פרקי משה על אבות ד:יד

רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך וכו'. אחר אשר הונחו מאמרי רבי יהודה ורבי שמעון, להודיע ולהביע ההנהגה הראויה אל הישרת הכוונה וקיומה, לקיום חברת הלומדים אשר כל בהם חיי השלמות, כמו שהוכחנו הונחו שלשה מאמרי השלמים האלה הנמשכים אחריהם, שהם גם הם השתדלו להדריך ולהישיר להשגת החלק הראשון מהשלמות, והוא העסק בתורה בתקון הכוונה, אשר הוא המכוון בפרק הזה כולו, כמו שביארנו, כי משלמות הכוונה, והוא קנין או ענין דבק בנפש, יצאו ממנו הפעולות שלמות.

ואמנם בביאור מאמר רבי נהוראי ומאמר רבי ינאי, נבוכו בו המפרשים, ולכל הפירושים לא נתישבו היטב אצלי דברי השלמים האלה. על כן אמרתי, הנה באתי לגלות דעתי בהם, מסכים אל הכונה אשר זכרנו, ואומר, כי מה שאמר הוי גולה למקום תורה, ר"ל עיר או מדינה, שכל עקר יקר העסק בה הוא הלמוד, ועל כן לא אמר הוי גולה למקום שיש שם חכמים גדולים, רק אמר למקום תורה. לרמוז שיהיה תכלית הדרים במקום ההוא העסק בתורה, שהמקום כלו נתיסד על הכונה הזאת. וזה כי כאשר יעמוד אדם במקום כזה, על כרחו יתישב בעסק התורה, בראותו כל אנשי המקום ההוא כל ישעם וכל חפצם לעסוק בתורה, ומה גם בהיותו גולה במקום ההוא חוץ מארצו, שישתדל בכל עוז להשתלם בשלמות התורה, אחר שלא בא לשם רק להשגת תכלית זה.

והנה הזהרתו זאת היא לתחלת תהלת הלמוד, כי להיות האדם נוטה בטבע חומרו אל התאוות הגשמיות, ובורח מהעסק בשלמות הנפש, על כן יצטרך בהתחלת העיון, כדי שיכנע לבבו וירצה ללמוד תורה, שיהיה גולה במקום שכל תכליתם וכל מגמת פניהם הוא העסק בתורה, שמקום כזה יקרא מקום תורה באמת, כי אם יהיו בעיר גדולה שנים שלשה תלמידי חכמים, ואף שיהיו רבים שעוסקים בתורה לשמה בביתם, ואין איש מאנשי הארץ שם על לב שבתם וקימתם, וכל מגמת פני בני העיר לצבור הון וחשוקיהם כסף, הנה האיש הגולה שם בתחלת ענינו, קודם השגת שלמות התורה, אין ספק שלא ילך לבקש החכמים ההם ללמוד עמהם, בראותו כל העם נטו אחרי הבצע, והוא הדבר הנכסף בטבע אל האיש הבלתי שלם מפאת החומר, כמו שהוכחנו. אשר על כן היתה עצת השלם הזה אל התלמיד הבא ללמוד תורה, בתחלת ענינו עד שיתחזק בנפשו החשק בה, שיהיה גולה למקום תורה כאמור. והיא ההזהרה הראשונה משתי הזהרות שהזהיר, והוא ההישרה לשלמות העסק בתורה, עד שישוב קנין בנפש קיים כנז'.

וביאר הטעם למה צריך להיות גולה למקום תורה בשני הדברים גם יחד, והוא לתחלת השגת שלמות הלמוד ולקיומו, ועל החלק הראשון אמר ואל תאמר שהיא תבא אחריך, יר', לא תחשוב ולא תאמר שהתורה מצד שלמותה, אף על פי שטבע חומרך יחייב הבריחה ממנה, היא מצד שלמותה אשר תכסוף לה הנפש, תבוא אחריך, ואתה תבקש החכמים בכל מקום שהם ללמוד מהם. כי זה משפט בלתי ישר, כי החומר לא יעזבנו ביד הנפש, בהיות הנפש בתחלת ענינה נעדרת השלמות כנודע. ועל קיומה אחר השגתה, קודם שיעשה קנין בנפש שהוא החלק השני, אמר ושחביריך יקיימוה בידך, יר', ולא תאמר גם כן שחביריך יקיימוה בידך אחר השגת הלמוד, כי אם אתה ברצונך לא תסכים לקיים עליך בנפשך קנין העסק בתורה והלמוד, יפסד מיד הקנין ההוא, ועל כן אמר ושחביריך יקיימוה, ולא אמר ושחביריך יביאוה לך, כמו שפתח בלשון ביאה באומרו ושהיא תבוא וכו', להיות שהראשון הוא להתחלת הלמוד והשני לקיומו. והוא דקדוק אמיתי ונכון.

ואחר שהזהיר על למוד התורה בתחלת הלמוד וקיום קניינו בנפש, הזהיר עוד על עניין שני, והוא בעיון על מה שכבר למד, והיא הבינה שמבין דבר מתוך דבר, ועל זה הזהיר, שאחרי אשר יעלה בידו למוד התורה מפי סופרים ומפי ספרים במקום תורה כנז', אז לענין התבונה שיבין דבר מתוך דבר, לא יצטרך לזה שיהיה גולה במקום תורה, לפי שכבר ידע תועלת הידיעה ולא יפרד ממנה, אך צריך שלא ישען על בינתו אחר שיבין הדבר, רק יפלפל אותו עם חביריו, וזה בשיודיעהו למי שגדול ממנו, אם יראה בעיניו נכון. וז"א ואל בינתך אל תשען, שהיא הזהרה שנית, נבדלת מהא' לענין ההבנה אחר הלמוד, כי כן דרך הלמוד, כמאמר רז"ל דלגמור איניש והדר לסבור וכו', וכאשר יתנהג האדם בדרך הזה להשגת שלמות התורה וקיומה בנפש, תשתלם הנפש מצד הכוונה שהוא העיקר כנז', ולא יחרידוה טרדות הטובות הזמניות לא רבוים ולא חסרונן, אשר שניהם מטרידים באמת, אם לא ילך האדם בדרך אשר זכר רבי נהוראי.