פרקי משה על אבות ג:ב

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. הנה לתרץ קושית המפרשים, שהקשו, למה לא אמר בשלום המלך רק בשלום המלכות, אפשר שהמלכות הנזכרת פה, הוא רמז וכנוי אל הכחות הגשמיות והחושים החצונים. שהאדם הוא עולם קטן, והשכל הוא המלך המולך עליו, וכאשר יהיה שלום בין הכחות הגשמיות, ישתלם השכל, כי כלם יכנעו אליו. אמנם בהעדר שלום הגוף, כל א' מהכחות הגשמיות, איש לדרכו פנו, אחר התענוגים הגשמיים, ולא יוכל השכל לשלוט עליהם, וכמאמר דוד ע"ה אין שלום בעצמי מפני חטאתי, כי החטא גורם העדר השלום והתאחדות החומר והצורה.

וביאר הענין באר היטב, הנביא ירמיה ע"ה, באומרו ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה ואומר אבד נצחי וכו', ירצה, כשיזנח נפשי משלום הגוף, נשיתי הטוב הרוחני, ואמרתי גמרתי שאבד נצחי, והוא שלמות הנפש השם אותה נצחית, ואין תוחלת רק מצד השגחתו הנפלאה. והוא אומרו ותוחלתי מה' וכו', וע"ד זה אמר זה השלם, שהאדם ראוי שיתפלל תמיד בשלומה של מלכות זו, והוא שלום הגוף והכחות הגשמיות עם הנפש והשכל, דאלמלא מוראה שיש לכחות הגשמיות מהשכל, שהוא עליהם למלך, כל אחד מהכחות הנזכרים היה בולע לחבירו, ר"ל שכל אחד היה נמשך אחר תאותו, והיה מכניע את שאר הכחות שימשכו אחריו, שהאחד היה מבליע את חבירו, והיו כלם יחד כלים ונפסדים מאיליהם. והונחה משנה זו במקום הזה, להיות המכוון בה מסכים למאמר עקביא בן מהללאל הנזכר, במה שביאר מהכנעת החומר אל הנפש והצורה, כנזכר.

ואפשר שיובן כמשמעו, שהוא שלום המלכות ממש, ויהיה מקושר בכוונת עקביא הנז', כי להיות שהוא אמר שבהסתכל האדם בג' דברים לא יבוא לידי עבירה, והוא כולו הסתכלות שכלי, אמר זה השלם, שהסבה עצמית אשר יסיר וימנע האדם מהעבירה, היא מוראת המלכות והמשפט, כי ירא האיש הפרטי המדיני, שאם הוא גוזל שיתלו אותו, ואם הוא הורג שיהרגוהו, כי ההסתכלות בסבות מצד השכל הוא לטובים, אמנם לרשעים לא יועיל ההסתכלות הזה כלל, ואינם נמנעים מהחטא רק מצד המורא מהמלכות, על כן אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, ולא אמר בשלום המלך, רק המלכות, שהוא המשפט אשר בכל מדינה ומדינה, כי הצדק הוא שלום וקיום המלכות, ובשלום המלכות והם אנשי המלכות העושים משפט וצדק יפחדו החטאים. והוא אומרו דאלמלא מוראה, שיש לרשעים מהמשפט ומהעונש הנמשך משלומה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, רוצה לומר, היו בולעים אותם חיים, ע"ד נבלעם בשאול חיים וכו', ועל כן לא אמר דאלמלא שלומה של מלכות איש את רעהו וכו', כמו שנכנס, כי יצא עם הסבה המחייבת השלום, שהיא המורא כו'.

רבי חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו'. להיות דעת עקביא בן מהללאל שיספיק להתרחק מן העבירה תגבורת השכל, בהסתכל בג' דברים, ודעת ר' חנניא סגן הכהנים היה, שלא יספיק הסתכלות השכל מצד עצמו להכנעת החומר, אם לא יהיה לו מניע מחוץ, מצד המלכות, הונחו מאמרי ארבעה שלמים ר' חנניה בן תרדיון, ור' שמעון, ור' נחוניא, שדעת כל אחד מהם הוא, שלא יספיק תגבורת השכל, ולא מוראת המלכות, להכניע החומר אל הצורה, כי בהיות המחשבה נפסדת, לא תספיק מוראת המלכות, וכ"ש משפט השכל, אשר על כן הניחו הם הדרך המביא לתקון המחשבה, וההישרה אל הכונה הנכונה, אשר כל בה תלוי האושר ביושר כנז', והיא תמצא באמצעות העסק בתורה בכלל.

והנה יש לראות בדברי השלם הזה, למה יתחייב שכשאין ביניהם דברי תורה יהיה מושב לצים, ואם כן, איפה, יתחייב שאף העוסקים במצות שפטורים מדברי תורה, יהיה מושבם מושב לצים, וזה אינו כן לפי האמת, שהעוסק במצוה פטור מתלמוד תורה, ומעלה הקדוש ברוך הוא עליו שכר כאלו היה לומד. ובכמה מהמצוות ארז"ל שמתבטלים מתלמוד תורה לעסוק בהם, ואף כשהאיש השלם יעשה סחורה עם שלם אחר כמוהו, ויהיו מדברים בעסקי משא ומתן להמצאת פרנסת ביתם, למה זה יקרא מושבם מושב לצים. זה לא יעלה על לב לעולם בלי ספק.

ועוד יש לראות מה שהקשו כל המפרשים, איך הוכיח אותו מהפסוק של ובמושב לצים לא ישב וכו', שהרי לא ביאר הכתוב איזהו המושב לצים. ועוד יש לדקדק, שלא היל"ל הרי זה מושב לצים, אלא הרי אלו ישבו במושב לצים, מאחר שהגזרה היה בהם, והם נושא הגזרה. ועוד יש לדקדק, שבשנים אמר ואין ביניהם דברי תורה, ויש ביניהם דברי תורה וכו', ואצל האחד אמר ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהיה לו לומר בכולם ואינם עוסקים בתורה, ועוסקים בתורה וכו', או יאמר גם באחד, ומנין שאפילו אחד שיש בו דברי תורה וכו'.

אמנם הכוונה לע"ד תתבאר, אחרי הודיע הבנת כונת התנא במלת דברי תורה. והיא באמת, כי כל אשר יעשה האדם אם יהיה מכוון לתכלית טוב ושלם הוא דבר תורה, כי התורה עצמה היא תסכים בשהאדם יעסוק בעסקיו, ובלבד שיהיה לשם שמים, וע"ד בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך וכו', וכאשר תהיה הכונה מכוונת לעבודתו ית' בכל אשר יעשה האדם, הוא דבר תורה.

ולהיות שאי אפשר לאדם לעמוד בחברת זולתו, אם לא שיהיה לו כוונה טובה או רעה, או דבור, או מעשה, ולא ימלט משיהיה תכליתו בחבור ההוא לטוב או לרע, כי אם לא יהיה לתכלית רע טוב יקרא. והוא המכוון בפסוק אף לא פעלו עולה וכו', והרי הוא כאלו יש ביניהם דברי תורה, כי דברי תורה יקראו כל שאין תכליתם רע, כי מזה יתחייב שיהיה תכליתם טוב כמדובר. והנה אם יעמדו שנים ולא יהיה ביניהם דברי תורה, רוצה לומר, שלא תהיה מחשבתם, או דבורם, או מעשיהם, לשם שמים, הנה זה לבד יקרא מושב לצים, כאלו אמר שהעדר הכוונה השלמה, והתכלית הטוב, בכל מושב, זהו הנקרא מושב לצים, כי מאחר שאין תכליתם במושב ההוא לעבודת השם ית', הנה לא ימלט בשום צד מהתכלית הרע, ואין לך ליצנות גדול מזו. והוכיח אותו מהפסוק שאמר ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וכו', יר', כי מהפסוק הזה תגלה ותראה אמיתת כל הדרוש על נכון, והמכוון בו הוא, שהאיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שהוא העדר המחשבה הרעה, ובדרך חטאים לא עמד, שהוא העדר המעשה הרע, ובמושג לצים לא ישב, שהוא העדר הדבור הרע, הוא מאושר בהכרח, להיות שבהעדר הרע בשלשתם יתחייב השלמות בהכרח. וכאלו אמר כי כאשר לא ישב במושב לצים, יהיה בתורת ה' חפצו, וכונתו ותכליתו ובזה הוא, כאלו בתורתו יהגה יומם ולילה, כי ההגיה היא בלב, ומזה יתחייב, כי מי שיהיה חפצו לבד בתורה, לא יהיה זה מושב לצים, ושאם יעדר חפץ התורה יתחייבו כל הרעות הנז', ולא ימלט מהיות מושב לצים.

וליתר ביאור הדרוש, ביאר אותו מצד הפכו, כי שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, רוצה לומר, שתכליתם בכל אשר יפעלו הוא מכוון אל הטוב, הנה מצד תכליתם הטוב וכונתם השלמה, שכינה שרויה ביניהם, כי מצד הכונה השלמה ידבק השלם בסבה הראשונה, וזהו המכוון בשכינה שרויה ביניהם, שהוא רמז אל הדבקות הנמצא בהם עם השם ית', מצד כוונתם הטובה כנז'. ויבוא הרמז, עוד בהביא שני ההפכים, לרמוז, שלא ימלט בשום צד בחבור שני אנשים, בכל איזה מין מחבור שיהיה, שלא יהיה תכליתם אם לטוב ואם לרע כאמור, שהם כדמות חיוב ושלילה, אשר אין אמצעי ביניהם, כי אחר שהעדר התכלית הרע יקרא טוב, נמצא הטוב מקיף על חלקים רבים, עד אשר לכל אשר לא יקרא רע בהחלט יקרא טוב כאמור.

והראיה שהביא מהפסוק, יורה על כל חלקי הדרוש, באומרו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו', יר', השלמים אשר תכליתם טוב וכונתם שלמה, והם נקראים יראי ה', הם מדברים זה עם זה, והשכינה דבקה בהם בכל אשר ידברו, עד שהוא יקשב וישמע. וממאמר השלמים ההם יכתב ספר זכרון בפני עצמו לפניו ית', ויהיה מכונה הספר ההוא ליראי ה' ולחושבי שמו כו'. כי באומרו נדברו, ולא אמר דברו איש אל רעהו, כמשפט הלשון, הוכיח, שלהיות השכינה ביניהם, השכינה תישיר אותם אל הדבור הטוב, וכאלו הם נדברים מהשכינה לכל דבריהם אשר ידברו איש אל רעהו. כי כאשר תהיה הכוונה לעבודתו ית', הוא ית' מישיר השלמים בדבורם, ובמחשבתם ומעשיהם. והוא המכוון בפשט הפסוק באומרו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, יר', כי כאשר תכוון אליו ית' ותדעהו בכל מעשי ידיך, ובכל עניניך, הנה הוא יישר אורחותיך, כי ההתחלה לבד שתבוא ממך, והוא הרצון אל הטוב, הוא ית' ידריכך אל השלמות האחרון. ועל כן אמר שיראי ה' נדברו, כאלו השם ית' שם הדבור בפיהם, וזה מורה שהשכינה שרויה ביניהם בלי ספק, למה שדבריהם שמדברים זה לזה הם נדברים מאתו ית', ועם כל זה השם ית' הוא שומע, שהוא מתאוה לתפלתן ותהלתן של צדיקים. ובאומרו ליראי ה' ולחושבי שמו, הורה היות השלמות במה שירא האדם את השם ית', ויכוין תמיד אליו בכל פרטי מעשיו כנז'.

ולהיות שהמעשה או הדבור לא יתכן רק בחברת שנים לפחות, כי האחד לבדו לא יעשה מעשה שלם, כי שלמות המעשה הוא אצל אחר, כמו שהם רוב המדות האנושיות, כמו הנדיבות והשוע והגבורה ודומיהם וכו', אמנם האחד כשיעמוד יחידי, הוא עוסק בתורה עצמה, ולא בדברי תורה, כאמור, על כן אמר ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, ולא אמר שיושב ועוסק בדברי תורה וכו', והוכיח שאפילו האחד שיושב ועוסק בתורה עצמה, הקב"ה קובע לו שכר קבוע תמידי, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, וזה הפסוק נמשך עם הפסוקים הקודמים, שאמר ראשונה, טוב ה' לקוויו, רוצה לומר, שהשם ית' הוא טוב למי שמקוה לו, או טוב ה' יגיע למי שמקוה לו, ולכל אשר יקראוהו לענין הנפש, ולא לענינים גשמיים, וז"א לנפש תדרשנו, ר"ל, למי שידרוש אותו לענין נפשיי. ואמר, כי הנה זה יהיה טוב ויחיל, ויהיה מקוה לתשועת ה', כי מלת דומם מלשון תקוה, ע"ד דום לה' וכו', ואמר שטוב יהיה לגבר כאשר ישא בנעוריו עול התורה, כי כאשר ישתלם ובבחרותו ונערותו, הנה בזה כאשר ישב בדד ידום ויקוה אל השם ית', כי נטל עליו השם ית' נדבק עמו, מצד היותו מכוין אליו ית', ואין לך שכר גדול מזה כי נטל עליו השם יתעלה, כמדובר.