פרקי משה על אבות ג:ט

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת וכו'. עם שאני הרחבתי הביאור בפירוש המשנה הזאת בספר פני משה מאמר ח' סימן י"א, הנה עתה אבאר אותה, מסכים אל כוונתנו פה בקשר המשניות, כאשר יעדנו לעשות בכל ביארנו זה.

ואומר כי אחר אשר הונחו מאמרי השלמים רבי יעקב ורבי דוסתאי, אשר שמו אותותם אותות להפסד מעלת גדולת העסק בתורה, והעדר קיום הקנין בנפש, כאשר ביארנו, הונח מאמר ר' חנינא בן דוסא, אשר בא בו האות והמופת לקיום הקנין הנז', דבק בנפש העוסק בתורה. ולהבין כונתו על נכון צריך לידע שהגזרה הראשונה היא עיקר כונתו, והוא מאמר פוסק וגילוי דעתו בקיום הקנין בחכמה דבק בנפש, לעולם לא יפסד. והגזרה השנית היא אות על אמות הראשונה, והשלישית היא אות על השנית, באופן ששתי הגזרות האחרונות, הם קיום הגזרה הראשונה.

וזה כי הוא הניח ההנחה אשר נתאמתה אצלו, והיא הגזרה הראשונה אשר גזר, שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וההפך להפך, וכוונתו בזה, שענין קנין הירא חטא הוא, שירא תמיד פן יהיה נכשל בחטא, ואינו בוטח בעצמו שלא יכשל, רק מפחד תמיד, ובכן יהיה מחפש תמיד ומעיין בתורה, לדעת להשמר מהחטא, והדבר הזה יביאהו לעסוק בתורה תמיד, ולהפליג השקידה על הלמוד, להיות שהחטא ימצא בכל פרטי מעשי האדם, ולא ימלט ממנו אם לא ידע ממה ראוי להזהר, ולא יעלה זה בידו רק אחר שקידה רבה בעסק התורה והתלמוד, כי הפרטיים המתחדשים, אשר יהיה אפשר החטא בהם, ושצריך ידיעה ותלמוד רב להשמר מהם, הם בלתי בעלי תכלית, אשר על כן יתחייב בלי ספק שהירא מהחטא ישתדל בכל עוז לדעת חכמת התורה, כללותיה ופרטיה ופרטי פרטיה, כדי שידע להשמר מן הטעות והחטא כאמור, ובכן תתקיים חכמתו עליו בלי ספק, כי יראת החטא יכריחהו להתמיד בה, וההתמדה בה תחייב קיום קנין החכמה בנפש כנודע.

על כן אמר באמת ובתמים, שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וביאר הדבר בהפכו, באומרו וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, ואין זה מתחייב מהראשון, שאפשר שתתקיים החכמה בקדימת היראת חטא, ואפשר שתתקיים בקדימת דבר אחר, אף שלא תהיה יראת החטא, שאינו נמנע שתתקיים בהרבה דרכים, זולת קדימת היראת חטא, שאם היה אומר אין החכמה מתקיימת אלא בקדימת היראת חטא, היה שולל הכל. אך באומרו שבקדימת היראת חטא תתקיים החכמה, לא שלל בזה שאם לא תקדם היראת חטא לא תתקיים החכמה, על כן הוצרך לומר בכולם חיוב ושלילה. ואמר שאם אין היראת חטא קודמת לחכמתו, רק חכמתו קודמת ליראת חטא, לא תתקיים בשום צד, והטעם בזה הוא מבואר, כי האדם בטבע בהתחלת למידת החכמה הוא קשה אצלו, כמו שאמר ארסטו שהמעלה היא מושגת בקושי גדול, והטעם מבואר, כי קודם שיתענג האדם במה שישכיל מהחכמה, עמל היא בעיניו, וכל הכחות הגשמיות יתנועעו בכובד אל הלמוד הפך רצונם, יען אינם מתענגים בזה, אשר על כן, להניע הרצון, צריך שיהיה השכל מניעו לסבה חזקה, ולהיות היראת חטא סבה חזקה מאד לבקש החכמה ולהתמיד בה תמיד, כמו שהוכחנו, על כן גזר אומר שאם אין שם יראת חטא, לא תספיק שום סבה אחרת להתמיד בחכמה כדי שתעשה קנין קיים בנפש, כמדובר.

ולהיות שהיראת חטא וכל חלקיה הם דברים שבלב, ובני אדם לא יוכלו לראות אם הוא ירא חטא, כי האדם יראה לעינים, על כן הוא בעצמו היה אומר, שהאות על שיראת חטאו תקדם לחכמתו היות מעשיו מרובין מחכמתו, כי היא הוראה שהוא ירא חטא, ומצד היראת חטא שהוא הקודם אצלו הוא מבקש החכמה. ובהיות החכמה נדרשת מאתו לבלתי יהיה נכשל בחטא, היה העיקר אצלו פעולת המעשים, ויהיו בלי ספק מרובים מחכמתו, שהכוונה ברבוי הזה, הפלגת השקידה בהם והזריזות בעשייתם יותר מבחכמה, כי רבוי המעשים על החכמה בכמות לא יתכן, בהיותם שני מינים מתחלפים כנודע.

אך כשאנו רואים שהוא עושה יותר עיקר מהחכמה, ואינו מתבטל מתלמודו לעשות מעשה טוב שיבוא לידו, הנה בזה יאמר בו שחכמתו מרובה ממעשיו, וזאת היא הוראה בלי ספק שחכמתו קדמה ליראת חטאו, ושהוא ירא חטא במקרה נמשך מהחכמה ולא בעצם וראשונה, ובכן לא תתקיים חכמתו, כי יתרשל בלמידתה, יען הכחות הגשמיות יגעים בשקידה בה, להיות הפך טבעם ורצונם, וכשאין כח ההכרח מניע אותו להתמיד בחכמה כמו שהוא בקדימת היראת חטא כאמור, תפסק ההתמדה ותשכח החכמה באורך הימים, ולא יהיה הקנין קיים בנפש כמדובר.