפסד משפט השכל הישר, מוציאין את האדם מן העולם, והוא כאלו אמר שהדברים המפסידים את השכל הישר, אשר שם האדם אדם כנודע, מוציאין אותו מן העולם, והוא דקדוק נכון. וזולת זה הם סבת התקרבות המיתה באמת, כמו שפירשו המפרשים כי רקב עצמות קנאה, והיא סבת קצור החיים, וכן התאוה על דרך שפירשנו במשנת מרבה בשר מרבה רמה וכו', וכן הכבוד המדומה הוא יגיעת בשר, כמו שביארנו במשנת נגד שמא אבד שמיה וכו'.