פרקי משה על אבות ד:א

בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר וכו', איזהו גבור וכו', איזהו עשיר וכו'. הנה מלבד מה שפירשו המפרשים במשנה הזאת, ראוי לתת טוב טעם ודעת הבנת כוונת השלם הזה, בלקיחת הד' דברים הללו מזולתם מהטובות, ולמה יסודרו על הסדר הזה, עם שבזה פירשו המפרשים שלקחם על סדר הפסוק שכתב הנביא ע"ה אל יתהלל חכם בחכמתו וכו'.

ואמנם אומר אני, כי למה שראה מסדר המשנה מה שהונח בפרק הקודם לזה, להרחיק האדם מן העבירה, ונכתב ונחתם הפרק כולו בשהשלמות תלוי בקיום התורה ודרך ארץ וההרחקה מכל דבר רע, הניח בזה הפרק ההנהגה הראויה בכל הטובות האנושיות, כדי שיתרחק האדם מהגנות בהם בתקון הכונה והמחשבה, והונח ראשונה מאמר זה השלם, שרצה לתת סדר נאות והישרה נכונה אל כל הטובות האנושיות, אשר הם נכללות תחת ארבעה סוגים והם אלה הארבעה אשר זכר.

הסוג הראשון הוא הטוב הנפשי, וזה יתחלק בשני חלקים, והם הזכוך והמרוק כמו שביארו הפלוסוף, והם שני אופני מיני מעלות, והם מדותיות ושכליות. שהמדותיות הם מצד השכל המעשי המישיר אל המעשה. השכליות, הם מצד השכל העיוני אשר יעיין בנמצא במה שהוא נמצא כנודע, ושניהם כללם בלשון חכמה, והיא שלמות השכל בשני חלקיו הנזכרים, אשר יוכללו בפי החכמים במלת חכמה. ועליהם אמר התנא שהחכם בחכמה האמתית הכוללת שני החלקים הנז', הוא הלמד מכל אדם. שאם לא יקבל ההקדמות אשר יצטרכו לחכמה המדינית, ולא ילמוד ההקדמות הצריכות אל העיון והחקירה, רק ישען על בינתו, הנה זה לא ישיג החכמה ולא יצדק בו שם חכם באמת.

הסוג השני הוא הטוב הגופני, אשר הוא מפאת החומר, והוא היותר דבק בחומר, כמו שהוא היופי והכח והגבורה ודומיהם, שהם דבקים בחומר, והם מצד האב והאם, ע"ד שפירשתי אני בפסוק יפיפית מבני אדם, יר', מה שיפיפית הוא מצד בני אדם, כי כאשר יהיו האב והאם יפים, יהיו הבנים יפים. כי הכושיים יולידו בנים כושיים, והלבנים לבנים וכו'. אמנם החן שהוצק בשפתותך, והוא היותך מדבר שכלי וכו', הנה זהו ברכה מאת ה' וכו'. ועל הסוג הזה אמר איזהו גבור, להיות הגבורה המין הטוב שבכל הסוג הזה. ואמר שראוי שתהיה הגבורה הזאת לכבוש את היצר, ולהלחם כנגד הכחות הגשמיות, שהיא גבורה יותר גדולה מההתגברות על האויב, יען נגד האויב יסייעו כל הכחות הגשמיות, ונגד הכחות הגשמיות יהיו כולם כנגדו אויבי איש אנשי ביתו.

הסוג השלישי הוא יותר חצוני מזה, והם העושר והבנים והמעלה והגדולה ודומיהם, ולהיות שרשם הוא הממון, אמר שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה יאכל. כי בזה יגיע אל תכלית העושר, ובזולת זה לא יגיע אליו לעולם. כי אוהב כסף לא ישבע כסף וכו'.

הסוג הרביעי הוא יותר חצוני מכולם, והוא הכבוד. כאשר ילקח על דרך שלקחו אותו ההמוניים, והוא ההכנעה אל האדם איך שיהיה כי זה קראוהו כבוד. והוא יותר חצוני מהעושר, להיות שהעושר ישתמשו ממנו בעליו יותר מהכבוד, כי הוא בידו לעשות בו מה שירצה. אמנם הכבוד הוא ביד אחרים בהחלט ואיננו בידו כלל. ואמר שהכבוד הראוי והנכון איננו קבלת הכבוד רק היותו מכבד את הבריות כי בזה ישאר הוא מכובד למה שפועל פועל הכבוד וגדלה מעלת הפועל מהמקבל כמו שנודע בחכמה המדינית, והורה על זה הראיה שהביא שנאמר בשם השם ית' כי מכבדי אכבד, כלומר פועלי הכבוד שהם מכבדים לאחרים, שבזה הם מכבדים אותי, אני אכבד אותם, כלומ', שיהיו מכובדים, כי הכבוד הניתן מאתו ית' הוא הכבוד האמיתי כו'. וכל הראיות שהביא על הסוגים הקודמים הם מבוארים בדברי המפרשים צדקו יחדו.

ואפשר לומר עוד שהתנא השלם הזה רצה להביא הדרך הנכון לתקון הקנאה והתאוה והכבוד אשר חתם בו בפרק הזה ר' אלעזר הקפר וכו'. כי בזה יהיה מקושר תחלת תהלת הפרק בסופו, מכוון אל תכלית א' אשר ביאר אותו עקביא בן מהללאל, כנגד הג' דברים הנז' כמו שביארנוהו בפ' הקודם. וזה כי עקביא ביאר, שבהסתכל האדם בג' דברים הנז' המוציאין את האדם מן העולם, לא יבא לידי עבירה כנז' שם. וזה השלם בא לומר ולהדריך ולהישיר אל הדרך הנכונה והישרה, לתקן ההפעליות והכחות הגשמיות בהם. והניח להנחה מונחת בתחלת הענין סוף השלמות, והוא למידת התורה בשהוא התכלית האחרון בשלמות המושג בעה"ז להשגת חיי העה"ב. ואחר כך ביאר תקון הג' דברים הנז', והוא אומרו איזהו חכם, כלומ' עם שידעת מהפרק הקודם במוסרי השלמים שהחכמה תחיה את בעליה, והיא כוללת כל השלמיות כלם, ראוי שתדע שהחכם האמתי הוא הלמד מכל אדם. כי בהיותו לומד מכל אדם יגדיל תורה ויאדיר. וראוי לדקדק שלא אמר שהחכם הוא השומע דברי תורה מכל אדם, רק הלומד שנהנה ממנו, ולומד ממנו מושכל. כי בזה יתוספו מושכלותיו עד שיעשה מעיין המתגבר וכו'. והוא מה שאמר דוד הע"ה מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. יר', מכל מי שהיה מלמד לי, הייתי נהנה ממנו והייתי משכיל ממנו איזה מושכל, כי עדותיך ותורתך שיחה לי. וזהו התכלית האחרון.

ואחר שהניח זה להנחה מונחת, תקן ההפעליות הגשמיות בשלשה דברים הנז'. כנגד התאוה אמר איזהו גבור הכובש את יצרו, כי בזה יתוקן רוע התאוה המוציאה את האדם מן העולם, ויהיה ראוי לשבח גדול. שלהיות היצר הרע מצד החומר נוטה אל התאוה, הנה מי שיהיה כובש את יצרו ראוי שיהולל מפני שגבר בו צד הנפש על צד החומר. והוא יותר מהלוכד עיר. שאותו הוא כבישת עיר מצד כח הגוף, וזה כבישה מצד כח השכל שרבו אויביו. והוא הנרצה בטוב ארך אפים מגבור, כי הגבור הנאמר בפי ההמון הוא הגבור מצד החומר. אמנם הגבור מצד הנפש שהוא הארך אפים הוא טוב ממנו. ולא יתכן היותו טוב ממנו רק כשיהיו מסוג אחד והוא סוג הגבורה, יתחלפו בפחות ויתר אצל הטובות, ובכן הוא כאלו אמר הגבור האמיתי הוא הגבור מצד הנפש, שכובש את הגוף, שהוא יותר טוב מהגבור סתם, אשר הוא הגבור הנזכר בפי ההמון. ובאומרו שהארך אפים הוא טוב מהגבור, אשר הוא מצד החומר, הורה ששניהם גבורים, אלא שהראשון טוב מזה האחרון כנז'.

ואחר שביאר התיקון הראוי לפחיתות התאוה, ביאר התיקון הראוי אל הקנאה, וזה כי שרש הקנאה הוא רבוי הממון, זאת תורת הקנאות שלא יקנא איש בחבירו רק מצד הטובות החצוניות, ולא יצדק שם הקנאה על זולת זה, כי קנאת הטוב איננה קנאה המוציאה את האדם מן העולם, אדרבה שלמות הוא, כאמרם ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, ולהיות העושר סוג כולל כל הטובות החצוניות, אמר זה השלם, כי לתקן הקנאה הנזכרת יתן הוא כולל גדול בזה, והוא שיהיה שמח בחלקו, כי בזה לא יקנא לשום אדם בעולם, והוא מה שנתבאר בפסוק אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, מי שרוצה ליהנות מיגיע כפיו, הנה איש כזה יהיה מאושר, למה שלא יקנא בשום אדם, כי רקב עצמות קנאה, ויהיה בו שמחה, הפך דאגת הקנאה כנז', במה שיסתפק בהכרחי לבד כאמור.

ולתקן עוות הדבר הג', והוא הכבוד המוציא את האדם מן העולם, שהרודף אחריו כל ימיו מכאובים, כשידקדק ממי קבל כבוד, וממי לא קבלו, ויצטער כשלא יכבדוהו, והוא לא יכבד לשום אדם יען נראה לו הכנעה וחסרון כבוד. אמר שהתקון בזה הוא שיכבד הוא לכל העולם, כי בזה לא יוציאהו הכבוד מן העולם, ויזכה לכבוד, כי ממה שהוא בורח הוא רודף אחריו, כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, והבורח ממנו ומכבד לכל העולם הכבוד רודפו, ע"ד שאמרו ז"ל בשררה שהיא חלק מהכבוד כו', והראיה תסכים לזה, כמו שפירשנו שאמר השם ית' שהמכבדים אותו, והם השלמים המכבדים את כל העולם, יכבדם הוא ית'.

והיה הכלל העולה מזה הפירוש השני במשנה הזאת, כי להיות שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, יען בכל אחד משלשתם יש רעות רבות וצרות, צריך שישתדל האדם השלם לתקנם. ולהיות שהקנאה היא רעה חולה, ורקב עצמות כנז', וזולת זה, כשירצה האדם לצבור הון רב מצד הקנאה סרבים וסלונים הם אתו, ויוסיף יגון על יגונו, אמר, שהתקון לזה הוא שישמח בחלקו. ושהתאוה להיותה רעה עוד מזאת, כי הרודף אחר המאכל והמשתה, הוא מוסיף רמה, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואם ירדוף אחר המשגל החשקים מחשכים גופו ונשמתו, ומתקצרים חייו ושנותיו, אמר שהתקון בזה שיהיה כובש את יצרו וכו'. וכן להיות שהרודף אחר הכבוד כל ימיו מכאובים, כי לא יסכימו כל העולם לתת כבוד לשמו כאשר אותה נפשו, והוא מכלה ימיו בתוהו שוא ודבר כזב, אמר, שהתקון בזה הוא בשיכבד הוא לכל העולם, כי כאשר יעשה זה, כל העולם יכבדוהו, והוא יפעל פועל הכבוד, ויעלה בידו גם כונתו הראשונה כנז'.

ואפשר שכיון עוד השלם הזה לדרוש יקר הערך מאד, ויהיה גם הוא מקושר למה שקדם בפרק הקודם לזה, כי למה שנכתב בפרק הקודם ונחתם היות האהבה אליו ית' התכלית האחרון, ובכן הכל הולך אחר הכונה, אשר על כן היו קינין ופתחי נדה הן הם גופי הלכות כנז', על כן, על פי השרש הזה, ביאר זה התנא שכל הפעולות האנושיות ראוי שתהיו מצוינות לתכלית טוב, במה שהוא טוב, ולעבודתו ית', כי אין שלמות הפעולה מצד הפעולה עצמה, רק מצד התכלית המכוון בה, וזהו מה שרצה, במה ששם דרך להישרת התכלית הטוב בכל הפעולות האנושיות, וביאר אותו בסוגים הד' כמדובר, אשר יקיפו על כל הפעולות כנז'. ועל הטוב הנפשיי, שהוא העיון והידיעה אצל מעלות המדות והמעלות השכליות, שהם שני מיני חלקי השכל כאמור, אמר, שהחכם ושלם בהם איננו מצד החכמה עצמה, רק מצד התכלית המכוון בה, והוא היותה לעבודתו ית'. וההוראה על זה היא בשילמוד מכל אדם, כי בזה יורה שתכליתו בלמוד הוא תכלית טוב, להשגת האמת ממי שאמרה, והראיה תוכיח על הכוונה הזאת, באומרו מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, ירצה, אני למדתי והשכלתי מכל מי שהיה רוצה ללמדני, יען היה תכליתי וכונתי לשם שמים לעסוק בתורתך, וז"א כי עדותיך שיחה לי. או שיאמר, כי מכל מלמדיו היה לומד, יען שמכל מי שהיה לומד היה עוסק בתורה, ולהיות זה תכליתו, מכל מי שהיה לומד היתה נעשית כונתו ותכליתו, והוא כאלו אמר מכל מי שהיה מלמד לי הייתי לומד ממנו, להיות שבכל מה שהייתי משכיל ולומד הייתי עוסק בעדותיך, ואחר שהיה תכליתי מושג יהיה מה שיהיה כי הכל שוה אצלי.

וכמו כן בסוג השני מהטובות, הנה אם התכלית בגבורה שלא לשם שמים לא בצדק יגבר איש, וכשלא יהיה תכליתו רק הנצוח, יהיה עם מי שיהיה, לא עלה בידו התכלית המבוקש אצלו, להיותו שלא לשם שמים. אמנם מי שלבו לשמים ולתכלית עבודתו ית', ראוי שישכיל ויתבונן, כי כאשר יתעורר הכח הכעסני נגד האויב, ובענין הגבורה ממש, יהיה האדם מצד תגבורת השכל הישר כובש את יצרו, ולא יפעל פעולת הגבורה מצד יצרו המתגבר עליו, אדרבה מתקומם כנגד היצר בכח השכל הישר, הנה קנה אז הגבורה האמיתית, והוא אומ' איזהו גבור הכובש את יצרו, רוצה לומר איזהו גבור, מי שיכבוש את יצרו אצל פעולת הגבורה, ר"ל שלא יפעל אותה כפי מה שיתעורר בו יצרו, רק כפי הישרת השכל הישר ומשפטו, ויהיה כובש את יצרו בה במה שיצטרך, ועם זה הפירוש לא תפול קושית המפרשים בזה, שהקשו שמאחר שהפסוק אינו קורא אותו גבור, איך גדרו התנא בגדר גבור, כי לפי פירושנו זה אינם שני מינים מתחלפים הכובש את יצרו והגבור, רק מין אחד, רק שהוסיף תואר עליו, וכאלו אמר איזהו הגבור האמיתי, הטוב שבגבורים, ועל כן אמר איזהו ולא אמר מהו, כי לא רצה להודיע מהות הגבור, רק לידע איזה מהם הוא הנבחר, ואמר שהוא הגבור הנזכר עצמו, כאשר יהיה כובש את יצרו בגבורתו, כי בזה תהיה הגבורה מכוונת לתכלית טוב ונאות כאמור.

והראיה שהביא על זה תסכים מכל צד, באומ' טוב ארך אפים מגבור, יר', הטוביות של הגבור הוא האריכות אפים אשר לו, כי אם לא היה ארך אפים, היה פועל בבלי דעת בהתעוררות פתאומי, והוא כאלו אמר טוב הגבור הוא ארך אפים אשר בו. או שיאמר טוב הוא הארך אפים של הגבור, כי בזה יורה שהארך אפים הוא בגבור, ולא שיהיו ב' מינים שונים כנז', וכמו כן מושל ברוחו של הלוכד עיר, הוא טוב בהחלט, כלומר בהיותו הולך ללכוד עיר, שיהיה מושל ברוחו, ויעשה אותו בשכל בתבונה ובדעת, כי זהו טוב לגבור בלי ספק.

וכן הוא הענין בסוג הג', כי תגלה ותראה הכונה השלמה והתכלית הטוב בעושר, במה שיהיה שמח האדם בחלקו, כי אם יהיה תכליתו הממון במה שהוא ממון, או להשיג בו מעלה רמה והוא אהבת השררה, הנה לא ישבע לעולם, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, אף כי הם יהיו לו למוקש. אמנם כאשר יסתפק בהכרחי הצריך לו, אשר הוא חלקו ביחוד, אז הגיע אל התכלית המכוון בו לכבוד ולתפארת, כי שאר מכמניו ובתי נכאת וצרי אין יתרון לו מהם, כי אם ראות עיניו. על כן אמר איזהו עשיר, כלומר, עם שנודע מהות העשיר בשהוא מי שיהיה לו הון רב, שאל איזה מהם אשר יקרא ביחוד עשיר, על יתר אופני מיני העשירים, ואמ' שהוא השמח בחלקו, הצריך לו לקיום נפשו וגופו, כי בזה יורה היות תכליתו בו לשם שמים ולעבודתו ית', והוא המבואר בראיה שהביא באומ' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, יר', כשתאכל יגיע כפיך, שהוא ההכרחי לך לבד, הנה בזה תאושר, כי תשיג התכלית המכוון בעושר, באופן שיהיה טובתך לך ולעצמך. וזהו וטוב לך, כי כאשר ישמח האדם בחלקו הצריך לו, הנה אז יהיה הטוב לו לעצמו, ולא לזולתו בעולם הזה, שיהיה שמח בו ולא יוסיף לדאבה בבקשת המותרות, וטוב לו לע"ה, מצד התכלית הטוב המכוון בו כאמור, והוא אומ' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, מה שאין כן כאשר ירצה וישתוקק אל המותרות, כי לריק יגע ועזב לאחרים חילו וכו'.

וכן הוא הענין גם כן בסוג הד', כי עם שידע התנא האלהי הזה שהמכובד הוא אשר יכבדוהו כל העולם, מצד מדותיו הטובות ומצד שלמותו, הנה יש עוד תחת הסוג הזה מכובד אחר עולה על כלם, ועליו שאל איזהו המכובד ההוא אשר יורה בפעולתו היותה לשם שמים ולעבודתו ית', ואמר שהוא המכבד את הבריות ופועל פעולת הכבוד, כי בזה יורה היות תכליתו אצל הכבוד לעבודתו ית', ולא לעשות לו יד ושם או יתר התכליות הרעות, כי במה שהוא מכבד לאחרים, הוא מורה היותו רוצה בפעולות השלמות כדרך השלמים, ולא להתפעל מהם, והוא הנרמז בפסוק באומרו כי מכבדי אכבד, שאמר השם ית' שהפועלים פעולת הכבוד, והם המכוונים אל התכלית הטוב לעבודתו ית', שזהו הכבוד הנתן לו ית', להם יכבד הש"י, ויהיו הם הנכבדים על כל כבוד יתר האנשים כנז'.

והיתה הכוונה הכוללת בד' דברים הנז' אצל התנא האלהי הנז', במה ששאל במלת איזהו, ולא במלת מהו, להורות שלא היתה שאלתו על מהותם, כי כבר נודע שהחכם הוא מי שידע חכמה רבה, והגבור הוא אשר לו יכולת וכח גדול נגד האויב, ויהיה נוצח אותו. ושהעשיר הוא אשר לו עושר וממון רב, וכן המכובד הוא אשר לפניו יכרעו גוים וישתחוו לו כל האנשים. אמנם היתה השאלה בכל אחד מהם איזהו מהם אשר יצדק עליו השם בהחלט, לשיהיה תכליתו לשם שמים ולעבודתו ית' כאמור. והוא בעצמו מה שרצה הנביא באומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. יר', אין ראוי שיתהללו אלה השלשה מינים הנז', רק כאשר תהיה השכלתם וידיעתם וכוונתם אלי, כי זהו התכלית הטוב, כי כאשר יכוונו אליו ית', אז אפשר להם שיתהללו בהם, וזהו השכל וידוע אותי, ונתן הטעם למה ראוי שיכוונו אליו, להיות שהוא הסבה הראשונה והתכלית האחרון בכל הדברים. וז"א כי אני ה' עושה חסד וכו', ואמר כי באנשים האלה אשר תכליתם וכוונתם שלמה חפץ השי"ת, וז"א כי באלה חפצתי וכו'.

ואפשר לומר עוד שרמז בזה לדרוש טוב מאד אשר הארכתי אני בו במאמר הששי מספר פני משה, ובמקומות אחרים, והוא, כי השלם במדה אחת בשיעשה אותה בכל תנאי המעלה, ושיפעל פרטי פעולותיה מצד התבונה והשכל הישר, לא יבצר לו מאומה מכל אשר יזם לעשות ביתר המעלות כולם, עד שכל פעולה שתבא לידו מכל שאר המעלות יפעל אותה בתכלית השלמות. עד שעל כן יאמר היותו שלם בכל המעלות. אמנם אם יעשה כל פעולות המעלות כולם, זולתי אחת, בתכלית השלמות, ויחסר באחת מהם לשלא יעשה אותה כשתבא לידו, זאת היא הוראה לשאף בשאר איננו פועל אותם בשלמות מצד התבונה, רק במקרה, לא בדעת ולא בהשכל, כי אם היה פועל אותם מצד הישרת השכל הישר, הנה השכל המיישיר אליהם, היה מישיר אל כולם בלתי חסרון כלל, והרי הוא כאלו לא נשתלם בשום אחד מהמעלות והיה חסר מכולם כאמור.

והוא הנרצה אצל רז"ל באומר' במקום אחד כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל מעיקרי האמונה, כי כשיקיים האדם מצוה אחת מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן, ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה מאהבה לשמה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, עכ"ל. ובמקום אשר אמרו רז"ל כל המקיים כל המצוות זולתי אחת קם ליה בארור כו', שהכוונה להם ז"ל בזה, כי העושה מצוה אחת כפי הראוי, מכוונת לעבודתו ית' מצד משפט השכל הישר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, הנה איש כזה כל מצוה שתבא לידו יעשה אותה בתכלית השלמות, כי יש בכחניותו כל המצוות, והרי הוא כאלו קיים אותם כולם, אף אם לא באה לידו רק אותה האחת לבד.

אמנם האיש אשר יעשה כל המצוות בפועל החצוני, בלתי שלמות הכונה והתכלית הנאות, הנה איש כזה קם ליה בארור, שהוא כאלו לא קיים שום אחת מכל המצוות, שהוא מצות אנשים מלומדה, ולא מצד משפט שכלי, כי זולת זה לא יתכן לומר שהמקיים כל המצוות בשלמות ובכוונה נכונה זולת אחת שיהיה קם ליה בארור חלילה, כי כמה מצוות יש ששום אחד מהשלמים לא קיימו אותם, ולא באו לידם, וכמה מן המצוות שהם תלויות בארץ ובזמן בית המקדש שאינן נוהגות בזמן הזה, היעלה על לב שמי שלא קיים אותם קם ליה בארור, חלילה לאל מעול, רק הנכון כמו שביארנו.

ועם זה יובן המחלוקת אשר בין ר' יוחנן וריש לקיש על זה בפרק חלק, בפסוק לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, דאמ' ריש לקיש למי ששייר אפי' חק אחד, ואמר ליה ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא למי שלא קיים אפי' חק אחד, ששתי הסברות הם זרות באמת, אם היתה הכוונה כפי המובן משטחיות דבריהם, כי לא יתכן שימלט האדם מגיהנם אם עשה כל עבירות שבעולם, מפני שקיים חק אחד מהתורה לבד, וכ"ש סברת ריש לקיש שלא יתכן להולמה, שירד גיהנם מי ששייר חק אחד, אם קיים כל שאר החוקים, רק הנכון כמו שביארנו, ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי, ולא חלק ר' יוחנן עם ריש לקיש רק באופן האמירה והגזרה, וז"א לא ניחא למריהו דאמרת עליהו הכי, כלומר אין ראוי שתבאר הדרוש על הדרך הזה שולליי, רק בדרך חיובי, כי מי שקיים חק אחד כראוי כנז' נצול מגיהנם, ואל זה רמז התנא האלהי הזה במה שביאר הד' סוגים מהטובות, וביאר ההישרה הנכונה אל כל אחד מהם, באופן שבהמצא אחד מהם ימצאו כולם, ועל כן אמר שהחכם, והוא סוג כולל לכל המעלות השכליות, הוא הלמד מכל אדם, כי הורה בזה היותו מוכן תמיד אל כל פעולת הלמידה, שזה יורה על קנין החכמה בנפש, בשהוא אוהב החכמה ומקבל האמת ממי שאמרה.

והנה מי שיעשה כן הוא מבואר שגם הוא יהיה גבור שכובש את יצרו, כי מי שישפיל עצמו ללמוד מכל אדם, הנה בזה כובש את יצרו בלי ספק, כי יצר לב האדם נוטה בטבע אל הגאוה ולא יכנע לבבו לשום אדם, וזה להיותו פועל במשפט השכל הישר והתבונה, כובש את יצרו ולומד מכל אדם. וכמו כן איש כזה הוא שמח בחלקו, שהוא חלק אדם מאל, והוא החלק המיוחד לו, אשר בו היה מה שהיה, והוא החלק שכלי, כי אם לא היה חפץ ושמח בשלמות נפשו לא היה לומד מכל אדם, אבל היה מסתפק במה שהשיג מעצמו, והיה עוסק לצבור הון רב. וכמו כן איש כזה הוא מבואר היותו מכבד את הבריות, כי במה שרוצה וחפץ מאד ללמוד מכלם, הנה הוא מכבד אותם בזה.

ועל כן ביאר מעלת החכמה בגדר הזה, לשיהיו בו נכללות שאר המעלות כנז', ועל דרך זה הוא מה שביאר בגבור, כי באומרו שהגבור הוא הכובש את יצרו, נשמע מזה בלי ספק שאיש כזה ילמוד מכל אדם, שבמה שכובש את יצרו יכנע לפני כל אדם ללמוד ממנו תורה, וכמו כן איש כזה יהיה שמח בחלקו, כי במה שהוא כובש את יצרו, הנה אם יתאוה אל הממון הרב, יהיה כובש את יצרו, ויסתפק בהכרחי, וכמו כן יהיה מכבד את כל הבריות, כי לא יתן מקום ליצרו להתכבד בקלון חבירו, רק ישפיל עצמו לכבד לכל העולם.

ועל דרך זה הוא מבואר שהשמח בחלקו, כמו שביארנו שהוא חלקו המיוחד לו, או בחלקו מהממון, ילמוד מכל אדם, ויהיה כובש את יצרו מאחר שאינו חפץ במותרות, והוא שמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה יאכל. וכמו כן יהיה מכבד לכל אדם, מאחר שהוא שמח בחלק המגיע לו מהטובות החצוניות, לתכלית השגת הטוב האמיתי, וכ"ש שיהיה למד מכל אדם, מאחר שזהו תכליתו וכונתו הראשונה כמדובר.

והיתה בזה כונת התנא האלהי להודיע ולהודע, שכאשר יעשה האדם אחת מכל המעלות האלה כפי הסדר המסודר מאתו ית', לתכלית הטוב במה שהוא טוב, ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, יעלו בידו כולם יחד, וכאלו אמר איזהו חכם, הכולל כל שאר המעלות האלה, ואמר הוא הלמד מכל אדם, וכן הגבור שהוא הכובש את יצרו, להיותו כולל גם כן את כל הד', וכן העשיר כשיהיה שמח בחלקו, וכן המכובד כשיהיה מכבד את הבריות, והוא דרוש עמוק אצל הפלוסופיא המדינית, והשרש בו הוא, כי להיות התבונה אחת מהמעלות השכליות הכוללת לכל המדותיות, יתחייב שבהמצא התבונה באחת מהמעלות ימצאו כולם על ידה, והתנא השלם הזה במה שביאר, בכל אחד מהארבעה, המשפט והסדר הראוי מצד משפט השכל הישר והתבונה, כלל את כולם יחד בכל אחת מהן כנז'.

ואפשר שרצה לרשום התנא השלם הזה בדבריו אלה, הטוב האנושיי והאמצעי להשגתו, אשר הוא במדרגת כלי אליו, והאות על השגתו, שהם שלשה דברים, נתבארו שלשתם בחכמה המדינית, אשר על צירם תסוב דלת האושר והשלמות האחרון. והנה בשנים הראשונים אשר זכר, והם החכם והגבור כלל הטוב האנושי. כי בחכם כלל כל המעלות השכליות, אשר מפאת השכל העיוני. ובגבור הכובש את יצרו כלל כל שלמות המעלות המדותיות אשר מפאת השכל המעשי, כי הכובש והוא הירא חטא, הוא בא מצד ההרגל להיות צדיק גמור ושלם בכל המדות, ולכן היתה הגבורה הזאת אחת מהארבעה מעלות הכוללות כל המעלות כלן, הנקראות בלשון לטין קארדינאליש.

ואחר שכלל בחכם ובגבור שני חלקי השלמות, שהם כנגד שני חלקי השכל כנז', ביאר הכלי והאמצעי אל פעולות המעלות כלן, שהוא הממון, אשר הוא סוג כולל להשגת האמצעיים המביאים אל שלמות הפעולות כלם כאמור, ואמר שהעשיר אשר יהיה תכליתו להשתמש מעושרו במדרגת כלי להשגת השלמות, ולא יכסוף אותו מצד עצמו, הוא השמח בחלקו, שהכונה בו לשמוח בחלק הצריך לו להשגת השלמות, ואת היותר יחרים, והיה לבהמת השדה ולבני אדם הדומים לה.

ואחר שביאר האמצעי כנז', ביאר הכבוד אשר הוא אות המעלות, כמו שאמר הפילוסוף שהכבוד הוא נתן לאות על המעלה, ועל כן יותן למעולה, ואמר התנא שהמכובד האמיתי, אשר הוא מורה בפעולתו היותו מעולה, הוא הפועל פעולת המעלה, שבמה שמכבד לאחרים הוא פועל כפי המעלה, ואין לך אות גדול על מעלתו מזה.

ואפשר שיפורשו דברי התנא מסכימים אל הכונה הכוללת אשר זכרנו, ולכונת הנביא אשר ממנו לוקחו. וראשונה נבאר דברי הנביא באמרו אל יתהלל וכו', אף על פי שאין מדרכנו לבאר דבר זולת כונת התנא, להיותו צריך להבנת כונתו על נכון, נבאר כונת הנביא בהם בקצור, ואחר נבוא לביאור דבריו, ונאמר, שמלבד מה שפירשו בו המפרשים, ומה שפירשתי אני בהם במקומות שונות, אפשר שיפורשו עוד בשלשה פנים, כלם מסכימים לכונה אחת, אשר בה תושג הבנת כונת התנא השלם הזה.

הפירוש הא' הוא, שאמר שאין ראוי שהחכם והגבור והעשיר יתהללו בחכמתם או בגבורתם, והטעם בזה הוא, להיות שלא השיגו זה מצד השתדלותם, רק מצד היותו הוא ית' חפץ וגוזר בזה, על דרך שארז"ל טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, גבור או חלש וכו', והוא אומרו אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כאלו אמר כי אין ראוי שיתהלל בחכמה אשר בו, כי ההלול לא יפול רק בדבר המושג מצד השתדלותו, ואמר כי בזאת ראוי שיתהלל המתהלל, והוא ביראת שמים, אשר היא תלויה במה שישכיל וידע שהשם ית' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי כאשר ישכיל זה יהיה שלם וטוב וצדיק גמור, ולהיות שצדיק ורשע לא קאמר, כי זה נמשך לבחירת האדם, על כן אפשר שיתהלל בזה, אמנם באלה השלשה הנזכרים, שהם החכם הגבור והעשיר, נמשך מצד חפצו ית', וזהו כי באלה חפצתי נאם ה', ועל כן אין ראוי שיתהלל בהם.

השני הוא, כאלו אמר שאין ראוי לחכם שיתהלל בחכמתו, רוצה לומר, בחושבו שהחכמה היא קנויה לו מצדו, ושהיא שלו מעשה ידיו, וזהו בחכמתו, שהיה לו לומר אל יתהלל חכם בחכמה וכו', וכמו כן אמר שהעשיר לא יתהלל, באופן שייחד העושר לעצמו וכן הגבור וכו', אמנם אמר שאלה המתהללים בשלשה דברים הנזכרים, יוכלו להתהלל בהם אבל לא באופן הנז', אלא שאופן ההלול יהיה שהשם ית' רצה שיהיו הם חכמים מצד טוב הכנתם, וזה האופן מההלול יאות להם. וז"א כי אם בזאת יתהלל המתהלל, יר', בזאת הדרך יתהלל המתהלל הנז' מהשלשה, במה שישכיל וידע כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה, שהוא רמז אל השלשה הנז', ושחפצתי באלה מבזולתם, בזה האופן אפשר להם שיתהללו, כי זהו הלול נאה ומתקבל. וכפי זה הדרך אפשר שאומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, רוצה לומר, כי עם היות שיגונה המתהלל במה שלא השיג הוא, הנה כאשר יהיה מתהלל במה שישכיל וידע שאני הוא הסבה בזה, כי חפצתי באלה, הנה אז אין צריך לומר שלא יגונה, אלא שישובח ויתהלל מפי אחרים.

השלישי הוא, שאמר שהחכם אין ראוי שיתהלל בשום צד בחכמה בשיאמר שהוא חכם, שהוא שם כולל כללות ההשגה עם היותה שלו, וכן הגבור לא יתהלל בגבורה עם היותה מיוחדת לו, שבהשתדלותו השיג אותה, וכן העשיר בעושר, אף שיהיה עושרו שיגע בו ומצאו, כי עם היותו נגזר מאתו ית', הנה עם כל זה תצטרף עם הרצון האלהי השתדלות האדם. והוא כאלו אמר, שעם היות שהחכמה היא מושגת לאדם מצד השתדלותו, עד שעל כן תקרא חכמתו, עם כל זה אין ראוי שיתהלל בה בחושבו שמצדו נמשכה בהחלט, אך ההלול שיתהלל בה ראוי שיהיה בזה התנאי, בשישכיל וידע כי עם היות שהם דברים מושגים מפאת ההשתדלות ובחירת האדם, נצטרפה בזה ההשגחה האלהית, בשהוא ית' רצה וחפץ שיהיו חכמים או גבורים וכו', ועל כן ראוי שישכיל וידע האדם שהשם ית' הוא עושה מהחסד משפט וצדקה בארץ, ירצה, כי מה שהוא חסד מאתו ית', במה שרוצה שיהיה זה חכם דרך משל, רצה שיגיע לו בהשתדלותו, כי בזה ישוב משפט וצדק ונמצא שהוא עושה החסד שיהיה משפט פה למטה בארץ, ושיבא מפאת האדם כדי ליתן לו שכר בעמלו, שהוא הצדקה, והיא גם כן בארץ, כי הנה שכרו אתו בהשגת השלמות עצמו כנז', וז"א כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וכו', והוא כאלו אמר שישכיל וידע שהוא ית' עושה מהחסד משפט וצדקה וכו', והסבה בזה הוא כי ה' חפץ באלה שיהיו חכמים או גבורים או עשירים, ועל כן הוא חסד שנעשה משפט כאמור.

ועם זה תתבאר כוונת התנא, כי הכוונה הכוללת בכל המשנה הוא, שאין ראוי ששום אחד מאלה יתהלל במה שקנה מהחכמה והגבורה והעושר והכבוד כאלו הוא הממציא אותה בהחלט, וביאר הדרך הפרטי הראוי בכל אחד מהם, כדי שתגלה ותראה היות האדם מתנהג בהם כאלו נתנו לו מאתו ית', כי החכם הלמד מכל אדם יורה שאיננה מאתו, רק מפאת השם ית' שרצה לזכות אותו במה שרצה ליחד הדבר אל השתדלותו בהשגחה, והוא מה שאמר הפסוק מכל מלמדי השכלתי, להיות שעדותיך והיא התורה היא שיחה לי, אשר היא נתונה מאתו ית', וכמו כן מי שהוא שמח בחלקו, היא הוראה שידע שאין נותנין לו עוד מלמעלה, ושהחריצות שקר במה שיגע על המותרות, והוא המוכח מהראיה שהביא מפסוק יגיע כפיך כי תאכל, יר', כשתסתפק במה שתשיג מצד יגיעתך, ולא תשתדל על השגת המותרות, בחושבך שלריק תיגע, הנה בזה אשרך בעולם הזה, שלא יהיה יגיעך לבטלה, שאם היית רוצה יותר היה לבטלה, אם אינו גזור מן השמים, וטוב לך לעולם הבא, מצד האמונה השלמה אשר תקנה במה שתדע שהכל הוא בהשגחתו ית' הנפלאה, וכמו כן הגבור הכובש את יצרו, הנה ידע באמת ויכיר כי הגבורה היא מאתו ית', ולא בכח יגבר איש פן יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו', וכמו כן המכבד את הבריות יכיר שהשי"ת הוא החולק מכבודו לכל העולם וכו'.

ואפשר עוד לומר בדברי התנא השלם הזה, כי באומרו איזהו חכם הלמד מכל אדם, ביאר גדר החכם ממש, בשהוא יודע מאד, ולא יהיה תלמיד, כי לפום ריהטא יראה באמת שאין זה גדר הרב רק גדר התלמיד, וכן בכולם גדר החלש הוא שכובש את יצרו לבלתי יכולת, וגדר העני הוא השמח בחלקו הקטן, והעשיר יצבור הון במשא ומתן, וכן גדר הבלתי נכבד הוא, שהוא מכבד לכולם, ואין איש שיכבדהו, אשר על כן נאמר שהוא כאלו אמר שהחכם האמתי הוא הכולל בכל החכמות כולם, והוא אשר כח בו וחכמה כדי שיצדק בו, ויהיה אפשר לו ללמוד ולהבין מכל אדם שבמציאות בכל איזו חכמה שילמדהו, ויצליח בלמודו, כי זה לא יתכן אם לא שיהיה הוא חכם בכל חכמה, על דרך ישמע חכם ויוסיף לקח, כי מי שהוא חכם יוסיף דעת בכל מה שישמע מאחר, או על דרך אומ' ז"ל ומתלמידי יותר מכולם, שהוא למד מכל אדם במה שמלמד להם.

והראיה תסכים לזה באומ' מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, יר', מכל מי שהיה מלמד לי, הייתי משכיל ומבין ממנו מה שהיה אומר לי, אף שיהיה מכל איזו חכמה בעולם, והסבה בזה היא, מפני שקדמה לי ידיעת התורה, אשר היא תכלול כל החכמות, והחכם בה הוא החכם האמיתי, וז"א כי עדותיך שיחה לי וכו'.

וכן אומרו איזהו גבור הכובש את יצרו, רוצה לומר, שגדר הגבור הוא, מי שיצדק בו שהוא כובש את יצרו, כי אם הוא חלש לא יצדק בו היותו כובש את יצרו, כי בטבע לאפס יכולת נכנע היצר לו, אמנם מי שיאמר עליו שהוא כובש את יצרו, הנה הוא הגבור בפועל שיצרו מתגבר עליו, שאז יצדק בו באמת שהוא כובש, הנה זה הוא גבור.

והראיה תסכים גם היא מכל צד כאומ' טוב ארך אפים מגבור, יר', טוב הוא הארך אפים כשיהיה מגבור, כי כשיהיה מחלש לא יהיה ארך אפים טוב וראוי, ולא יצדק בו באמת תואר ארך אפים, רק בדרך שלוח. וכמו כן טוב הוא היות מושל ברוחו, כשיהיה זה מלוכד עיר, שהוא גבור בפועל, ותהיה לפי זה המ"ם מ"ם הפועל, כמו מה' מצעדי גבר כוננו וכו' ורבים כמוה, ולא מ"ם היתרון כאשר ביארנו עד עתה.

וכמו כן אומר איזהו עשיר השמח בחלקו, ביאר גדר העשיר, כי מי שיהיה לו חלק טוב ונאות אצל ההצלחה האנושית, עד שהוא שמח בו, הנה זה הוא העשיר, כי אם אין קץ לתאותו הנה לא יצדק בו שם עשיר, וכן מי שיהיה עני מאד, לא יצדק בו היותו שמח בחלקו, כי זה לא יבא בכלל חלק העושר, ואם יתפשט לבלתי בעל תכלית לא יוקף בגדר, אשר על כן היה הגדר האמיתי, הוא אשר הגיע להשגת חלק מה מהעושר, שזה יקרא חלק העשיר הנזכר. ואמר שכאשר ישמח בו, יקרא עשיר באמת.

והראייה גם היא תסכים לזה באומרו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, יר', כשתאכל ותהנה מיגיעך להצלחתך, ולא יהיה תכליתך לצבור הון ולמלאת אוצרותיך זהב, רק תשמח בחלק המושג לך להנאתך ולטובתך, הנה בזה אשרך וטוב לך, יר', הטוב המגיע מזה יהיה לך, לעצמותך, בעולם הזה ובעולם הבא.

וכן אומרו איזהו מכובד המכבד את הבריות, הוא מבואר היותו מסכים אל הכוונה הנז', והוא, כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד הוא, אשר בהיותו מכבד לאחרים, הם נשארים מכובדים, וז"א המכבד את הבריות, רוצה לומר, אשר יצדק עליו שהוא מכבד את הבריות, כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה, יהיה קלון למעולה ההוא, ואם כן גדר המכובד הוא, כאשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו, כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שכבדו, ואם כן המכבד את הבריות, אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם, הנה איש כזה הוא מכובד בלי ספק, כי הנה הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד, ונמצא שבהיותו פועל הכבוד, הוא מתפעל מהכבוד עצמו, כי במה שיתכבדו בהכנעתו אליהם, הוא כבוד גדול לו, והוראת מעלתו, וכפי גדר הכבוד, שהוא אות ניתן כפי המעלה, הרי נתן לו כבוד גדול ואות על מעלתו, במה שמתכבדים בהכנעתו יותר מבהכנעת זולתו. וזהו דקדוק נכון לקוח מפאת הגדר כאמור.

והראיה תסכים מכל צד באומרו כי מכבדי אכבד, יר', שאמר השם ית' שהמכבדים אותו, והם המכבדים את הבריות, אשר יאמר באמת שהם מכבדים אותם, ושהמתכבדים מקבלים מהם כבוד, הנה אלה הם המכובדים באמת, שהשם ית' נותן להם הכבוד, אמנם הבוזים את השם ית', והם הבוזים את הבריות, כאשר ירצו לעשות להם פעולת הכבוד, וזה מצד פחיתותם בלי ספק, הנה אנשים כאלה יקלו הם מעצמם ולא יכובדו בשום צד שגלה כבוד מהם, ולא בא להם הקלון מאתו ית', שאין רע יורד מלמעלה, רק הם מצד עצמם ופחיתותם יקלו כאמור.