פרקי משה על אבות ג:י

ולהיות שגם זה לא יהיה נקל להודיע לבני אדם, אם מעשיו מרובין מחכמתו או אם חכמתו מרובה ממעשיו, יען אפשר שהאדם בהצנע לכת יעשה מעשיו הטובים בבורחו מהיהירות, והוא ענו ושפל רוח, ולפעמים יקרה גם כן שיעסוק תמיד בתורה לקיים מצות והגית בו יומם ולילה לאהבה את ה' אלהיו, אשר לפי זה יקרה גם העסק בתורה והעיון מצוה ומעשה רב, ויצדק בו שבעיונו עצמו מעשיו מרובים מחכמתו למבינים שלמות השכל המעשי.

על כן ביאר אות אחר מפורסם לכל, שיודע בו לבני אדם אם מעשיו מרובין מחכמתו, בשאם רוח הבריות נוחה הימנו ישפוט השופט בצדק שמעשיו מרובין מחכמתו בלי ספק, כי הקבוץ המדיני יאהבו זה את זה מצד הפעולות, כי מהם יודעו הכחות כנודע, ומה גם החלק ההמוני, שהם הרבים, לא תתקרר דעתם רק ברבוי המעשים, ואם יחסר האיש החכם מעשות מעשה אחד שיבוא לידו כראוי, אף אם יעשה מעשים טובים רבים, יפטירו בשפה יניעו ראש כנגדו תמיד להטיל בו חסרון המעשה ההוא, ולא תזכרנה הראשונות כמים עברו, אשר על כן כל שרוח הבריות נוחה הימנו, הנה רוח המקום ית' שמו שרוצה שתהיה חכמתו מתקיימת נוחה הימנו, וזה אות שמעשיו מרובין מחכמתו, יען ברבוי המעשים תתקיים החכמה בשלם, כמו שהוכחנו.

אמנם כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, שזה הוראה שחסר מהמעשה הצריך להשלמתו, ועשה מהחכמה עקר והמעשה טפל, הנה איש כזה אין חכמתו מתקיימת, ועל כן אין רוח המקום נוחה הימנו, ובזה הדרך והאופן תתישב כוונתו על נכון וזולתו שוא ותפל, לפי שאם נאמר שהם שלש גזרות מתחלפות יהיו סותרות זו לזו בהכרח, כי הנחת הנמשך יוליד סתירת הקודם, כי אחר הנחת שכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, איך יתכן שמי שמעשיו יהיו מרובין מחכמתו יספיק לשתהיה חכמתו מתקיימת, אם חכמתו קדמה ליראת חטאו שהוא סותר הקודם, וזה פשוט.

ואם באנו לישב דברי ר' חנינא בן דוסא כפי המובן משטחיות דבריו, שהם שלש גזרות שונות, ושלא תתחייב סתירה בהם כלל, נאמר שבהתרת ספק אחר כפי הלשון אשר נצטערתי בו כל ימי יתישב הכל על נכון. והוא שהיל"ל כל שיראתו מהחטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראתו מהחטא אין חכמתו מתקיימת, שהכנוי לו היה ראוי שיהיה ביראה מהחטא, ולא בחטא עצמו, כי איך ייוחד החטא לו, אם עדיין לא יצא אל המציאות, והוא ירא ממנו, ומשתדל שלא יבוא לעולם. אשר על כן אומר אני, שיראת חטאו הוא צודק על מי שחטא כבר, שהיה חוטא, והיה ירא מאד שלא ישוב לכסלה ולחטאו הראשון, כמו שיקרה במי שהוא נשוך הנחש, שכאשר יראה הנחש אפילו בחלום, ירא ממנו, כן מי שקדם לחכמתו יראת החטא, שחטא ושב בתשובה, ואחר התשובה הוא ירא מאד פן ישוב לחטאו, ולומד החכמה פן יקרהו שנית, כמו שקרה לו בחטאו, ואחר החכמה לא ירא עוד, הנה זאת החכמה היא המתקיימת, אמנם מי שקדמה לו חכמתו, ולא הספיק לו חכמתו לשומרו מן החטא, רק חטא אחר החכמה, ולא עוד אלא שהוא ירא עדיין לשוב לחטאו, הנה חכמתו זאת לא תתקיים, אחר שלא הספיקה לשומרו מן החטא, ועדיין הוא ירא פן ישוב אליו, שכל זה הוראה שאין החכמה בו קנין קיים בנפשו, וששכלו אינו גובר על חומרו להכניעו שלא ירא עוד מהחטא, וז"א וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, והוא דקדוק נכון.

ולהיות שכאשר לא יהיה שם חטא שקדם ולא יראת חטאו, לא יודע אם חכמתו מתקיימת או לא, על כן אמר גזרה אחרת, והיא, שכאשר ראינו שמעשיו מרובין מחכמתו, על הדרך שפירשנו, הנה אז נשפוט בצדק שחכמתו מתקיימת, אמנם כשחכמתו מרובה ממעשיו, שהיא הוראה שאינו לומד לשם שמים, אין חכמתו מתקיימת, והוא משפט ישר.

ואמר גזרה שלישית, אשר בה יודע גם כן איזהו מאושר ושלם, והיא גזרה יותר כוללת, שכל שרוח הבריות נוחה הימנו, הנה הוא שלם בכל השלמיות בחכמה וביראת חטא ובכל אופני מיני השלמות, יען הבריות אינן מוחלין המומין אשר יראו באחרים, ומאחר שרוח הבריות כולם נוחה הימנו, אין ספק על שלמותו, אשר על כן יודע באמת שרוח המקום נוחה הימנו, והיא גזרה כוללת מתהפכת, ושני צדדיה אמתיים מהטעם הנזכר.

רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים וכו'. להיות שהונח במה שקדם, מה שראוי שיודע באותות קיום הקנין והפסדו, הונחו פה שני מאמרי השלמים האלה, הלא הם רבי דוסא בן הרכינס ורבי אלעזר המודעי, אשר ביארו יותר בפרטות הדברים המפסידים הקנינים הטובים והמעלות כולם, והיה ההפרש ביניהם, כי זה השלם, רבי דוסא בן הרכינס, ביאר הדברים המפסידים המעלות המדותיות והמעשים טובים ובכלל שלמות השכל המעשי. ור' אלעזר המודעי ביאר הדברים המפסידים המעלות השכליות, ובכלל שלמות השכל העיוני, אשר על כן זה השלם זכר ד' דברים המפסידים שלמות המעשים, ואמר שהם מוציאין את האדם מן העולם, יען הם סבת הפסד המעלות המדותיות, וההפסד הזה יהיה סבת היות האדם נוטה אחר התאוות, בהפסד הקנינים הטובים בנפש, ונטייתו אחר התאוות, תהיה סבת הפסדו וצאתו מהרה מן העולם.

אמנם רבי אלעזר המודעי, להיות שלבו ראה שהה' דברים אשר זכר, הם המפסידים השכל העיוני מצד אמונות כוזבות נוצצות בו, המפסידות את הנפש, על כן אמר שהעושה הדברים ההם אין לו חלק לעולם הבא, והוא עולם הנשמות, כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, יען שלמות הנפש היא המביאה לאדם לחיי העולם הבא, וכשתפסד הנפש, ומה גם באמונות רעות, הנה היא נכרתת מהשגת התענוג הרוחני המושג מפאת המושכלות האמתיות המושגות בעה"ז, כמו שהרחיב הרמב"ם ז"ל דעתו בזה, ואני הארכתי בו באגרת תחיית המתים אשר חברתי לדרישת החכם כמה"ר דוד זלה"ה.

והנה הד' דברים אשר זכר ר' דוסא שמוציאין את האדם מן העולם, הטעם מבואר בכל אחד מהם, כי הנה שינה של שחרית הוא מבואר, להיות שהעת היותר נאות אל הפעולות הוא כמו השחר עלה, כי אז נגמר העכול האחרון מהמאכל, והגוף יותר מוכן אז ונאות אל הפעולות מכל שאר שעות היום, ומה גם בהיות אז זמן קריאת שמע של שחרית, ועל כן מי שהוא ישן בעת ההיא היותר נאותה אל הפעולות הטובות והעיון וקריאת שמע ותפלה של שחרית, הנה הוא הוראה שמתרשל מהשגת השלמות, ושהוא נפתה מתאוות החומר המאוה אל השינה בעת ההיא, ואינו יכול לכבוש את יצרו לקום ממטתו, וכאשר יגבר עליו יצרו על זה, יגבר עליו גם בשאר התאוות הגשמיות, על כן אמר ששינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם, כי נמצא היותו בלתי כובש את יצרו, ובזה יפסדו המעשים כולם, ע"ד שאמרו רז"ל על פסוק הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו', אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה וכו', והוא הנרמז מהם ז"ל בפ"ה במסכת סוכה שאמרו דרש רבי יהודה ברבי אלעאי לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים וכו', שאומר שנדמה לרשעים כחוט השערה, הוא היות התחלת הרע תמיד כחוט השערה, בתת ליצר הרע מקום שיתגבר ויתחדש בכל יום תמיד, עד שנעשה כעבות העגלה, והוא משל נפלא, והארכנו בדרוש הזה בביאורנו על מגלת אסתר, ובמאמר השלישי מספר פני משה סימן ד' בביאור מאמרים רבים לרז"ל מסכימים אל הכוונה הזאת.

והטעם הזה בעצמו הוא ביין של צהרים, כי הצהרים כפי השכל הישר הוא בלתי נאות לשתיית היין, כי היין חם מאד, והצהרים הוא זמן חום היום, ובשתיית היין בזמן החום הוא כמוסיף אש על אש בעצים יבשים, ומי שאינו כובש את יצרו בזה, בהיות טעם היזקו ברור ומפורסם לשכל, ואין השכל יכול להתגבר על היצר הרע בזה, ויהיה מנוצח מתאותו אל שתיית היין, הנה זה מוציא אותו מן העולם, שאחר זה יתאוה לדבר יותר רע, עד שישוב כעבות העגלה, כנזכר.

וכן הוא הענין בנמשך אחר שיחת הילדים, שאין השכל סובל שיפסיד השלם זמנו בדבור של הבאי, כמו שהוא שיחת הילדים, שאין בה תועלת כלל לנפש, יען אין בדבריהם ממש, ודבור שכלי שלם כלל, וכן דבור עמי הארץ כשיושבים בבתי כנסיות, שהם עושים שתים רעות, כי במקום שהיה ראוי לדבר דברי תורה, הם מדברים דברי הבאי. ועל כן אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, הנה שתים אלה מוציאין את האדם המתענג מהם מן העולם, כי אין התענוג בהם רק מפאת תאוה גשמית ותענוג חומרי, כי אין בדבריהם מושכל כלל, וכאשר לא ישתרר שכל האדם על יצרו, לבלתי יהגה משתים אלה, הנה יצרו יתגבר עליו ביותר מאלה, ויפסד לגמרי, ויטה בכל אות נפשו אחר התאוות הגשמיות, ובכן נתבארה הבנת כונת רבי דוסא על נכון.