פרקי משה על אבות ג:ח

אמנם ר' דוסתאי לבו ראה, שלא תפסד מעלת תהלת העוסק בתורה, במה שיקרה לו לפעמים שיהיה נמשך אחר הדמיון, כי להיות הדמיון מסתבך בשכל לפעמים יקרה זה לעומק העיון, כי בהיותו המעיין מתבודד בחוזק, יתחזק הדמיון, כמו שיקרה בשינה בעניין החלום, כמו שהרחבתי הביאור בזה בספר מהות השינה והחלומות, אשר חברתי לדרישת בקשת האדון דון יוסף נשיא יר"ה, יבוקש שם.

אשר על כן אמר הוא, שהאות הנכון על הפסד המעלה והקנין, הוא, השוכח דבר אחד מהדרוש אשר הוא מעיין בו, וזהו הנרמז במלת משנתו, והוא דקדוק אמיתי, והוא בתנאי אחר שלא תהיה שכחתו זאת מצד היותו מעמיק מאד בעיונו בדרוש ההוא, כי לפעמים יקרה, שבהיותו מעמיק המעיין מאד בדרוש מה, ישכח חלק רב ממה שהיה מעיין בו. והניח התנאי הזה, להודיע, כי על כן לא בחר הוא, באות אשר הניח ר' יעקב, כאמור.

וז"א ר' דוסתאי בר' ינאי בשם ר' מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו , על הדרך שפירשנוהו בדברי רבי יעקב, כי הכל אחד, והוא מבואר בראיה שהביא, שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, כי במה שתלה השמירה בנפש בשכחת דברי תורה, נראה ששמירת הנפש וקיומה, תלוי בהעדר השכחה בדבר מן הדברים אשר באו בתורה, והפסד הנפש יתחייב מהשכחה, כנזכר.

וביאר התנאי הנז' באומ' יכול אפילו תקפה עליו משנתו, יר', יכול שיהיה זה כמו שאמר רבי יעקב, שאפילו שיקרה זה מצד עומק העיון ותקפו, כמו שחשב ר' יעקב, אחר שלא התנה תנאי זה, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, כי על כן הוסיף הכתוב ופן יסורו מלבבך לרמוז שהפסד הנפש תתחייב משכחת דברי תורה שהוא מעיין בהם, כשיהיה זה בכונה מכוונת שישב ויסירם מלבו, כי בזה יורה היות עיונו בלתי קיים בנפשו, וזה יהיה סבה שיפסד מהרה כמדובר, וז"א הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם וכו'.