פרקי משה על אבות ג:א

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. הנה המפרשים פירשו המשנה הזאת בשני דרכים הא' הוא, שהג' דברים הם רמז לג' עולמות או מציאיות. המציאות הראשון הוא העולם הזה, ועליו אמר דע מאין באתה, כלומר, מציאותך שבאת כבר, ודעהו מעת התחלתו, שהוא מטיפה סרוחה. וכאשר תסתכל מציאותך פה מעת התחלתו, תתרחק מהעבירה. וכמו כן דע והבן והסתכל במציאות השני, והוא עולם הנשמות אחר המות, וז"א ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ואמר למקום עפר וכו', להבדילו מהמציאות השלישי, שהוא גם כן אחר המות בזמן התחיה, וכאלו אמר דע מציאותך תכף אחר המות, בשאול אשר אתה הולך שם, מקום עפר רמה ותולעה, אשר בהיותך רמה, הנפש תקבל ענשה או שכרה בעולם הנשמות.

ועל המציאות הג', אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר, דע והבן המציאות הג', שהוא בזמן תחיית המתים, והוא יום הדין הגדול והנורא. והכוונה בכללות המשנה, לפי דרכם זו, היא, כי כאשר יסתכל ויתבונן האדם בג' עולמות אלו, לא יבא לידי עבירה, במה שיראה שכפי מה שישיג בזה העולם ויטרח בו, כן יתענג בעולם הנשמות, וכמו כן יזכה לעולם התחייה וכו'. והוא מסכים למה שביאר הרב בעל נוה שלום על פסוק יחיינו מיומים וכו'.

והדרך השני, שדרכו בו המפרשים, הוא, שהג' דברים אשר ביאר התנא פה, הם כנגד הקנאה והתאוה והכבוד, שהם המוציאין את האדם מן העולם, וכאשר לא יחטא האדם בהם, הוא מבוטח שלא יבא לידי עבירה. וכנגד הכבוד אמר, שיסתכל מאין בא, מטפה סרוחה, ועל כן אין ראוי שיתגאה ויתכבד על זולתו. וכנגד התאוה שהוא כולל כל התאוות הגשמיות, כמאכל והמשתה והמשגל ודומיהם, אמר לאן אתה הולך, כלומר, שיסתכל שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה, ואם הוא מרבה במאכל ובתאוה, הוא מרבה רמה, כמאמר התנא מרבה בשר מרבה רמה וכו'. וכנגד הקנאה שהוא כולל המשפט, והעושר, והעושק, והכעס, וענינים אחרים דומים לאלו, אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שעל כל אלה יביאהו השם ית' במשפט.

ואמנם מה שאאמינהו אני, כולל הבנת כונת התנא האלהי הזה, מסכים אל הסדר הנאות להשגת התכלית, הוא, שאחר שהונחו הג' דברים שאמר שמעון הצדיק, אשר העולם עומד עליהם, והם התורה והעבודה וגמילות חסדים, שהכוונה הנכונה היתה למסדר המשנה, לשים מאמר שמעון הצדיק ליסוד מוסד, שרצה לכלול בו כל חלקי השלמות, ואמר שהם שלשה, שהעולם עומד עליהם, כמו שביארנוהו במקומו. על הכונה הזאת נמשכו כל המשניות כלן בפרק זה. והוקבעה משנת רבינו הקדוש בפ' השני, שנמשך גם הוא בא על אותה הכוונה עצמה, והודיע הדרך המביא אל שלמות השלשה דברים הנזכרים, כמו שביארנוהו גם הוא במקומו. וכל המשניות הנמשכות גם בפרק השני, היו על הכוונה ההיא, בבקשת הדרך המביא אל השלמות האחרון.

עתה לבו ראה, כי להיות שרבינו הקדוש לא דבר רק באופן המביא אל שלמות מדרגתם, ולא באופן ההרחקה מהדברים ההפכיים אליהם, שמו בתחלת תהלת הפ' השלישי הזה, מאמר עקביא בן מהללאל, שהזהיר על ההסתכלות בשלשה דברים עצמם, כדי להרחיק האדם מן העבירה, וכאלו בא לומר, שמלבד היות מציאותם מציאות השלמות, כמו שביאר שמעון הצדיק, הנה ההסתכלות בהם לבד, ירחיק האדם מהגנות והעבירה והדרך הרעה. וז"א הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. וכנגד הגמילות חסדים, שהם המעלות האנושיות, אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, ירצה, דע והבן התחלתך, ומזה לבד יבין האדם איך ראוי שיתנהג עם הבריות בטוב המדות, ושאין מעלה לך על זולתך.

וכנגד העבודה, והם המצוות, אמר ולאן אתה הולך, כלומר, דע והבן שאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ואין דבר שיצילך משם רק המצוות, כי אם היית נצחי בעולם הזה, היה מספיק לך חלק המדות האנושיות לקיום הקבוץ המדיני לבד, אמנם להיות שאתה הולך אל עולם הבא, ואתה מתקרב בכל יום ויום אל המות, על כן ראוי שתדע לאן אתה הולך. ולא אמר ואנה תלך, לרמוז שלעולם הולך מיום הולדו, והכוונה, כי בזה יראה ויבין שלא יספיקו לו המדות האנושיות, בלתי קיום המצוות האלהיות, אשר יצילו אותו משאול, אשר הוא הולך שם.

וכנגד התורה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ירצה, כי להיות התורה והעיון מסור ללב ולשכל בלתי הפועל החצוני, אמר שיזהר שיהיו לו אמונות טובות, ולא מהשבות פוסלות הכוונה האלהית, כי הוא עתיד ליתן דין וחשבון עליהם לפני בוחן לבות וכליות ממ"ה הב"ה.

ואמנם לתרוץ הקושיא, אשר הקשו המפרשים במשנה הזאת, והיא, כי איך אמר שיסתכל שבא מטפה סרוחה, ושהולך למקום עפר רמה ותולעה כדי שיתרחק מהעבירה, שאדרבה זה יהיה סבה לשידבק בעבירה, במה שיביט אל צור ההפסד, ואל במקבת בור העפריות אשר הורכב ממנו. ואם היה מצייר היותו ממקום מעולה ונצחי, היה נותן אל לבו לעשות מעשים מעולים כפי מקורו והתחלתו, ואיך א"כ אמר שבהסתכל בדברים הנזכרים לא יבא לידי עבירה וכו'. עם היות שבכל הפירושים אשר פירשנו, אין מקום לקושיא זאת במעט ההשקפה, אפשר לומר עוד פירוש אחד אשר בו תתורץ, והוא, כי כוונת התנא לומר, שיסתכל האדם ויתבונן במעלת תהלת השגחתו ית' עליו, כי עם היות התחלתו ותכליתו ההפסד והעפוש, אחוז בחבלי ההעדר, עם כל זה רצה הקדוש ברוך הוא שיתן לפניו ית' דין וחשבון על כל פרטי מעשיו, והוא כאלו אמר דע שעם שבאת מטפה סרוחה, ושאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, עם כל זה אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועל כן תאר אותו ית' פה בזה התאר. שהיה מספיק שיאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני המקום, כמו שתארו אותו הרבה מהתנאים במסכתא זאת, אמנם הכוונה היא לומר, שראוי שתתבונן שעם היותך מצד טבעך כל כך שפל אפל, הפליא חסדו ית' עמך, שתתן דין וחשבון לפני גבוה מעל גבוה ממ"ה וכו'.

אך כל זה איננו שוה לי, ולא נתקררה דעתי בכל הפירושים האלה, לישב הכפל אשר כפל התנא ללא הועיל, שהיה מספיק שיאמר הסתכל בשלשה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולמה כפל לומר דע מאין באת, ולחזור עוד שנית לומר, דע מאין באת מטפה סרוחה וכו', יחד עם הקושיא הראשונה שהקשו המפרשים, שהיא קושיא עצומה בעיני.

אשר על כן אומר אני, שזה השלם הודיע דרך הישר והנכון להשגת השלמות, והרחקת העדרו יחד, אשר הוא כפי המוסכם מכל החכמים, במה שישפיל ויכניע החלק החומרי אל החלק השכלי. כי במה שישפיל החומר וירומם וינשא הצורה והשכל, הנה בזה יתרחק מכל פחיתות, ויעלה מעלה מעלה במעלות תהלות השלמות כנזכר, וכאשר יכנע אל השכל, יפעל הכח, המתעורר, הפעולות הנאותות להשגת השלמות.

ועל כן התנא האלהי הזה, אמר שראוי שיצייר האדם מצד חלק צורתו העצמית, שהיא עקר האדם, ובו היה מה שהיה, ויתבונן מאין בא, בשצורתו ונפשו ונשמתו היא חצובה מתחת כסא הכבוד. וז"א דע מאין באת, שהוא ממקום גבוה, וזה יהיה סבה שתגביה החלק השכלי שבך, וכמו כן דע והתבונן לאן אתה הולך, שהנשמה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כי ממנו חוצבה, ושבה אל בית אביה בנעוריה, וכמו כן ראוי שתתבונן שגם נשמתך עתידה ליתן דין וחשבון לפניו ית', כי בציור כל הכבוד הזה, יהיה סבה חזקה שתעשה הנפש כל מעשיה, כפי מעלתה ורוממותה.

וכמו כן אמר שתתבונן בפחיתות החומר ומקור הפסדו, וזה יהיה סבה שיכניעהו יפילהו ישפילהו לפני השכל כנזכר, וכנגד החומר אמר שנית דע מאין באת מטפה סרוחה, שהוא מקבת בור העפריות, אשר ממנו הורכב החמר. וכמו כן יצייר לאן הוא הולך החמר, שהוא מקום עפר רמה ותולעה, כי בזה לא יתגאה, ולא ילך אחר תאותו, בציירו שרמה אחריתו כנזכר, וכמו כן ראוי שיצייר שגם החומר עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמו הנפש בזמן התחיה, מסכים לדעת (הרמב"ם) [הרמב"ן] בשער הגמול, וכמו שארז"ל משל לפסח וכו', ולזה אמר בשניהם שעתידים ליתן דין וחשבון, כי זה יהיה סבה לשיראו מלפניו ית', בציירם שהכל בא לידי חשבון.

ועל כל מה שפירשנו, עדיין ראוי לדקדק קצת דקדוקים וספקות בלשון התנא האלהי הזה, אשר בהם נעמוד על אמתת כונת חכמתו, למה שידענו ממנו, שלא באו דבריו על צד הקרי וההזדמן, רק בדקדוק גדול מאד.

הספק הראשון, למה אמר ואין אתה בא, שהוא לשון הווה, ולא אמר ולא תבא לידי עבירה. השני, למה תפש לשון לידי, היה לו לומר ולא תבא לכלל עבירה, או ולא תבא עבירה לידך, או ולא תעשה עבירה, או ולא תעבור עבירה, או כדומה בלשון זה. השלישי, למה אמר בביאה לשון עבר, ובהליכה לשון הווה, היה יכול לומר מאין באת ואנה תלך, או מאין אתה בא ולאן אתה הולך וכו'. הרביעי, למה הזכיר מלת דע, שנראה באמת היותה מיותרת, שהיה מספיק שיאמר הסתכל בשלשה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת, שמלת הסתכל דבקה עם מאין באת, ולמה הפסיק במלת דע וכו'. הה', למה אמר ולפני מי אתה עתיד, ולא אמר ואל מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו', כי הנותן חשבון הוא נותן לאחר, ולא יאמר שנותן חשבון לפני אחר, כי אם יש נותן חשבון, ראוי שימצא מקבל, כי הנתינה מהמצטרף וכו'. הששי, מה שהרגישו קצת למה הזכיר מלת דין, כי הדין, הלוקח החשבון, הוא הדן את הדין, והיה לו לומר ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון. השביעי, למה הקדים הדין אל החשבון, כי ראשונה ילקח החשבון, ואחר כך יפסקו את הדין, והיה לו לומר ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון ודין וכו'. הח', למה אמר מאין באתה מטפה סרוחה, שהוא לשון מיותר בלי ספק, שהיה מספיק שיאמר מטפה סרוחה באתה, ולמקום עפר רמה ותולעה אתה הולך, ומה צורך בכפל הזה, לומר מאין באתה מטפה סרוחה, כסותם הדברים, ואחר כך מפרש אותם. וכן באומרו ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' כנזכר. התשיעי, באומרו ולפני מי אתה עתיד וכו' לפני מלך מלכי המלכים, שמלת לפני היא כפולה בלי ספק, שהיה מספיק שיאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שמלת מי דבקה עם מלך מלכי המלכים וכו'.

אשר על כן נרחיב עוד הביאור על נכון, מסכים אל הפירוש האחרון אשר פירשנו, בשהמשנה תתחלק לשני חלקים כנזכר, אשר בו יתורצו כל קושיות הלשון הנז', כמו שכתבנו בספר תפלה למשה מאמר ראשון חלק ראשון.

ויתבאר עם ביאור קצת הקדמות בקצרה. ההקדמה הראשונה היא, שהשגת המושכלות תקרא תנועה, וכאשר יתנועע האדם אל האמת בם, היא הליכה, וההגעה היא ההשגה באופן, שכאשר יתבודד האדם, ויעיין בדברים העיוניים, יקרא הולך, ולפי הדעת התורני יקרא הולך להתדבק עם הסבה הראשונה, כי בהשגת העיון האמיתי תלך הנפש אל השם ית', ע"ד תורת ה' תמימה משיבת נפש, שהתורה תשיב הנפש להתקרב אליו ית' במה שתעיין בה.

וההקדמה השנית היא, כי האדם כשפועל הפעולות הרעות מצד הרגלו בהם, תמשול החטא והעבירה בו, אחר הקנין הרע, ע"ד אומרם רז"ל כל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וכו', וכשפועל הפעולות הרעות, הנה בזה הוא הולך לימסר ביד העבירה, עד שתמשול בו, תחת היות מן הראוי שהוא ימשול בה, ע"ד ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו וכו'. וההקדמה הג' היא, מה שכבר ביארנו בפרק הקודם, על מאמר רבי באומרו וכל מעשיך בספר נכתבין וכו', שהאדם בעצמו הוא הנותן החשבון, והוא עצמו המקבל אותו, והדן את הדין, כי הוא מרשיע את עצמו, אלא שהוא לפניו ית'.

ועם זה אומר, שהתנא האלהי הזה, רצה להרחיק האדם מן העבירה, באופן קיים ושלם מאד, ואמר, כי לשיהיה שלם במעלות, ושיתרחק מכל העבירות והפחיתיות, ושלא לפעל פעולות רעות בשום צד אשר בא האדם בהם לידי העבירה והחטא, כפי ההקדמה השנית, כלומר, שלא יהיה הולך להמסר ביד החטא, וכל שכן שלא ימשול בו החטא, שהוא אחר הקנין, צריך שיסתכל בשלשה דברים, כי בזה אפילו התחלת הרגל הרע לא יתחיל בו בשום צד. וז"א הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, כלומר, שאם לא תסתכל בהם, תפעול הפעולות הרעות, ובפעולות ההם אתה בא לימסר בידי העבירה, עד שתמשול בך כנזכר.

והתחיל לבאר הג' דברים הנזכרים, ואמר דע מאין באת, ירצה, ראוי שתדע ותעיין בתחלת צורתך, ובשכל ההיולאני שבך. וההסתכלות שאמר ראשונה, הוא כולל לכל מה שיאמר, אמנם אומר דע מאין באת, היא תחלת הזהרה על העיון הראוי בחקירת התחלת השכל, ומאין בא, ואיך הוא עצם רוחני מוכן בטבע אל ההשכלה. ולהיות שהשכל ההיולאני כאשר יחול בחומר, כבר בא עד סוף המקום אשר שולח אליו, וכאשר יתחיל להשתלם הוא הולך וחוזר למקום אשר ממנו בא, על כן אמר מאין באת בלשון עבר, שכבר בא עד תכלית המקום אשר בא אליו, שהוא בעת היצירה, אמנם ההליכה היא בהווה, כי כל עוד שיעיין במושכלות, הוא הולך. וז"א ולאן אתה הולך, כלומר, תדע ותחקור בחקירה שלמה תנועת שכלך בהשגת המושכלות, כפי ההקדמה הראשונה הנז'.

ואמנם אומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, הוא מובן כפי ההקדמה הג', כי האדם בעצמו הוא הנותן החשבון מהידיעות והאמונות האמתיות והכוזבות, וכן מהמעשים הטובים או הרעים, והוא עצמו הוא המקבל החשבון, ובזה נמצא שהוא הנותן החשבון והוא המקבל אותו, והוא הנותן את הדין, שהוא מרשיע את עצמו, כמדובר, אלא שכל זה הוא לפניו ית'. וז"א ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר, לפני מי אתה בעצמך עתיד לתת החשבון והדין, ובאומרו שהוא נותן הדין, רמז היותו הוא בעצמו המקבל החשבון. והקדים הדין אל החשבון, להיות שבהיותו מספר הרע שעשה, הנה הוא מרשיע את עצמו קודם שיתן כל החשבון, ונמצא שהדין קודם להשלמת החשבון, כי לא יקרא חשבון סתם, רק אחר גמר כל פרטיו.

וכמו כן, לא יתכן בשום צד לומר, ואל מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ממ"ה וכו', כי כאשר יאמר שאחד נותן חשבון לאחר, הנה לא ימלט להיות לאחת משתי סבות, הא', שהמקבל החשבון ההוא איננו יודע אותו, ועל כן מקבל חשבון, ובשם ית' לא יצדק זה בשום צד, כי הכל גלוי וצפוי לפניו ית'. הב', שנראה שהמקבל החשבון, הוא מקבל אותו בעד התועלת המגיע לו ממנו, ובשם ית' לא יצדק זה גם כן, כי אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו וכו', אשר על כן אמר שהחשבון איננו נתן רק לאדם עצמו, אלא שהוא לפניו ית' כדי שיאמר האמת, ולא יכחיש דבר מכל אשר פעל ועשה.

ואמר עוד, שבהיותו מסתכל בעיון, והוא צד שלמות השכל, יסתכל פחיתות החומר, ולבבו יבין יחד, בהיותו מבין מאין בא מתחת כסא הכבוד, יחשוב ויצייר שבא אל המציאות הזה באמצעות החומר, אשר שכן השכל עליו, והוא כאלו אמר שיחשוב וידע ויצייר שני הגבולים יחד גבול התחלת הנפש, וגבול התחלת החומר, והיא נקודת ההתחלה, אשר ממנה באה אל החומר, שהוא, כאשר תחול בטפה הסרוחה. וז"א מאין באת מטפה סרוחה, כלומר, מאין באת מפאת השכל באמצעות הטפה הסרוחה וכו', וכאלו אמר, תצייר במעלת הנפש מאין באה, ותצייר שבאה אל השלמות מהיותה שוכנת בחומר, וז"א מטפה סרוחה, כי אם לא היתה הטפה ההיא, לא היתה באה פה הנפש. ואם כן, כשתצייר שתי ההפכיות האלה, מעלת הנפש ופחיתות החומר, תשתדל להשתלם ולא תבא לידי עבירה כנזכר. וכמו כן תצייר ותחשוב לאן אתה הולך, שהוא אל מקום שחוצבה הנפש, ושיסתכל שזה אי אפשר לה, בלתי שילך החומר אל מקום עפר רמה ותולעה, וכאלו אמר שיצייר גם כן שני הגבולים, גבול מה שאליו תתנועע הנפש, וגבול מה שאליו יתנועע החומר. וז"א ולאן אתה הולך, כנגד הנפש, למקום עפר רמה ותולעה כנגד החומר.

ואמר שיחשוב וידע גם כן לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ר"ל, שהוא הנותן הדין והחשבון, והוא המקבל, כנזכר, ואמנם שזה החשבון ידע שהוא עתיד לתת אותו לפני שני מלאכים, כדעת חכמי האמת, אחד מהם מלמד זכות, והשני חובה, והם הנזכרים בלשון רז"ל בשם סניגור וקטיגור, ואלה הם המזכירים לו עונותיו או זכיותיו כשישכח או לא יאמר אותם, ועל אלה אמר שידע לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ואמר שכל זה יהיה לפני מלך מלכי המלכים וכו', להורות כי אף על פי שהוא נותן החשבון לפני המלאכים הנזכרים, אם לא היו הם עומדים לפניו ית', כבר היה מקום לאומר שיאמר שישאו פנים לאדם, אבל הם כלם לפני מלך מלכי המלכים וכו', אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ועל כן אמר שני פעמים לפני וכו', כאלו אמר, תצייר שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הסניגור והקטיגור, וכל זה יהיה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולא אמר בחשבון האמונות, שהיא החלוקה הראשונה שיהיה בפני שנים אחרים זולתו ית', להיות שאין הקטיגור והסניגור רק על טוב ורע המעשים, כי האמונות אינם רק לפניו ית', בלתי אמצעי, ואין מקום לקטיגוריא, כי האמת והשקר הם הקטיגור והסניגור עצמם. ובזה נתיישבו כל דברי התנא על נכון.