פרקי משה על אבות ג:ו

רבי חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם וכו'. הנה מאמר השלם הזה, הושם לקיום כל הנאמר לעיל, בשהעסק בתורה הוא הדרך הנכון להתרחק מכל דבר רע, ולהתקרב אל הטוב, במה שהוא טוב, אשר בו יושג השלמות, שהוא הדבקות בו ית', והאהבה אליו, כמו שהוכחנו בפרק הקודם לזה. ועל כן רצה להוכיח שבכל מספר מאנשים שימצאו יחד, והם עוסקים בתורה, תמצא השכינה שרויה ביניהם, כלומר, שהם דבקים בו ית', כי מצד היותם עוסקים בתורה, הם נשמרים מכל דבר רע, ובכן הם מתבודדים ומעיינים בדברים האלהיים, כי התורה כלה היא אלהית, ובהיותם עוסקים ומעיינים בה, בהיותה היא אלהית, בהתאחדות השכל והמשכיל והמושכל, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל בפרק סח מהחלק הראשון מספרו הנכבד, ואנחנו הארכנו בביאורו במקומות רבים, וביחוד בביאורנו על ספר הכוונות לאבוחמד באלהיות. נמצא שבהיות האדם עוסק בתורה, השכינה שרויה עמו, שמתאחד עם השכינה בהיותו מעיין בה כנז'. וזהו המכוון בכל מקום, שנאמר שהעוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו'.

והנה זה השלם רצה לכלול כל המספרים, כי הנה לקח האחד, אשר עם היות שאיננו מספר, הוא יסוד כל מספר, כמו שפי' הראב"ע ז"ל בפרשת ואלה שמות כו'. ולקח מספר השנים, שהוא הראשון מהזוגים, ולקח הג' שהוא הראשון מהנפרדים, ולקח הה', שהוא המורכב מהשנים הנזכרים, ולקח העשרה שהוא כל המספר, כי כל מספר למעלה מעשרה איננו זולת העשרה, כי העשרה כולל כל מספר לאין תכלית, כמו שפירש הראב"ע ז"ל שם, על כן התחיל מלמעלה למטה, ואמר, שעשרה שיושבין ועוסקים בתורה השכינה שרויה ביניהם, כי התורה עצמה היא השכינה, ובהיותם הם עוסקים בה, הרי היא שרויה ביניהם, שמתאחדים בה כנז', והביא ראיה מפסוק אלהים נצב בעדת אל, כי העדה היא ממספר אנשים היותר גדול שבמספרים, שהוא העשרה, ונקראת עדת אל, כשהשכינה שרויה ביניהם. ואמר הכתוב שהאלהים ית' עצמו הוא נצב בעדה, כשיצדק בה שם עדת אל, שהוא כשהשכינה שרויה ביניהם, כמדובר.

ואמר ומנין שאפילו חמשה, שהוא חצי המספר כלו, והוא המורכב מהראשון שבזוגים והראשון שבנפרדים, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, והוא מה שאוגד אדם בידו בה' אצבעותיו, כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, וקראה אגודתו מיוחדת לו, שהורה היותו הוא ית' שרוי בתוך האגודה על הארץ, וזה לא יתכן רק בחמשה בני אדם שהם בארץ, כי אין בעולם השפל נמצא שימצא בו השם ית', ושייוחד וייוחס אליו ית', רק האדם מפאת שכלו ונפשו העולה היא למעלה, על כן הביא ראיה מוכרחת מפסוק ואגודתו, שאגודה היא חמשה כנז', ובמה שקרא אותה אגודתו, לא יתכן רק בחמשה בני אדם שלמים, כי לא יקראו אגודתו רק מצד היותו הוא ית' אגוד בתוכם, כאלו הם בתוך ידו ית'.

ואחר אשר הוכיח היותו נמצא במורכב משני מיני המספרים הנזכרים, הוכיח איך הוא נמצא גם כן בראשון מהנפרדים לבדו, וז"א ומנין שאפילו שלשה, שנאמ' בקרב אלהים ישפוט, וזה כי אלהים הם שלשה, שסתם דיינים הם שלשה, ואמר שהוא ישפוט בקרב השלשה דיינים הנז', להיותן דנין דין תורה, הרי שלהיותם עוסקי' בתורה, כי המשפט לאלהים הוא, על כן נאמר שהשם ית' ישפוט בקרבם, שהוא שרוי עמהם כנז'.

ואחר שהוכיח הדבר בראש הנפרדים, הוכיח גם כן בראש הזוגים, כאמור, והוא אומ' ומנין שאפי' שנים, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע כו', כי באומ' שנדברו איש אל רעהו, הנה למדנו מאיש אל רעהו שהם שנים, ומאומרו נדברו ולא אמר דברו משמע שנדברו מהשם ית', שהיה שרוי ביניהם, כמו שפירשנו במאמר ר' חנניא בן תרדיון, ועל כן לא הביא רק עד איש אל רעהו, להורות שראייתו היתה ממלת נדברו, היות השכינה שרויה ביניהם, ומאיש אל רעהו היותה בשנים וכו'.

והוכיח עוד, שאפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכו', שהכונה בכל מקום שיושב ועוסק בתורה, שהיא שמותיו של הקב"ה השי"ת הוא דבק עמו, וכשבא לטהר מסייע לו, עד שיצדק באמת שהוא ית' מזכיר להם את שמו, כשהם עוסקים בתורה, להיותו הוא מסייע אותם לשיעסקו בה, כי אינו רוצה השם ית' רק שתבוא ההתחלה והרצון מהם, והוא יישר אורחותם לנחותם הדרך, דרכה של תורה, על כן אמר שבכל מקום אשר יזכיר השם ית' את שמו, שיזכרוהו העוסקים בתורתו שהיא שמותיו כאמור, יבוא השם ית' להמצא שם, ובאומרו אבא אליך וברכתיך, בלשון יחיד, הורה שאפילו שיהיה אחד, יבא אליו השם ית' וימצא עמו, כאמור, והיא הוכחה אמיתית ומוכרחת בלי ספק. ונתבאר בכל דבריו אלה אמיתת הדרוש, בשהכוונה המכוונת אליו ית', שהיא נקנית באמצעות העסק בתורה, היא המרחקת האדם מן העבירה, והמקרבת אותו לידי זכות, לאור באור החיים הנצחיים.