פרקי משה על אבות ד:טו

והוא הדבר אשר ביאר יותר ר' ינאי באומרו אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים. והנה ראיתי למפרשים שני דרכים שונים בפי' המשנה הזאת, ולא אחד בהם מתיישב על הלשון על נכון.

הפירוש הראשון הוא המפורסם, שאין בפינו טעם נכון לשאלת רשע וטוב לו, ואין צריך לומר זה שהוא דבר נעלם מאד, למה שאנו רואים בפירוש בלי ספק שהם רשעים, אלא אף מייסורי הצדיקים, שאפשר שהם נראים צדיקים ואינם כן לפי האמת, אף מזה אין בידינו טעם נכון. והפירוש הזה הוא דחוק מאד בלשון התנא, שהיה לו לומר אין בידינו טעם לשלות הרשעים, ואף לא לייסורי הצדיקים, מאי משלות הרשעים וכו'. וכל שכן שהדבר הוא בהפך אצלי, כמו שהוכחנו בספר פני משה, כי הטוב המגיע לרשעים, יש טעם נכון, שאין רע יורד בעצם וראשונה מפאת ההשגחה, רק במה שמסתיר פניו ית' מהרשעים הם נעזבים ונמסרים אל המערכה, ולהיות מטבע המערכה להוריש ולהעשיר, על כן יש מהרשעים מוצלחים בהצלחות הזמניות, ויש מהם שהם מדולדלים, כי הכל מגיע אליהם במקרה המערכה כנזכר. אמנם התמיה היא בייסורי הצדיקים, אשר ידענו בהם באמת שהם שלמים, כמו שנתבאר מרבה ורב חסדא דתרוויהו רבנן צדיקי הוו, כדמוכח התם במועד קטן, דמר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא וכו', והיו ייסורין רבים באים על רבה בהיותו צדיק גמור, שהיה ראוי שהשם ית' ישדד המערכה ולא יעזבנו אל המקרים. אשר על כן הפירוש הזה אינו מתיישב אצלי כלל, אם מצד הענין ואם מצד הלשון.

והפי' השני הוא, הפי' שפירש הרב החסיד זלה"ה, שנחזיק עצמינו כבינוניים, לא כרשעים שנתיאש מהתשובה, ולא כצדיקים שנחשוב שייסורין של אהבה באים עלינו, ואין אנו צריכין לתשובה, רק לבינוניים. עד כאן כוונתו בפירושו, והוא נכון מצד העניין, אך הוא רחוק מאד מכונת התנא כפי המובן מלשונו, שהיל"ל ראוי שלא יהיה בידינו כשלות הרשעים, ולא כייסורי צדיקים, או כדומה לזה. וקשה אצלי עוד במאמר הזה כפל השלילות אשר לא כדת הלשון המדוקדק בפירוש המדברים, כל שכן בלשון התנא השלם הזה, שהיל"ל אין בידינו משלות הרשעים ומייסורי הצדיקים. כי באומרו אין בידינו לא משלות וכו', הם שתי שוללות, אשר תמשך מהם חיוב, כי תרי לאוין הם הן כנודע. ועם היות שדרך לשון התנא לומר כך במקצת מקומות, כל מקום שאפשר לדייקו דייקינן ליה.

אשר על כן לבבי יחשוב שדעתו בזה לקיים גזרת ר' נהוראי שאמר, שראוי שיהיה האדם גולה למקום תורה, כדי שירגיל עצמו להתיישב ולהפליג השקידה על הלמוד. וביאר זה השלם הטעם לזה, והוא, להיות האדם נטרד בטבע החומר ברבוי הטובות, לחמדת ההוספת בהם, ולהיותו מצטער על העדרם, ואין בידו לבחור העדר שלות הרשעים, כי רבוי הטובות הזמניות יבואו לו מפאת המערכה, והיה החומר מתקומם בחוזק להחזיק בהם ולהיות נטרד בקיומם. וכל שכן שאין בידינו לברוח מייסורי הצדיקים כשיבואו עלינו. וז"א אין בידינו, ר"ל, אין אנו יכולים ואין בידינו העדר שלות הרשעים, כי גזרת לא משלות הרשעים רוצה לומר, ההעדר וההמלט משלות הרשעים אינו בידינו מצד התנגדות החומר, כלומר שאין אנו יכולין להמלט ממנה, וכל שכן שאין בידינו לא מייסורי הצדיקים, רוצה לומר, ההעדר והבריחה מייסורי הצדיקים, וז"א ואף לא מייסורי הצדיקים, כאלו אמר, שאם היה בידינו ההעדר וההמלט משלות הרשעים, והוא שבבוא עלינו הטובות מפאת המערכה נשליך אותם ונדחה אותם ממנו, גם כי אין איש יעשה זה לתגבורת החמדה, עדיין אף אם היה זה נמצא, לא נוכל להמלט מטרדת הייסורין כאשר יבואו עלינו, כי אין בידינו לדחותם, ותהיה מלת אף כמו כל שכן, כמו אף שוכני בתי חומר וכו', וכאלה רבים. וכוונתו בזה כי אין בידינו לבחור הדרך האמצעי בין השלוה והייסורין, המסבבים הטרדות מצד התנגדות החומר, כאשר ימשך הטוב או הרע מפאת המערכה, אשר על כן צריך שיבקש האדם להיות גולה במקום תורה כנז', כדי שלא יתגבר עליו החומר בטרדות הנז'.

ואם באנו ליישב המאמר הזה כפי הדרך המורגל בלשון רז"ל, ששתי השלילות הן כאחת, אפשר שתתיישב על נכון מסכים אל התירוץ הראשון שנאמר בברכות פ"ק על קושית צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי שם נאמר צדיק ורע לו הוא צדיק בן רשע, רשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק, שנראה, מהתירוץ ההוא הראשון, שהשלוה או היסורין אינם ביד האדם אם טוב יהיה ואם רע, רק הם מצד אביו, שאם אביו היה רשע יבואו לו רעות, אף שיהיה הוא צדיק, ואם היה אביו צדיק, יבואו לו טובות אף שיהיה הוא רשע, ובכן אמר זה השלם, כי אין בידינו קבלת שלות הרשעים, ולא קבלת יסורי הצדיקים, רק כפי מה שהיו אבותינו, וכוונתו בזה התר הקושיא הקדומה מצדיק ורע לו רשע וטוב לו. והוא הנכון כפי המורגל בלשון רז"ל.

והונח אחר זה מאמר רבי מתיא בן חרש, ששם דרך והנהגה ישרה אל השלם להתמיד בעסק התורה, ולא יחרידהו ויטרידהו יראת הייסורין ורבוי הטובות אשר דבר ר' ינאי, והוא אומרו הוי מקדים שלום לכל אדם, יר', כי במה שיהיה מקדים שלום לכל אדם, ירגיל עצמו להכניע גופו אל שכלו, כי הבלתי מקדים שלום רק משיב מפני הכבוד, הנה גבר עליו החומר על השכל, השופט בצדק על הקדימה בו לכל אדם, כי הקודם הוא השלם שפועל כפי המעלה כנודע. ועל כן במה שירגיל האדם עצמו להקדים שלום לכל אדם, קטון וגדול, יהיה כובש את יצרו בכל דבר, וכאשר ירגיל עצמו בזה יתגבר עליו השכל, ולא יהיה נטרד בשום צד ובשום דבר, ולא יהיה פורש ממנו עול תורה בשום צד ובשום זמן.

ואחר שביאר הדרך הנכון להכנעת החומר, שהיא ההכנה הנכונה להישיר הכונה לבקשת השלמות, ביאר הדרך הנאותה בשלמות עצמו, באומרו והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, יר', כאשר תשתדל להכניע החומר, ותרגיל עצמך בו כראוי להשגת השלמות, הזהר עם זה שיהיה תמיד מגמת פניך בדרכי שלמותך להיות זנב לאריות, ולא תפנה להיות ראש לשועלים. ואמנם לדעתי היתה ההזהרה הזאת מדוייקת, שאין כונתו אצלי כמו שהבינו בו המפרשים, שיותר טוב להיות זנב לאריות מהיות ראש לשועלים, וכל שכן שיהיה יותר ראוי להשתדל להיות ראש לאריות. כי לפי דעתי הזהיר השלם הזה שלא ישתדל להיות ראש אפילו לאריות וכל שכן לשועלים, רק שיהיה זנב לאריות, והוא שיתחבר תמיד עם מי שהוא גדול ממנו, שיותר טוב הוא, ויותר תועלת יגיע לאדם להיות תלמיד מלהיות רב, כי תועלת היותו תלמיד ומוסיף ידיעה תמיד יגיע לעצמו, ותועלת היותו רב יגיע לזולתו יותר מלעצמו.

אשר על כן ראוי שישתדל האדם להיות קטון, זנב לאריות, וזה יתקיים כשיהיה תמיד בחברת גדולים וטובים ממנו, שיהיה הולך וגדל במדרגת השלמות, ואמר ואל תהי ראש לשועלים, ולא אמר לאריות, לרמוז שאף בהיותו ראש לחכמים, אם יהיו חכמים אחרים גדולים ממנו, שאפשר לו ללמוד מהם, הנה אלה אשר הוא ראש להם, הם אצלו במדרגת שועלים אצל הגדולים ההם, שהם בערכם כערך האריות אל השועלים. והוא דקדוק נכון ודרך ישר להשגת השלמות האחרון, כדי שיגדיל תורה ויאדיר, ותשלם הכונה והתכלית המכוון בשלמות, שהוא העיקר אצל השלמים האלה כאמור.