פרקי משה על אבות ד:יג

רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון וכו'. אחר שביאר רבי אלעזר בן שמוע ההנהגה הראויה בקיום חברת הלומדים בכל חלקי מדרגתם כמדובר, הונחו שני מאמרי השלמים האלה, אשר הזהירו על יושר הכונה וקיומה, ושלמותה במשא ומתן של הלכה, בהתחברות הלומדים אשר זכר רבי אלעזר.

וראשונה הונח מאמר ר' יהודה שהזהיר על השגגה בענין הלמוד, אשר השגגה תבא לעולם להעדר קיום הכונה והמחשבה בדבר המעויין, כי אם היתה המחשבה והכונה בה בקיום כראוי, לא היתה השגגה מצויה שם בשום צד, ועל כן להישיר האדם על שלמות הכונה כראוי, אמר, שיהיו זהירין בתלמוד, כלומר, שתהיה הכונה והמחשבה קיימת בה, שכל זה יתוקן בהיותם זהירים בתלמוד, כי העדר הזהירות והזריזות בדבר תחייב השגגה, והוא לפי שהשגגה בתלמוד אינו כשגגה אשר תקרה אצל המעשים, כי השגגה שתהיה אצל המעשים, אפשר שתקרה מצד התבודדות השכל בדבר זולת הדבר שעושה ופועל, ובכן אין ראוי שיהיה השוגג אצל המעשה נענש בעונש גדול, להיות המחשבה והכונה דבר נבדל מהמעשה, ואין להאשים האדם כשיתפרדו זה מזה, אמנם כאשר יהיה העסק בתלמוד, שהוא אצל הכונה והמחשבה בלתי יוצא אל הפועל החצוני, הנה השוגג בה יהיה זדון ולא שוגג, כי אם בהיותו עוסק בנושא הכונה ומובטה, הוא נפרד מהמחשבה הטובה ההיא אל מחשבה אחרת, אין זה כי אם רוע לב וזדון ממש, והוא כמו העוסק במעשה אחד, ומניח אותו ועוסק במעשה אחר, שהוא זדון, אם לא תצטרף שם מחשבה אחרת. על כן אמר, שראוי להזהר בתלמוד יותר מהמעשה, יען שגגת התלמוד עולה זדון.

ואפשר שאומרו עולה זדון רוצה לומר, שעולה מעצמו למדרגת זדון, כי מי שמטריד המחשבה בדבר אחר זולת הדבר אשר בו יעיין, יעשה בו קנין רע, עד שיעלה למדרגה שיעשה זה בזדון בהרגל פעולת הרע, שיעשה קנין בנפש, מה שאין כן במעשה, שאף אם יהיה שוגג פעמים רבות במעשה, לא יעשה אותו בזדון, יען הם מינים שונים, כי השגגה היא במחשבה שאינה ממין המעשה, אך השגגה בלמוד היא בשכל, והפועל עצמו אשר הוא המושכל הוא בשכל עצמו, והוא כפועל רע אשר הרגלו יעשה קנין רע בנפש כנז'.

ונסמך לזה מאמר רבי שמעון, שאמר, ששלשה כתרים הם, המציאם השם ית' לתקון המעשים אשר, יתקלקלו מצד קלקול המחשבה, ואמנם התקון אשר ימשך מצד האדם בעצמו, והוא מצד משפט שכלו, שמורה על שלמות המחשבה והכונה, הוא העולה על ראשיהם מלמעלה. ועל כן לא נמנה כתר שם טוב עמהם, יען הוא שקול כנגד כלם, ובלתי נכנס ביחס עמהם, יען כלם הם מישירים אל המעשה בלתי רצון הפועל, אמנם כתר השם טוב הוא מתהוה ברצון הפועל, שפועל הטוב במה שהוא טוב, ודורש השלמות לעשות לו שם כשם השלמים, והוא עולה על גביהם, יען כל שלשתם ישתדלו לבקשת התכלית הנמצא בפועל כזה, כי כלם ישתדלו לתקן הכוונה, ושיהיה הטוב קנין דבק בנפש, כמו שהוא במשתדל לעשות לו שם טוב, ונמצא זה תכלית כלם. ועל כן הוא העולה על כל הקודם אליו, שהוא תחלת המחשבה וסוף המעשה.

וביאור הדבר הזה הוא, כי כתר התורה הוא להישיר ולהדריך האדם לבקשת השלמות בכל חלקיו, ואם רבו, במה שהושמו בה כל דרכי השלמות ותכליתם, והדרך המביא אליהם בכל אופני מיני האפשר. ואמנם כתר כהונה הוא אשר נתן לאהרן ולתלמידיו אחריו, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן אל השלמות הראשון הנכלל בתורה, ונמצא שהכתר השני והוא כתר כהונה היה סבת קיום הראשון, שהוא כתר התורה, כי הכהנים הם היו המדריכים לבני אדם לשלמות וקיום התורה, בהישרתם אל המעשים הנאותים המתקנים הכוונה הנכונה כנודע.

ואמנם כתר מלכות הוא להעניש אל עוברי התורה, וביחוד אל העושים המעשים המגונים, והיה הכתר השלישי הזה נמשך אל השני, בהעניש לעוברי עבירה למען ישובו מדרכם הרעה, לנחותם הדרך אשר יישירו אותם בה הכהנים הנגשים אל ה', ונמצאו השלשה כתרים אלה אשר זכר, שהראשון והיסוד לכולם הוא הכתר הראשון, והוא כתר התורה, והשנים האחרים הם הממציאים הדרך להשגת הראשון כאמור, ואמר שכתר שם טוב שאינו נמנה עם אלה, יען הוא עם כל אחד מהם, והוא תכלית כלם, והוא הנכסף בתחלת המחשבה בכל אחד מהשלשה, הנה הוא עולה על גב כלן יחד, ועל גב כל אחד מהם בפני עצמו, על כן אינו נמנה בכתר בפני עצמו, כי בכלל שלשתם הוא, והוא הכולל את כלם, והעולה עליהם, והוא על התנאי שזכרנו, שלא יהיה התכלית המכוון בו בעצם וראשונה בעבורו, רק שיהיה נמשך מאליו כנז'. ובזה יתורצו בנקל כל הקושיות שהקשו המפרשים במשנה זו, כי עם מה שאמרנו בקצרה היא מתישבת על נכון בלתי קושיא כלל.