פרקי משה על אבות ג:ז

רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר וכו'. הנה השלם הזה סתם וחתם כללות הדרוש, אשר ביארו השלמים הקודמים, בשהעסק בתורה ובכלל העיון בדברים האלהיים והרצון השלם בהם, הוא הוא המשרה את השכינה באדם, על כן סתם וחתם דבר דרך כללות במלות קצרות, באומרו תן לו משלו וכו', שהרצון בו, תן לו לשם ית' תמיד מהדבר המיוחד לו, שהוא העיון בו, ובתאריו ובמעשיו, ובכלל בדברים האלהיים, כי זהו הדבר המיוחד לו. ולהיות שאפשר שיאמר האדם שיותר טוב הוא לתת לשם ית' מהדבר המיוחד לאדם, שאז ידבק בו שם נתינה שנותן מה שהוא שלו, אך במה שיתן לשם ית' הדבר המיוחד לו ית', והוא שלו בעצם וראשונה, אם כן אינו נותן לו דבר, ולא יצדק בו שם נתינה, שהרי לא יאמר נותן, מי שנותן לאחר הדבר שהוא של המקבל, על כן להשיב לזה אמר, שזה לא יתכן לומר בשם ית', כי אפילו שיתן לו האדם הממון, או כל דבר שיראה לפנים שהוא של האדם, הנה הדבר ההוא שהוא שלו, שהרויח הוא אותו, הנה הוא גם הוא שלו ית', ומאחר שהכל שלו, בין הדבר הרוחני הנמצא אצלנו, ובין הדבר הגשמי, כי הוא נתנו לנו, אם כן יותר טוב הוא שנתן לו הדבר היותר מיוחד לו, הנאמר סתם שלו, והוא הדבר הרוחני והשכלי כעיון והעסק בתורה כנזכר.

וז"א תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, ר"ל, תן לו העיון והעסק בתורה שהוא שלו ביחוד, לפי שאתה בחלק המיוחד שבך, שהוא השכל, עם מה שהוא לך, שהוא הממון וכל דבר גשמי, הכל הוא שלו, כי כן בדוד אצל נדבת הממון נאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, אם כן אחר שהכל שלו, ואין לך דבר מיוחד שתוכל לומר לו שאתה נותן לו משלך, יותר טוב הוא שתתן לו הדבר היותר מיחד לו, שהוא הדברים השכליים, מהגשמיים שהם מיוחדים לך, ולא לו. והוא דקדוק נכון, ומתישב אל הכוונה.

ואפשר שיאמר תן לו הדברים השכליים המיוחדים לו, וביאר איך הדברים השכליים מיוחדים לו, ויקראו שלו יען הצורה שבה האדם אדם בעצם וראשונה, וכן כל הדברים המיוחדים אל הצורה, שהם הדברים השכליים כולם, הם מיוחדים אל השם ית'. וז"א כי אתה ושלך שלו, ר"ל, צורתך שהיא עקר מציאותך, ושלך, שהם הדברים השכליים אשר יקראו שלך ביחוד, מה שאין כן הדברים הגשמיים שאינם שלך, רק של גופך, הם שלו ית', ועל כן ראוי שתתן לו הדבר המיוחד לך, שהם הדברים השכליים, כאמור, והוא ביחוד העסק בתורה, כי זה החלק הוא הנתן לו ית' ביחוד.

ואפשר שאומרו כי אתה ושלך, רמז לשכל ולמשכיל, ובמלת שלו אל המושכל, וכאילו אמר שהמשכיל והשכל שהוא של האדם, הכל הוא של הדבר המושכל, שהוא השם ית'. והביא ראיה מדוד, שנאמר כי ממך הכל, יר', הכל שהוא הצורה אשר יקרא כל, כי בה הכל, ובה היה מה שהיה, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפרק הראשון מספרו הנכבד בשתוף צלם ודמות. וז"א כי ממך הכל, רוצה לומר, הנפש שהיא הכל, היא מושפעת בנו ממך, והנדיבות והנתינה, שהיא מפאת הנפש הרוצה בנתינת הכל, נמשך מידך ומכחך. וז"א ומידך נתנו לך, כלומר, מידך וכחך היתה הנתינה וההתנדבות, שהוא מפאת השכל המעשי כנודע, וזה הוכחה כי הדברים הנמשכים מפאת השכל, הם המיוחדים אליו ית', ועל כן כאשר ישתלם השכל במושכלותיו, אז יהיה דבק בו ית', והוא הדרך המביא אל השלמות האחרון, כמו שהוכיחו השלמים הקודמים אל השלם הזה, אשר על כן סתם וחתם דבר בכללות הדרוש כולו.

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו, ואומר מה נאה אילן זה, או מה נאה ניר זה וכו' . אחר אשר הניחו השלמים הקודמים אופן ההנהגה הראויה להכנעת החומר, שלא יטה אחר התאוות הגשמיות כפי טבעו, והיה הכלל העולה מדעת כולם, שהעסק בתורה הוא סבת הכנעת הכח המרגיש בכלל, אשר הוא הנרצה אצל רז"ל באומרם בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכו', כי העסק בה תספיק למאוס ברע ולבחור בטוב, במה שהוא טוב, כמו שהוכיחו השלמים הקודמים, מסכים למה שביארנו בהבנת כוונתם, הונחו מאמרי שלשה השלמים האלה, רבי יעקב ורבי דוסתאי ורבי חנינא בן דוסא, שהשנים הראשונים ביארו האות והמופת להפסד המחשבות והכוונה של העוסק בתורה, והוא העוסק בתורה ואינו נעשה העסק קנין בנפשו כלל, כי איש כזה במהרה יסור ממנו. ורבי חנינא בן דוסא ביאר האות לקיום הכוונה והמחשבה הראויה, והוא תלוי בשיהיה העסק בתורה קנין קיים בנפש. והיו לפי זה מאמרי רבי יעקב ורבי דוסתאי מיוחדים להעמידנו על אותות חולאי הנפש, ומאמר רבי חנינא בן דוסא על אותות שמירת הבריאות על נכון.

והנה רבי יעקב אמר, שאלה אשר זכר, והשלמים הקודמים, שבהיותם עוסקים בתורה יתרחקו מהעבירות ומכל דבר רע, וישתדלו בבקשת השלמות, הנה צריך להוסיף עוד תנאי אחד על זה, והוא שיהיה העסק בתורה קנין קיים בנפשם, אך אם לא יהיה קנין דבק בנפש, הרי אלו מתחייבים בנפשם, להפסידה ולהטותה אל התאוות אחר הכחות הגשמיות. ואמר שהאות על שאין הקנין קיים דבק בנפש, הוא, שאם מהלך בדרך אשר היא המקום הראוי אל ההתבודדות, כמו שביאר רבי חנינא בן חכינאי, ועם שאינו מפנה לבו לבטלה, שאם הוא מפנה לבו לבטלה, כבר ביאר רבי חנינא בן חכינאי שמתחייב בנפשו כנזכר, רק ששונה משנתו כראוי, רוצה לומר, שמתבודד ומעיין בתורה כפי הראוי. ובהיותו בתוך עיונו ובתוך משנתו, קודם שיגמור עיון הענין אשר הוא מעיין בו, הוא מפסיק, ומדבר בדברים בטלים, שמסתבך בדמיון שנמשך אחר המוחשים, ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, שהם כולם דברים שהם מובטי החוש, כי החוש לא יהיה מוחשו רק החומר הפרטי, וכן הדמיון לא יהיה מובטו רק הפרטי הנבדל מצד חומרו, שיצדק בו מלת זה, ועל כן אמר, שאומר מה נאה אילן זה, ולא אמר ואומר מה נאה האילן, שיהיה נשמע שהיה מעיין בו מצד כללותו, שהוא מצד צורתו העצמית כנודע, ובאופן זה יהיה זה מובט השכל העיוני, ויהיה מושכל, ולא יהיה מוחש. אך באומרו מה נאה אילן זה, הוא מצד חומרו, כי לא יאמר פלוני זה, רק מצד חומרו המבדילו מדבר אחר, ועושה אותו פרטי כנודע. וכן בשאומר מה נאה ניר זה, שהוא מעשה הערוגות הנעשים בשדות, ורואים אותם עוברי דרכים, שכל זה נמשך מפאת הדמיון אשר ידמה, במה שיהיו מוחשי החושים, הנה איש כזה לא יהיה קיים במה שישכיל, כי לא נעשה העיון וההשכלה קנין קיים בנפש, כי אם היה כן, לא היה כח בדמיון להפסיק פועל השכל בהיותו משכיל.

וזה אות נפלא מאד, למי שאין עיונו בדברי תורה קנין קיים בנפשו, כי האיש העוסק בתורה בכונה נכונה כראוי, עד ששב העסק בה קנין קיים ושלם בנפשו, כשיתחיל לעיין בדרוש מדרושי התורה, לא יפסיק בתוך הדרוש מעצמו בלתי מונע מחוץ, והיה נטרד בצורות הדמיונות, על כן אמר שכאשר יקרה שבהיותו שונה משנתו הוא מפסיק מאיליו, ואין ההפסק במחשבה לבד, כי כבר יקרה כשגגה שיוצאה שתשתתף מחשבה מה בתוך העיון, אך לא תתחזק כל כך, עד שיביא לאדם לומר בפה מה שעבר במחשבתו, אך כאשר תעבור המחשבה אל הדבור, שיהיה ההפסק כל כך חזק בפועל עד שיאמר בפה מה שחשב בהפסק משנתו, הנה איש כזה הוא מתחייב בנפשו. על כן אמר ומפסיק משנתו ואומר, רוצה לומר, שמפסיק משנתו במה שמפנה לבו בדבר אחר, ולא די זה, אלא שאומר אותו בפיו ובשפתיו מה נאה אילן זה, והוא המוחש הפרטי כאמור, והוא דקדוק נכון.

ואמר כאלו הוא מתחייב בנפשו, ולא אמר הרי זה מתחייב בנפשו כרבי חנינא בן חכינאי, להיות שרבי חנינא בן חכינאי דבר באיש אשר היה לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות, ולא די שאינו מתבודד ומעיין בדברי תורה, אלא שמפנה לבו לבטלה, ועל כן אמר שזה כבר נתחייב בנפשו, במה ששם שלמות שכלו בדברים בטלים, אך זה שדבר בו רבי יעקב, הוא המתבודד ומעיין בהיותו מהלך בדרך, אלא שמפסיק עיונו והתבודדותו. והנה זה אינו מתחייב בנפשו, שאין לו קנין הרע כראשון, רק העדר הקנין הטוב, ועל כן אמר שהוא כאלו מתחייב בנפשו, כי זה יביאהו בעתיד לשיהיה מתחייב בנפשו, כי בהעדר הקנין הטוב והפסדו, יתחייב בהמשך זמן מעט הקנין הרע, אשר הוא יותר טבעי אל החומר, והוא משתוקק אליו בטבע, כמו שאמר השם ית' לקין הלא אם תטיב שאת וכו', שביאר לו בזה בחירתו והיותו יכול למשול על היצר הרע, הנקרא בשם חטאת שם, ואמר ואליך תשוקתו, שהוא משתוקק להמשיך האדם אליו, אך אם ירצה האדם ימשול בו בכח שכלו, וז"א ואתה תמשול בו. ועל כן גזר פה שמעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. הנה זה העולה לפי דעתינו מדוייק בהבנת כוונת רבי יעקב, ונכון הוא.